ישנן שלוש סיבות טובות להפגנות הנוכחיות נגד הממשלה: 1) העלאת דרישה מהממשלה להעניק פיצוי כספי לאלו שנפגעו כלכלית במהלך החודשים האחרונים; 2) יצירת לחץ פוליטי שתפקידו להביא לסיום תקופת כהונתו של נתניהו כראש ממשלה; 3) הבעת מורת-רוח מתיפקודה הכושל של הממשלה ודאגה לגבי השלכותיו, הן בתחום ניהול המערכה הרפואית והן בתחום הטיפול במשבר הכלכלי המתקרב. ההבחנה הזו חשובה, כיון שהיא יוצרת שלוש קבוצות מפגינים שלכל אחת נרטיב שונה ומטרות אחרות.
הקבוצה הראשונה - קבוצת הנפגעים-כלכלית - מורכבת משכירים ועצמאים שמגפת הקורונה (וצעדי המדיניות של הממשלה) גרמו להם לפגיעה כלכלית ניכרת. מדובר במועסקים בענפי משק שנפגעו (ואפילו הושבתו) עקב הקורונה. דרישתם היא לפיצוי כספי על מה שכבר קרה - אובדן הכנסה - והבטחת רשת ביטחון לגבי התקופה הקרובה, עד שהמשק יחזור לפעילות כלכלית סבירה. קל יחסית להשביע את רצונה של קבוצה זו: מדובר רק בפיצוי כספי, ברובו חד-פעמי, שאיננו גדול מידי ואיננו מחייב מהלכים דרסטיים מצד הממשלה. הוא גם איננו משפיע על עתידה הכלכלי של ישראל מעבר לאירוע חד-פעמי של הוצאה.
הגוש הפוליטי המבקש לסיים את תקופת נתניהו כראש ממשלה הוא גוש מגובש, והוא פועל הרבה לפני תקופת הקורונה. זהו הגוש שניסה (לשווא) להביא לסיום כהונתו של נתניהו בשלוש הצבעות בקלפי. הוא לא נפגע בהכרח מאירוע הקורונה, אבל המשבר משמש אותו כהזדמנות, כעילה למהלך פוליטי. השאיפה של קבוצה זו איננה לקבל פיצוי כספי אלא להביא להתפטרותו של נתניהו. אין כאן פשרה: האמונה המלכדת גוש זה היא שמדובר בשאלה פרסונלית, ושרק חילופי ראש ממשלה יביאו ארוכה לחוליי החברה הישראלית, המתבטאים בפילוג, שנאה הדדית וקיפאון מדיני וכלכלי מתמשך. וגם אין כאן כלכלה.
הקבוצה השלישית - אזרחים המודאגים מתיפקודה של הממשלה במשבר האחרון - מונעת על-ידי חשש מפני העתיד, ובעיקר החשש מכך שהממשלה איננה כשירה להתמודד עם האתגרים הצפויים: כן אלמן ישראל. אמנם מגיפת הקורונה עדיין איתנו, והחזרה לחיים "רגילים" (במידת האפשר) תדרוש החלטות קשות, נקיטה בצעדים, ואכיפה נמרצת. אבל האתגר איננו מתמצה בפתיחת המשק - זהו החלק הקל במשימת ההבראה: גם לאחר שרוב העסקים (והמועסקים) יחזרו לעבודה, נמצא את עצמנו במשבר כלכלי מתמשך (בעיקר בגלל פגיעה בביקושים) ועם בעיות פיסקליות (גירעון ממשלתי, חוב פנימי) בקנה מידה שמזמן לא פגשנו (מאז שנות ה-80'). לראשונה מזה שנים רבות תידרש מנהיגות על גשר הפיקוד הכלכלי: ההכרעות הכלכליות שתידרשנה בשנים הקרובות תהיינה מסובכות וקשות. אז כיצד תוכל ממשלה שכשלה באתגרים פשוטים - שלא השכילה להתמודד עם ניהול ההתגוננות מהמגיפה, שיצרה תוהו ובוהו כשלא סיפקה בזמן רשת ביטחון כלכלית לנפגעי המגיפה, וכשזיגזגה בהחלטותיה מפחד דעת הקהל - להתמודד עם אתגרים קשים באמת?
