מדוע כולם כל-כך כועסים? איך הגענו למצב שבו מגדירים בתקשורת את התנהלות הממשלה במשבר הקורונה כ"יום כיפור כלכלי"? אין כבר תיאור רך יותר לאי-הצלחה חוץ מהשוואה לנורא שבכשליה של ישראל? מה כבר קרה פה בחודשים האחרונים שכולם נמלאו חמת-זעם כזו? ועד כמה זו באמת תוצאה של ניהול כושל, של טעויות ניהול מחפירות?
קבלו פרופורציה. העולם עובר השנה מגפה לא מוכרת. יש שונות בין המדינות בשיעורי ההדבקה ובשיעורי התמותה, ויש הבדלים בין התגובות השלטוניות. עדיין אין לנו באמת יכולת להבין את המחלה, לפענח את הקשרים בין סיבה למסובב ולהחליט על מדיניות נכונה. אנחנו לא באמת יודעים מהו ההסבר לשונות בתחלואה, מדוע המחלה מופיעה בצורה שונה בקבוצות אוכלוסייה שונות (גיל, מוצא אתני, גיאוגרפיה). וכבר נוכחנו לדעת שחלק ממה שהאמנו בתחילת האירוע - התבדה.
אז אם כל-כך מעט ידוע על המחלה, והממשלה פועלת בתנאי-ראות ירודים - מניין הכעס הציבורי הנורא? הרי עוד מעט נתבע לקיים משפט שדה רק כדי להיפרע ממישהו, לנקום על משהו. כל מה שהממשלה עשתה עד-כה זכה לקיתון חרפות, וזה גרם לה להסס בקבלת החלטות לא מכובד האתגר אלא מפחד דעת הקהל הזועמת. אז על מה הכעס הנורא כשהתחיל גל הדבקה שני? האם כולם חוץ מהממשלה ידעו שזה צפוי? האם כולם חשבו שאסטרטגיית היציאה היתה ליברלית מידי ושצריך היה להשאיר חלקים גדולים מהמשק סגורים? ואולי להיפך? אולי כולם חשבו שהממשלה הפקירה את המשק מרוב היסטריה, שאנשי משרד הבריאות לחצו יותר מידי ושנתניהו הוא הססן? כך לפחות אני זוכר את השיח בתקשורת לפני היציאה. אז עושה רושם שפיספסנו. אילולא הגל השני הניהוג הלאומי היה נחשב למופתי. אז על מה הכעס, על טעות?
לגמרי לגיטימי שנפגעי הקורונה יילחמו לקבל סיוע כלכלי. לגמרי לגיטימי שיתקיים ויכוח על המדיניות הדרושה, על סדרי-עדיפות ועל הקצאת משאבים. לגמרי סביר שיהיה מיגוון דעות. לגמרי מובנת החרדה לגורלנו - כחברה וכפרטים - נוכח המשבר הכלכלי המתקרב (והוא רק מתחיל עכשיו). ולגמרי ברורה ההתנגדות של מחצית מהעם להמשך כהונתו של נתניהו (בגלל "מחלות רקע", לא בגלל הקורונה). אבל אי-אפשר להפוך הכל לפוליטי: מדוע כזה זעם? כזו צדקנות? כזו שנאה הדדית בין מחנות?
יש מגפה בחוץ. ייתכן שהיא עוד תשפיע מהותית על אורח חיינו בתקופה הקרובה. גם אם המגפה תשכך מעט, היא בוודאי תגרום למשבר כלכלי משמעותי. היא תחייב אותנו לחשבון נפש פרטי. היא תחייב אותנו לחשבון נפש כחברה, כיצד אנו חולקים בינינו את הנשיאה בנטל. תידרשנה רפורמות כלכליות נרחבות. זה אומר שיהיה קשה ומאתגר להתמודד עם המציאות המתפתחת. וכל זה קורה על רקע מאבק פוליטי מר שמאיים על המשך יציבות השלטון בישראל. ישנם אתגרים משמעותיים שמצפים לחברה הישראלית, ויש להתמודד איתם כחברה מלוכדת, שמסוגלת לנווט את הספינה תוך הסכמה בין פלגיה. מה שקורה כעת - פסטיבל לאומי של כעס, האשמות הדדיות וחיפוש אשמים - מאיים על חיינו כחברה ועל יכולתנו להתמודד עם האתגרים.
