כלכלני ישראל אייכם?

 

הסופה הכלכלית המתקרבת

מאז החודשים הראשונים של 2020 אנחנו מצויים בעיצומה של סערה כלכלית שנגרמה על-ידי מגפת הקורונה. בשלב הראשון שלה - זה הנוכחי, שבו ננקטת עדיין מדיניות ממשלתית "פולשנית" לעצירת שרשרת ההדבקה מנגיף הקורונה באמצעות צווי חרום - מצוי המשק במצב של שיתוק חלקי. שלב זה הוא מצב זמני, שאנו צפויים לצאת ממנו כשנלמד "לחיות עם הקורונה" או כשנצליח למצוא חיסון כנגד הנגיף. אבל גם כשזה יקרה - לא ניחלץ מהסערה; זה לא סיוט שנתעורר ממנו באחת: אנחנו צפויים לעבור לשלב הבא, שלב של מיתון כלכלי. מה שאנחנו חווים כיום הוא רק השלב הראשון של משבר כלכלי, גם אם כשלעצמו הוא דרמטי. השלב הבא הוא מיתון כלכלי. אין טעם, בוודאי לא ברשימה זו, לנסות לנחש מה תהיה עוצמת המיתון הכלכלי אליו ניקלע או כמה זמן הוא יימשך - מספיק לעכל את כיוון ההתרחשויות: גם אם יימצא מחר חיסון לנגיף איננו יכולים לצפות לכך שהמשק יחזור למהלך עניינים רגיל.

מה צריך כל אחד לעשות? 

למה תפיסת העתיד חשובה? הידיעה על הסופה הכלכלית המתקרבת צריכה לגרום לכל הגורמים הכלכליים להיערך לקראתה. משקי הבית צריכים להיערך הגנתית, לקראת אפשרות של פגיעה זמנית בהכנסות ולקראת אפשרות של פגיעה בעושר בגלל ירידת מחירי נכסים (נדל"ן, ניירות ערך). הסקטור העסקי צריך להיערך גם הגנתית וגם התקפית: להיזהר מפגעי המיתון, ומצד שני למהר ולנצל הזדמנויות עסקיות שאולי תקרינה. אבל הבעייה העיקרית היא של הממשלה: האם עליה להתערב בכלכלה ובאיזה אופן, נוכח המשבר שכבר החל והמיתון המתקרב? 

ממשלות בישראל היו מאד פעילות בתחום הכלכלי בעשורים האחרונים, לרוב ללא צורך: במצבי גיאות תפקידן העיקרי של ממשלות הוא ליצור סביבה שתאפשר למשק הפרטי לתפקד בתנאי תחרות, על-ידי ניהול מקרו-כלכלי אחראי, שמירה על 'חוקי משחק' הוגנים, ופיתוח תשתיות ציבוריות. העובדה שממשלות מתערבות בכלכלה כדבר שבשגרה נובעת במידה רבה מדחפים פוליטיים - לא מצרכי המשק. 

במצב של משבר כלכלי - תפקיד הממשלה משתנה: היא אמורה להשתלט על מחזור העסקים כדי לשכך את נזקי הסופה. תובנה זו, שהתגבשה בעקבות השפל הגדול של שנות ה-30' ושאנו משייכים לכלכלן הבריטי קיינס, מכתיבה לממשלה ציווי: התערבות אנטי-מחזורית שמשמעותה הגדלת הוצאות (עד כדי מימון גרעוני) בעיתות של מיתון כלכלי, וצמצומן (עד כדי יצירת עודף) בתקופות של גאות כלכלית.

אז מה חשוב עכשיו? 

אם אנחנו מקבלים שהמשבר הנוכחי הוא רק השלב הראשון של מיתון כלכלי מתקרב - יש מכך מסקנות אופרטיביות לגבי הממשלה. המיקוד של מדיניותה הכלכלית של הממשלה צריך להיות הטיפול במיתון המתקרב: מדיניות אנטי-מחזורית נמרצת שתצמצם את עוצמת הנזקים ואת התמשכותו של המיתון. יש לכך כלי מדיניות ידועים וכולם בתחום המקרו-כלכלי. בתמצית, על הממשלה להרחיב דרמטית את ההשקעות בתשתית: להאיץ את ביצוען של תוכניות מגירה ולקדם השלמת תכנון של תכניות שטרם הושלמו. מימון ההוצאה הנוספת יכול להתבסס על הגדלת הגירעון (ולכן גם על הגדלת יחס חוב/תוצר), אבל צריך לזכור שיש גם מחר ואי-אפשר להתפרק מאחריות לניהול מקרו-כלכלי זהיר ולדרדר את מעמדו הבינלאומי האיתן של המשק בגלל להיטות-יתר להילחם באבטלה.