הקבוצה הראשונה - נפגעי הקורונה - מצטלמת אמנם טוב ויוצרת דינמיקה תיקשורתית מרשימה, אבל היא פריכה: גם פירורים שייזרקו לה יספיקו כדי לאבד עוצמה. האחדות בשורותיה היא אשלייה: זוהי חבירה זמנית של קבוצות אינטרסים נפרדות וקל לפורר קבוצה זו על-ידי פיצוי של חלק ממנה - זה יכבה את השריפה, גם אם לא כל הנפגעים יפוצו. הסיכון שקבוצה זו יוצרת לכולנו הוא שממשלה חלשה-פוליטית תמהר להיכנע ללחץ המפגינים ותוותר בנקודות שבהן אסור לה להיכנע: מתן פיצוי-יתר לתת-קבוצות תוקפניות, הכנסת עיוותים חדשים למערכת המיסוי, והגדלת הגירעון הממשלתי והחוב לרמות שמסכנות את עתידו של המשק הישראלי. לכן כולנו צריכים להיות חשדניים ולא לראות בהזרמת הכסף על-ידי הפוליטיקאים סימן לכך שהבעיות נפתרו; ייתכן שפתרון של בעייה אחת מבשר שנפתחה צרה במקום אחר, ויש הרבה פרזיטים שינצלו את פריצת המיגבלות התקציביות להשגת הטבות שאין קשר בינן לבין מגפת הקורונה. כמו שנאמר: "בהזדמנות חגיגית זו שאוסישקין מת…".
הקבוצה השנייה, הפוליטית, מתמקדת בהגנה על עקרונות הדמוקרטיה, בביקורת כוללת על מדיניות הממשלה, ובהתקפה אישית על נתניהו. היא נכשלה בעבר בניסיון הדמוקרטי להחליפו, והקואליציה הנוכחית (שהוקמה בזכות התפוררות המרכז הפוליטי של ישראל) מטילה צל על סיכוייה להצליח בקלפי בעתיד הקרוב. המחאה ההמונית שפרצה על רקע המגיפה יצרה לכאורה הזדמנות בלתי-צפויה: האם הנפגעים הזועמים ישנו את שיווי המשקל הפוליטי שמנע עד-כה את החלפתו של נתניהו? האם משבר הקורונה יסדוק את הבסיס האלקטורלי של נתניהו?
בלהט האירועים, שתי הקבוצות הראשונות מצטיינות בניראות התקשורתית: נפגעי הקורונה מפגינים בהצלחה יאוש מכמיר-לב, ומתנגדי נתניהו מפגינים נכונות גוברת להילחם למען חיזוקם של שלטון החוק ועוצמת הדמוקרטיה. הבעייה השלישית, זו שצריכה להדאיג את כולנו - איננה זוכה להבלטה הראוייה: מהם סיכוייה של ישראל להצליח בהתמודדות עם המשבר הכלכלי שצפוי בעקבות הקורונה? שלא כמו קביעת נוסחת הפיצויים לנפגעים הכלכליים של הקורונה, שהיא שאלה פשוטה-יחסית - המיתון המתקרב יאתגר אותנו ויציף שאלות כלכליות וחברתיות קשות שהצלחנו להתעלם מהן בעשורים האחרונים. הממשלה הזו, שכשלה במשימה הפשוטה-יחסית של התגוננות מהמגיפה, ושהצליחה ליצור מהומה איומה בגלל כישלון לספק רשת כלכלית לנפגעים המיידיים (ואפשר היה ללמוד מניסיונן של מדינות אחרות בעולם) - אינה נראית כממשלה שמסוגלת להתמודד בהצלחה עם משבר אמיתי. הוואקום השלטוני מתחת לנתניהו (שהוא יצר אותו לצרכיו הפוליטיים והותיר אותנו חסרים מנהיגים פוליטיים מתאימים ודרג מקצועי בכיר בשירות הציבורי), אי-היציבות הפוליטית של הקואליציה וההתנהלות הלא-מכובדת של הממשלה והכנסת - מעוררים חשש שהבעייה האמיתית כיום איננה גובה הפיצויים לנפגעי הקורונה (זה ייפתר אחרי כמה הפגנות שתגלושנה אולי להתפרעויות) אלא היערכותה של ישראל למיתון הכלכלי הצפוי. ולדאגה זו אין מחנה מייצג בהפגנות ההמוניות ולא בסדר היום התקשורתי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה