כמה שעות לאחר שהעליתי בבלוג זה את הפוסט "עד מתי נתניהו?" (ראו כאן) התקיימה מסיבת עיתונאים מיוחדת שבה הודיע נתניהו במפתיע: "החלטנו על כינון שלום רשמי ומלא בין ישראל לאיחוד האמירויות". מאחר שכתבתי בפוסט: "אחרי עשור רצוף בראשות הממשלה, אין לנתניהו הישגים לאומיים שהוא יכול להצביע עליהם ... שום דבר לא קרה ... במישור המדיני. רק דיבורים" - פנו אלי מספר קוראים בשאלה אם יש בהודעת נתניהו כדי לגרום לי לשנות את דעתי לגבי הישגיו המדיניים. זהו המניע לפוסט הנוכחי.
ראשית, עלינו לברך את נתניהו על ההישג המדיני החשוב של הכרזה משותפת על כוונה לכונן שלום רשמי ומלא בין ישראל לאיחוד האמירויות. ייתכן, כך רמז, שמדינות ערביות נוספות תצטרפנה למהלך. אני מבין שהכוונה היא לבחריין ולעומאן. זהו הישג כפול: לא רק שיחסי ישראל עם "המפרציות" ושיתוף הפעולה ביניהן הופכים בכך מיחסים מוסתרים ליחסים רשמיים (נתניהו עצמו כבר נפגש עם נציגי איחוד האמירויות ב-2012), אלא שלבקשת איחוד האמירויות והמתווך האמריקני ישראל הסכימה להקפאת צעדים של סיפוח שטחים מיהודה ושומרון. מבחינת נתניהו זהו אולי מחיר שהוא נאלץ לשלם כדי להגיע להסכמה עם איחוד האמירויות - הוא הרי התחייב לתומכיו במערכת הבחירות האחרונה להתחיל בהליכי סיפוח ב-1.7.2020 - אבל מתנגדי הסיפוח יכולים בהחלט לראות בכך הישג כפול: גם כינון שלום עם מדינות ערביות נוספות וגם מניעת צעדי סיפוח שאיימו על יציבות האזור ועל שלומו של הסכם השלום עם ירדן.
ועם כל השמחה, ישנן כמה הערות:
מה ששמענו זו הכרזה עקרונית, סוג של זיכרון דברים - עדיין לא הסכם. ייתכן גם שמועד ההכרזה הוקדם כדי לענות על צרכיו הפוליטיים של הנשיא טראמפ, שעומד לבחירה מחדש בנובמבר השנה. ייתכן שזה התאים גם לנתניהו, שמחפש דרך להימלט ממשפטו הצפוי ולמסמס את גלי המחאה נגדו. ואולי זה לא נגמר: ייתכן שתגובה קשה מידי מצד הימין הישראלי, שרואה עצמו נפגע מהפרת ההבטחה לתחילת הסיפוח, תגרום לנתניהו לשקול מחדש את צעדיו. ייתכן שגורל הצהרת בר-אילן יחול גם על מהלך זה.
ההודעה המשולשת (ישראל, איחוד האמירויות, ארה"ב) מעלה שאלה מדוע לנקוט במהלך חלקי (רק עם איחוד האמירויות) במקום במהלך רחב של הסדר איזורי. מאז 2002 מונחת על השולחן הישראלי הצעה של הליגה הערבית ("היוזמה הסעודית") שעיקרה כינון ברית אזורית בין הכוחות המתונים כדי לשתף פעולה כנגד השפעתן של מדינות קיצוניות ולמצות את הפוטנציאל הכלכלי של האזור. ברית אזורית זו מחייבת התקדמות לקראת פתרון הסוגיה הפלסטינית, ויתרונה בכך שהיא איננה אינטרס פרטי של מועמד לנשיאות בארה"ב אלא היא נתמכת על-ידי כל מדינות האיחוד האירופי. לא רק שהצעה זו של הליגה הערבית לא נענתה מעולם (לפחות לא רשמית) - שום התייחסות אליה אינה מופיעה במצעי המפלגות בישראל. אם ישראל רוצה לנצל הזדמנות היסטורית שנוצרה בזכות התפתחויות גיאופוליטיות במזה"ת - היא צריכה לנקוט מהלך שיש בו חזון בר-קיימא לכלל האזור ולא להצטמצם לבריתות חלקיות שנשענות על שיקולים פוליטיים מזדמנים.
וכמובן ישנה הסוגיה הפלסטינית. בצד הימני של המפה הפוליטית של ישראל רווחת הדעה שפתרון החלוקה לשתי מדינות איננו רצוי. זה יכול לנבוע ממספר נימוקים: בגלל האמונה הדתית שארץ ישראל שייכת רק לעם היהודי, בגלל ההערכה שערביי ארץ ישראל אינם מסוגלים לנהל מדינה דמוקרטית שוחרת שלום וההפרדה תיצור מדינת טרור לצד ישראל, בגלל שיקולים ביטחוניים שונים שיחייבו את ישראל לשלוט צבאית גם בחלקים מהמרחב של המדינה הפלסטינית ולכן לא באמת מדובר במדינה עצמאית, או בגלל המחשבה שההפרדה כבר איננה ניתנת לביצוע בגלל ההתערבבות בין האוכלוסיות שכבר קרתה ושהוחמרה על-ידי מפעל ההתנחלות. בכל מקרה, מרחב הפתרונות של האגף הימני בישראל לסוגיה הפלסטינית אינו כולל הקמת מדינה פלסטינית עצמאית. הבעייה היא כמובן שממערב לירדן חיים כיום 13 מיליון בני אדם, כשמתקיים כמעט שיוויון בין העמים. רק כרבע מערביי ארץ ישראל חיים כאזרחים ישראלים שווי-זכויות בשטח זה; השאר - נשלטים ישירות או בעקיפין ללא זכויות אזרחיות. כל ניסיון להבטיח להם זכויות (סיפוח "נאור") לא יאפשר לישראל להישאר מדינה יהודית ודמוקרטית, ויהווה בסיס למלחמת אזרחים נצחית. לכן, הכרזה על כינון שלום בין ישראל לבין איחוד האמירויות איננה באמת התחלת הגאולה אלא לא הרבה יותר מהסחה: המהלך האמיתי שצריך היה לבצע הוא הסכם אזורי, עם כל המדינות הערביות המתונות (ולא רק האמירויות) ובתמיכת רוב המדינות הדמוקרטיות (ולא רק המחנה הרפובליקני בארה"ב), ומהלך כזה מחייב התקדמות בסוגיה הפלסטינית. פתרון מדיני לישראל מחייב הסכם עם 6.5 מיליון שכנים-יריבים - לא עם 1 מיליון אזרחי האמירויות.
