הכרה בתשלומי ריבית המשכנתא לצרכי מס - את מי זה משרת?

מי יצילנו מתשלום מיסים?

התבשרנו באחרונה על יוזמה פוליטית חדשה: לכלול בחוק ההסדרים לשנת 2020 תיקון של פקודת מס ההכנסה שמטרתו להכיר בתשלומי הריבית על המשכנתא לצרכי מס. זו איננה יוזמה חדשה: אני יכול להעיד שיוזמה זו עולה מחדש מידי פעם, לפחות כבר 25 שנים (נסו את גוגל), ועד כה היא נבלמה על-ידי הדרג המקצועי של משרדי האוצר והשיכון. בעוד שבעבר הצעות החוק היו פרטיות (כלומר: מטעם חברי כנסת, רובם מהאופוזיציה) - הפעם היוזמה מופיעה בהצעת החוק שמגישה הממשלה עצמה. יוזמי ההצעה, לפי דיווחי התקשורת, הם השרים עמיר פרץ, אורית פרקש-הכהן ופנינה תמנו-שטה. יוזמה זו היא המשך ליוזמה פרטית של הח"כ (לשעבר) שמולי שהועלתה לפני מספר חודשים, בטרם הוקמה הקואליציה. לפי ההערכה שמפרסם "כלכליסט", עלותה השנתית של הטבה זו היא חצי מיליארד ש"ח (ראו כאן).

מהיכן ההשראה?

ההשראה להכרה בהוצאות ריבית המשכנתא לצרכי מס היא הנוהג האמריקני, המצוי כבר שנים במרכזו של ויכוח מקצועי שלא הוכרע: האם נכון לסבסד השקעה בדיור באמצעות הטבות-מס בהינתן שהממשלה האמריקנית כבר מסבסדת את הלוואות המשכנתא על-ידי מתן ביטוח אשראי פדרלי? הניסיון הישראלי להכיר בתשלומי הריבית על המשכנתא לצרכי מס הוא סוג של "נחום-תקום": ההצעה עולה מחדש מידי קדנציה, בכל פעם ביוזמת חברי כנסת אחרים, היא מיורטת, וחוזר חלילה. לפי ההסדר המוצע, רוכשי דירות יוכלו לנכות מהכנסתם החייבת את הסכומים ששילמו לבנק כריבית בגין חוב המשכנתא, ולזכות בכך להקטנה של גובה המס שהם חייבים בו.

מהו הסיפור של הסדר זה? 

הקסם הפופוליסטי של הסדר זה הוא טריוויאלי: פחות חבות-מס למשקי בית רבים; הוא גם "נמכר" לציבור כהסדר צודק (פרוגרסיבי, אפילו חברתי): הוא הרי בא להקל על משקי בית ה"משועבדים" לבנקים בגין חוב המשכנתא (זהו הדימוי המקובל). חפשו בדברי ההסבר המלווים את הצעות החוק העולות מחדש מידי פעם, ותמצאו ז'רגון שלם של ביטויים חברתיים. לדוגמה, להלן הסבר שצורף להצעת החוק שהוגשה ב-2013 (יוזם: ח"כ מאיר שטרית):

זוגות צעירים ורוכשי דירות רבים נאלצים לקחת משכנתאות עם החזרים חודשיים גבוהים מאד. עקב כך רבים מהם נשארים בדירתם הקנויה חסרי אמצעים לקיום סביר, בגלל ההשתעבדות להחזרי המשכנתא שהולכים וגדלים לפיכך, מוצע להקל בנטל המשכנתא של רוכשי דירה יחידה באמצעות ניכוי הוצאות הריבית שמשולמות בגין משכנתא בגובה של עד שישה אחוזים לשנה

המשל הוא בני ישראל המשועבדים לפרעה במצרים. מובן מהו הנמשל: הבנקים - הם הנוגשים את העם העברי. ברור לכן שהמתנגדים ליוזמת חקיקה זו - בעיקר כלכלנים מחוץ ובתוך משרד האוצר - הם רשעים. שמות "חיבה" שמודבקים להם תדיר (והתקשורת איננה מתנגדת לשפה מזלזלת זו) - "נערי האוצר", ובשנים האחרונות: "פקידים" (להבדיל מ"נבחרים") - הם חלק מלוחמה פסיכולוגית על דעת הציבור. שכחנו רק להזכיר לעצמנו שכשמשק בית מחליט להשקיע בדיור בעזרת מימון בנקאי - מדובר בהחלטה רצונית שלו (ע"ע הביטוי הטעון "שיעבוד"), שמדובר בעיסקה שבה המחיר שנקבע (ריבית המשכנתא) הוא מחיר-שוק, ושהכרה בתשלומי ריבית על משכנתא לצרכי מס היא פשוט יצירה של מקלט-מס ולכן עוד עיוות כלכלי. וזוהי בעצם כל הבעייה. 