חזית נפרדת היא ניהול השלב הנוכחי, הראשוני, של המשבר, שהוא אירוע דרמטי. יש לדאוג שמשקי בית שנפגעו בחודשים האחרונים לא יגיעו לידי קריסה, ושהסקטור הפרטי לא ייקלע לקשיים זמניים שיחסלו חלקים ממנו שלא לטובת הטווח הארוך. ישנם 'אזורי אסון' ידועים כתוצאה ממגפת הקורונה (חינוך, רפואה, תיירות, תרבות, בידור, תחבורה) שבהם יש לטפל נקודתית. אין כאן 'תורת לחימה' מוכנה שניתן ליישם שכן מדובר במשבר פתאומי וחסר-תקדים. הפתרון תלוי רק באיכות הניהול הלאומי.

ההבנה שהשלב הראשון של משבר עלול להתארך צריכה להנחות אותנו 'לשמור תחמושת': לא לחלק כספים ללא חשבון, לא להיכנס לגירעון ממשלתי בלתי-מבוקר שירוקן את הקופה הציבורית ויקשה עלינו להתמיד במדיניות ממשלתית נכונה בהמשך, ולהפסיק לילל כאילו שהבעייה לפתחו של המשק היא מי שכבר נפגע. המאבק נגד המיתון צריך להימשך, וכמו כל רץ למרחקים ארוכים צריך לדעת לחלק את הכוח לאורך המרוץ.

הוואקום הגדול

משבר זועק למנהיגות. היא מסתתרת. משבר פוליטי חמור וכנסת וממשלה לא מתפקדות גורמים לכך שאיננו רואים הנהגה כלכלית אמינה. חברי הדרג הפוליטי נוקטים בעמדות שמתיישרות כל אחד עם הגוש שלו: אין בריתות, אין חבירות אד-הוק. האופוזיציה רק 'נובחת'. משרד האוצר נזהר מלהוביל מהלכי תכנון, לפחות לא בגלוי, כדי שלא להיחשד בחוסר נאמנות לשלטון. המועצה הלאומית לכלכלה גוייסה פוליטית ועוסקת בדברור אי-המעש. בנק ישראל מחשה, משיקוליו. ואין אפשרות למנות 'פרויקטור כלכלי' כדי לעקוף את המבנה המנהיגותי המשותק. יש ואקום, דווקא ברגע של משבר.

ואקום יוצר דינמיקה. רס"ן 'שמועתי' משתולל עם מספרים על אבטלה, עם סיפורים על קשיים, עם בדותות מהעולם. התקשורת מהדהדת סיפורים ומספרים חסרי-משמעות (ראו לדוגמה את פרסום הנתונים על ירידת התוצר ברביע השני "במונחים שנתיים"), ומבליטה טרגדיות נקודתיות (ויש כאלו). 'העם' עוקב אחרי מהלכי ודיוני 'הממשלה', אבל שם הרי אין דיון מקצועי - הכל פוליטי. אנדרלמוסיה משתררת, מספרים חסרי-משמעות נזרקים לאוויר, כתבי תקשורת הופכים לפרשנים כלכליים חמורי-סבר. מהדורות החדשות מתארכות לטובת המפרסמים. יש לוואקום את היכולת הזו, להצמיח יבלית.

איפה הכלכלנים האקדמיים?

בכל האירוע הכלכלי הדרמטי הזה בולטת היעדרותם של הכלכלנים האקדמיים מהשיח הציבורי. לפני שנים רבות הם היו הפרשנים המבוקשים. הם היו מקור הידע המקצועי. הם כתבו מאמרים והוזמנו לאולפני התקשורת. הם קיימו כנסים וימי עיון מתוקשרים בנושאי כלכלת ישראל, והם שימשו יועצים למחלקות הכלכליות של משרדי הממשלה. מה קרה להם? מדוע לא נשמע קולם?

הייתי מצפה שישמיעו קול. לא כיחידים, אלא במשותף, לאחר דיונים והסכמה על המשותף ביניהם. אחרי הכל זו גם המדינה שלהם. והתשובה האפשרית שלא רוצים לשמוע אותם ('אין עם מי לדבר'...) אינה סבירה בעיני: כולם רוצים לשמוע אותם. הציבור רוצה לשמוע אותם. ולעזאזל הדרג הפוליטי. מספיק עם המצב הנוכחי שאנו שומעים רק את קולם של הפוליטיקאים (שאף אחד איננו מאמין להם) ושל אנשי התקשורת (שאף אחד לא מבין מה הם אומרים). אז קומו, במטותא, התוועדו, ריבו ביניכם על דעות, הסכימו על מה שניתן להסכמה, וספרו לציבור סיפור אמין לקראת מה אנחנו צועדים ומה עלינו (כחברה) לעשות כדי לצלוח את הסערה עם מינימום נזק. אנחנו כבר נדרוש מהדרג הפוליטי לכלול מדיניות כלכלית במצע הפוליטי, ולהתחייב לביצועה. אולי במקום פוליטיקה של זהויות נקבל פוליטיקה של אידיאות. רק תגבשו דעה ושתפו אותנו.