מדוע אינכם עוטים מסיכות?

הדי הניצחון הכביר של ישראל על נגיף הקורונה ("אנחנו מודל של הצלחה בניהול המשבר") עוד לא שככו, ואנחנו כבר בתחילתו(?) של "גל שני". לטעמי, זה איננו גל שני: נגיף הקורונה נחת, התנחל, ושינה את חיינו לטווח ארוך. ה"גלים" שאנחנו חווים הם רק שינויים בניהול הרפואי של המשבר ובעיקר בהתנהגות הציבור: כשנערכנו נכון - הצלחנו לצמצם את הפגיעה בנפש; כשנרגענו והתרשלנו - הפגיעה בנפש עלתה. כי הקורונה שם בחוץ - מה שנע בגלים זו רק התגובה שלנו, שנעה בין חרדה לזלזול. ויש בעייה חינוכית למלחמה בקורונה: זמן הדגירה של הנגיף הוא שבועיים, והתהליך הכולל מהדבקה להנשמה יכול להימשך יותר מחודש; זה מפריע לנו להיווכח שיש כאן מערכת פשוטה של שכר ועונש. המצב היה קל יותר להבנה אילו הייתם מתדרדרים להנשמה כבר בסוף אותו יום שבו נדבקתם בקורונה. אבל זהו חלק מהאיום המיוחד של הנגיף הזה: הוא מתגנב בשקט. ברוב המקרים הוא אפילו איננו משאיר סימנים שהגיע.

תחושת הניצחון יוצרת הקלה נפשית מטעה: לכאורה, המגפה הזו איננה קטלנית לגבי רובנו - היא רק "מדללת את שורות החלשים-ממילא". ולכן הוראות הממשלה הן לטעמנו "היסטריות", ואנחנו בוחרים להפעיל שיקול דעת עצמאי לגבי עמידה בהן (כמו שאנחנו עושים מידי יום לגבי חוקי התעבורה). לכן אפשר לדעתנו לצאת לרשות הרבים עם המסכה כשהיא תלויה מתחת לסנטר (זה הרי רק לצורך כניסה לחנויות או נגד המשטרה והפקחים), או כשהיא ענודה על הזרוע כמו תג חטיבה (חטיבת ה"לא-שמים-עליכם"). אז נכון שיש כמה רכי-לב ששומרים על ריחוק חברתי ועל עטיית מסכות, אבל זוהי בעיקר בעייה (נפשית) שלהם: רובנו הרי "אמיצים". עלינו עוד ייאמר "אל הקורונה הישרתם מבט, והוא השפיל את עיניו". ובכל קרן רחוב מתנבא עוד אפידמיולוג-מטעם-עצמו לגבי המדיניות הדרושה ומחלק ציונים שליליים לממשלה.

עטיית מסכה היא פעולה כמעט פילנטרופית. יותר משהיא מגינה עלינו - היא מגינה על הזולת. היא התרומה שלנו לבלימת המגפה. היא אמירה חברתית: כולנו ביחד בצרה הזו. ומעבר לכך - כך נדרש לפי ההוראות. אבל למי חשובות ההוראות? כי זאת יש לדעת: ההתנהגות בציבור הרחב משקפת את התכונה היחידה שאימצנו מ"מורשת הפלמ"ח" ושחילחלה בהצלחה לתרבות הישראלית: אי-סדר כמצב קיומי, זלזול מופגן במשמעת ובהוראות, ואי קבלת מרות. 

ההתמודדות האמיתית עם הקורונה - להבדיל מהסגר הכולל שננקט בתחילת המגיפה, שהיה קל לביצוע ונישא על גלי החרדה הציבורית - תהיה מסובכת וכואבת. יהיו צמתי-החלטה. תהיינה דילמות. יהיו ויכוחים קשים. יהיה כעס. ההצלחה של התמודדות זו תלויה בנו - בבעלי התפקידים במערכת הבריאות, ובציבור הרחב - לא בנתניהו ו"רעייתי". לא הגיוני להשליך את יהבנו על הדרג הפוליטי, שאיננו בנוי בכלל לטפל בבעיות כאלו (וזה לא רק אצלנו - תסתכלו במצב ברוב העולם). קחו אחריות!