הנושא: "צדק רוחבי"

הכרה בתשלומי ריבית על משכנתא לצרכי מס היא עוד אחד מהניסיונות ליצור "צדק רוחבי": הכרה באפשרות של נסיבות שונות אצל בעלי הכנסה זהה. בסיפור הרקע שלנו מתוארים שני משקי בית שנהנים מהכנסה זהה ולכן מושת עליהם אותו נטל מס, אבל ההבדל ביניהם הוא שאחד משלם תשלומים לבנק בגין משכנתא והשני לא; לכן - כך מועלית הטענה - ראוי שמשק הבית "המשועבד" (זה שנטל הלוואת משכנתא) ישלם פחות מס הכנסה מהאחר. הדרך: תשלומי הריבית שמשלם משק הבית הראשון יופחתו מהכנסתו החייבת במס. 

ניסיונות אחרים למתן הקלות מס שעניינן "צדק רוחבי" בוודאי מוכרים לכם: התחשבות במספר הילדים במשק הבית, בהוצאות רפואיות חריגות, בתשלומי שכר-לימוד למוסדות אקדמיים, ובאחרונה (כך מוצע) בתשלומים למטפלת או לגני ילדים. עיקרון הצדק הרוחבי מצטלצל היטב, חברתית. הוא נשען על השאלה (הרטורית): איך אפשר להטיל אותו גובה מס על שני משקי בית כשהאחד חי כציפור דרור והשני מגדל הרבה ילדים / משלם הוצאות רפואיות / משלם שכר לימוד / משלם ריבית על חוב המשכנתא / משלם למטפלת? הרי, כמו שמתבטאים הצדקנים, "לא יעלה על הדעת"! ומה תענו לזה?

זכות הדיבור למתנגדי יוזמת החקיקה

התשובה הראשונה היא שבמציאות הישראלית הנוכחית, החציון התחתון של האוכלוסייה (בקירוב) איננו משלם מס הכנסה: הוא איננו מגיע כלל לסף ההכנסה המחייבת בתשלום. ברור, לכן, שכל ניסיון לסייע למשקי הבית באמצעות הפחתת חבות המס יכול להיטיב רק עם החציון העליון של האוכלוסייה - השכבות המבוססות-כלכלית. זה נכון לגבי הכרה בתשלומי הריבית על המשכנתא וזה נכון גם לגבי הכרה בתשלומים למטפלת. לכן, אם ברצוננו להפעיל כלי מדיניות שיתרום לצדק רוחבי לכלל האוכלוסייה ולא רק לחציון העליון שלה - לא נוכל להיעזר במכשיר של הכרה בהוצאות לצרכי מס. נזדקק לכלים אחרים. נצטרך פשוט להשתמש בתשלומים ישירים המועברים למשקי הבית, כמו קיצבאות הילדים.

התשובה השנייה היא שהכרה בהוצאות משקי בית לצרכי מס היא פעולה בעלת השפעה רגרסיבית (כלומר: כזו שמגדילה את אי-השיוויון הכלכלי): ככל שהכנסתו של משק הבית גבוהה יותר, ולכן שיעור המס השולי שהוא מחוייב בו גבוה יותר - כך ערך ההטבה (הפטור ממס) גבוה יותר. לכן, מה שנראה היה בתחילה (בשלב השאלה הרטורית) כסיוע בעל אופי חברתי, שבא לסייע למוחלשים - הוא למעשה תוכנית למתן הטבה שגודלה עומד ביחס ישר לגובה הכנסתו של משק הבית. הסדר כזה מסייע יותר למועסקים בענפי ההיי-טק ופחות (אם בכלל) לעובדים במקצועות ובענפים בהם השכר נמוך. אז להיכן נעלמה האמירה שהבאנו לעיל, על "זוגות צעירים ... [ש]נשארים בדירתם הקנויה חסרי אמצעים לקיום סביר, בגלל ההשתעבדות להחזרי המשכנתא"?

