מדיניות המענקים אינה טפשית כפי שמנסים להציג אותה. היא גם איננה השאלה החשובה

מגיפת הקורונה יצרה משבר כלכלי מיידי בגלל הצורך לסגור לאלתר חלק מהפעילות היצרנית. מה שנדרש היה כבר בתחילת המגיפה הוא להפעיל מדיניות חירום כלכלית שעיקרה פיצוי הנפגעים, לא משיקולי חמלה אלא כדי לשכך את המהלומה שספג המשק היצרני. היעד היה צריך להיות לנסות ולמזער את הנזקים הצפויים בהמשך, כשהמיתון הכלכלי יגרום לתופעת "דומינו" של כשלים עיסקיים ולמעגל קסמים. צריך היה להציע מייד למעסיקים פיצוי בגין הוצאות השכר של עובדים שנשלחו לבתיהם, ולמנוע בכך פיטורים המוניים או הוצאת עובדים לחל"ת. כל סכום שהיה נקבע כפיצוי הוא סביר (נאמר, תשלום אחיד בגובה שכר המינימום או השכר הממוצע במשק. לא מדובר על סכומים סמליים של 750 ש"ח). המענק היה מאפשר למשקי בית להמשיך לקיים את עצמם. לממשלה זה היה מאפשר להרוויח זמן, ולהתמקד בהכנות לטיפול שורש כלכלי.

זה לא נעשה. ההיסוס המנהיגותי הברור, שמערער בחודשיים האחרונים את האמון במנהיגות הפוליטית, נובע אולי מהאופן הריכוזי, השגוי, שבו נוהל המשבר המתגלגל הזה עד כה. זהו מבחן שנתניהו נכשל בו, מן-הסתם בגלל אופיו וחולשתו. אבל יש לזכור שמדובר באירוע שהוא חסר-תקדים בהיקפו ושאין לגביו פרוטוקולים מוכנים לאופן הטיפול - ניהול המשבר צריך להיעשות עם הרבה צמתי-החלטה ואילתורים, תוך כדי תנועה. 

בשבוע שעבר, אולי בתגובה לכעס הציבורי ולהפגנות המחאה המתגברות, הודיע נתניהו על צעד מרחיק לכת של חלוקת מענק אישי לכל תושב. מתגונן ממקטרגים אפשריים, הוא ציטט את תמיכתה של כלכלנית שאינה מוכרת לציבור הרחב - פרופ' נעמי פלדמן מהחוג לכלכלה באוניברסיטה העברית. בתגובה, וכדי להצביע על אי-הסבירות של המהלך, ערך פרופ' מנואל טרכטנברג משאל בין 75 כלכלנים ומצא ש-72 מהם אינם מכירים כלכלנים רציניים שתומכים במהלך. ריח לא טוב עולה מאופי התגובה של המיינסטרים הכלכלי: טרכטנברג לא הסתפק בהצגת התנגדות מנומקת למהלך עצמו, אלא ניסה להגחיך אותו ולפסול גם את הכלכלנים התומכים בו - הם שייכים לכאורה לשוליים המקצועיים. ממתי העובדה שרוב הכלכלנים מחזיקים בדעה מסויימת הופך אותה לנכונה? וממתי זה סביר להשתמש בסקר כדי להשתיק דעה מקצועית? האם ההתנגדות הפוליטית לנתניהו (ואני רחוק מלתמוך בו) מצדיקה מהלך זה?

אינני מכיר את פרופ' פלדמן, אבל קראתי את האינפורמציה המצוייה אודותיה ברשת ואת הראיון שערך איתה אבי וקסמן ושהתפרסם בעיתון "דה-מרקר" (21.7). אותי - 72 הכלכלנים מתוך ה-75 שדגם טרכטנברג לא שכנעו. לעומת זאת הבנתי שמדובר בכלכלנית שתחום ההתמחות שלה הוא מימון ציבורי וגם התנסתה בו במערכת הפדרלית בארה"ב, ודבריה בראיון מקובלים עלי, הקורא שלא נדגם.

הבעייה הבוערת כיום היא הצורך ב"הנשמת" המשק. הדחיפות אינה מאפשרת לממשלה להמתין כדי לבנות תוכנית חלוקה מושלמת, צודקת ויעילה. גם הטענות המועלות בתקשורת, שלא לכל התושבים מגיע מענק ובוודאי שלא מענק זהה בגודלו - הן אולי נכונות, אבל הן לא רלוונטיות בלוח הזמנים הממשלתי הלחוץ: אין מצב שנצליח למצוא נוסחה צודקת ומקובלת על הכל לחלוקת התמיכות, ולכן ההצעה של נתניהו ל"תמיכת-גולגולת" (על משקל "מס-גולגולת") איננה בלתי-סבירה. ואם מישהו מאיתנו חושב שאיננו זקוק לתמיכה הזו - שיתכבד ויתרום אותה מרצונו החופשי למישהו אחר, שזקוק לכסף יותר ממנו: העני, המובטל, בעל ההכנסה הנמוכה, וכו'. הביטו מסביב ותמצאו מי זקוק יותר מכם לתמיכה הזו ואל תבואו לממשלה בדרישות לכתוב אלגוריתם חלוקה צודק וגם להסכים עליו בכנסת. מקובלת עלי גם האמירה של פרופ' פלדמן שמבין שתי הטעויות האפשיות - עדיף לטעות ולחלק יותר מידי כסף (ואז נהיה אשמים בבזבוז) מאשר לטעות ולחלק פחות מידי כסף (ואז נהיה אשמים בהרס של עסקים פרטיים, משפחות).

ההתנגדות הקולנית והגורפת לתכנית המענקים מתאפשרת בעיקר על רקע התערערות האמון בממשלה בקרב הציבור. היא מונעת על-ידי תערובת של שיקולים פוליטיים (וזה לגמרי לגיטימי לחתור לסיום כהונתו של נתניהו ולהשתמש לשם כך באנרגיות של המחאה), שיקולים אינטרסנטיים-סקטוריאליים ציניים (זו דרך העולם, ואנו כבר רואים גורמים שונים המנסים לנצל את חולשתו הפוליטית של נתניהו לגזירת קופון), ובורות מקצועית מצד הדוברים (וזה חבל, כי תפקידה החיוני של הממשלה בעת הזו הוא להזרים כספים כדי להנשים את המערכת הפרטית, והמיקרו-כירורגיה של ההזרמה פחות חשובה). 

ובכל מקרה תזכרו שמדובר רק בצעד ראשון, מורלי, סוג של מחווה לציבור: לכשישקע המשק במשבר הכלכלי הצפוי (לא זה המיידי הנובע מהסגר החלקי ואנו מודדים אותו שלא לצורך, אלא זה שיתפתח בעקבות המגיפה, כשהסגר יבוטל) תידרש מדיניות ממשלתית מרחיקת-לכת לסיוע לסקטור הפרטי להשתקם. אז גם תידרשנה ההחלטות החברתיות הקשות באמת - את מי להציל, כיצד להציל, ומי ישא בנטל השיקום. יהיה צורך לצמצם את הוצאות השכר של הסקטור הציבורי, לרבות תשלומי הפנסיה למיניהם. יהיה צורך לשקול הטלת מיסים על רכוש, על עיזבונות. כל זאת כדי לממן את הגירעון הממשלתי הענק. בקיצור - יהיה צורך לשקול מחדש את מבנה מערכת המיסוי הישראלית. את החשיבה והטיעונים והאנרגיה ראוי להשקיע במהלך העיקרי - לא במהלכים הנוכחיים.