התשובה השלישית היא שהטבת המס המוצעת איננה נייטרלית, אלא עשויה להביא לשינוי בהתנהגות משקי הבית, ולא לטובה. הכרה בתשלומי ריבית המשכנתא לצרכי מס תיצור תמריץ למשקי בית להישען יותר על אשראי (שתשלומי הריבית בגינו יהיו מעכשיו הוצאה מוכרת לצרכי מס) ופחות על הון עצמי. בארה"ב, השיטה גרמה לא רק להגדלה כללית של ההישענות על אשראי בנקאי, אלא גם לכך שמשקי בית מגדילים את השקעותיהם בדיור (כלומר: מחליפים את ביתם בבית יקר יותר) כאשר הכנסותיהם עולות, וזאת משיקולי מס - לא כמענה על צרכי דיור מוגדלים. מי רוצה מציאות כזו בישראל?

התשובה הרביעית נוגעת ליעילותם של כלי המדיניות הממשלתית: ישנן דרכים אפקטיביות יותר ויעילות יותר לסייע למשקי בית צעירים לרכוש את דירותיהם הראשונות מאשר סיבסוד עקיף (ודיפרנציאלי!) של ריבית המשכנתא. ניתן לבצע זאת באמצעות מדיניות ממשלתית שתציע סיוע ישיר לרוכשי דירות ראשונות, ולכלול במדיניות זו קריטריונים מוסכמים וגלויים לדיפרנציאציה של גודל הסיוע - לא כנגזרת מקרית של מדרגות המס. רוצים לסייע לחסרי-דיור להגיע לדירות בבעלותם? השתמשו בדלת הראשית - לא בחלון צדדי. ובהזדמנות - נסו למקד את הסיוע בשכבות מוחלשות הזקוקות לו, ולא בשכבות המבוססות שאינן זקוקות לו (אבל תשמחנה לקבלו).

מילות סיכום ואזהרה

למרות שהשאלה לעיל הייתה (לכאורה) רטורית, מנינו לה ארבע תשובות. לא רע. אבל ברקע הדברים יש משהו הדורש התייחסות כוללת (להבדיל מספציפית), ורצינית יותר. כלכלנים מכל רחבי הקשת מתאמצים כבר עשרות שנים לבלום יוזמות חוזרות של פוליטיקאים להעניק הטבות-מס מיותרות ומעוותות שמניעיהן פופוליסטיים (או אפילו אינטרסנטיים) אבל הן מחופשות ליוזמות חברתיות. המשחק הזה של חתול ועכבר הוא מיותר, והוא עלול להסתיים גם בכישלון של הכלכלנים: בהצלחת הפוליטיקאים להכניס עיוותים במערכת המס. לשם כך צריך שיהיה לנו זכרון אירגוני, ושתהיה ביקורת ציבורית על פעולותיהם של הפוליטיקאים. אסור לנו להותיר את משימת הסיכול וקריעת המסכות בידי כלכלנים ממשלתיים מזדמנים. זוהי משימה מובהקת לתקשורת החופשית. בעולם שבו הפוליטיקאים מניפים את דגל המשילות (ומתכוונים למעשה להחלשת הדרג המקצועי בשירות הציבורי) - כולנו צריכים לחשוש ממצב עתידי שבו כוחם של הכלכלנים להתמודד עם יוזמות מיותרות לא יעמוד להם עוד.

ונקודה נוספת: לאורך רוב ההיסטוריה שלה, המדינה הפעילה מערכת סיוע כוללת (להבדיל מיוזמות פוליטיות מתחלפות) שמטרתה לאפשר למשקי בית צעירים רבים להגיע לדיור בבעלותם. מערכת הסיוע פעלה היטב, והיא הוכרעה רק בשל ניהול מקרו-כלכלי כושל של המשק שהביא לאינפלציה דוהרת ובהמשך לקריסת המשק. מערכת סיוע זו, שגססה לאיטה, לא שוקמה מעולם, למעט לגבי חלקים מהאוכלוסייה (עולים חדשים, רוכשי דירות מעבר לקו הירוק, וכו'). התוצאה היא שבישראל של היום יכולתם של משקי בית צעירים להגיע לבעלות על דירה מותנית ביכולתם הכלכלית של הוריהם. זהו מצב בלתי סביר, בלתי צודק חברתית, ובעל פוטנציאל לקעקוע יציבותה של החברה הישראלית. אין סיבה לאפשר למצב זה להימשך. על הממשלה להקים לתחייה את מדיניות הסיוע.