גודל המשימה הכלכלית שבפנינו

 

משטר כלכלי ליברלי איננו המשטר המתאים להתמודדות עם משבר כלכלי

משטר כלכלי ליברלי איננו מתאים להתמודדות עם משבר כלכלי חד-פעמי. המודל הליברלי מתבסס על תפיסת עולם של אינדיבידואליזם, המדגישה את ריבונות הפרט לגבי חייו בכלל והתנהלותו הכלכלית בפרט. 'כלי העבודה' של הליברליזם הוא מנגנון של תחרות חופשית, שבה כל פרט חותר לשפר את מצבו האישי וקיימת זהות סמויה בין תועלת הפרט לבין תועלת הכלל. זוהי "היד הנעלמה", שמבטיחה שמאמצים אנוכיים של הפרטים לשפר את מצבם לא יבואו על חשבון הזולת אלא יבטיחו את הרווחה לכלל החברה. התוצאה היא שילוב מוצלח של חופש בחירה ועיסוק לפרט עם יעילות כלכלית של המשק הלאומי. 

מנגנון בסיסי חשוב של המודל הליברלי הוא "הרס יצירתי" (creative destruction) - תהליך שדואג לחיסול שיטתי של עסקים כושלים כדי לפנות גורמי ייצור (הון, כוח עבודה) לטובת עסקים חדשים, מצליחים. את תוצאות התהליך הזה אנחנו רואים סביבנו בחיי היומיום כשעסקים נסגרים, והוא המבטיח התחדשות כלכלית. האסוציאציה היא של תהליך אבולוציוני שבו מתרחשת סלקציה מתמדת המבטיחה שיפור מתמשך של רמת החיים של החברה. קריסת עסקים, בעולם כזה, היא חיובית, היא מתבקשת.

אלא שמה שמצליח כל-כך בתקופות בהן ההתפתחויות הכלכליות והטכנולוגיות הן הדרגתיות - יכול להיות מסוכן כשמתרחש משבר חיצוני חד-פעמי דוגמת זה שנגרם בשל מגיפת הקורונה. "הרס יצירתי", שתכליתו דילול של עסקים כושלים כדי לפנות מרחב לצמיחה של עסקים חדשים במקומם, עלול להביא לקריסה המונית של עסקים - לא לתהליך התחדשות. כשל עסקי, שבימים רגילים מאותת על צורך לחסל עסקים קיימים כדי לפנות גורמי ייצור להחלפתם בידי אחרים, עלול להפוך לשיבוש: הרס חלקים מהסקטור הפרטי איננו תהליך חיובי שיפנה גורמי ייצור לטובת התחדשות, אלא תהליך מיותר שנגרם על-ידי 'שוק' חיצוני. חישבו על השפעת מגיפת הקורונה על הסקטור הפרטי כעל נמק שעלול להביא לקטיעת רגל. במצב כזה אסור לממשלה לעמוד מנגד ולצפות שמנגנוני השוק והתחרות החופשית יביאו להחלמה: זה אולי יקרה, אבל בלוח זמנים בלתי סביר ולאחר שייגרם נזק כבד ומיותר למשק. דרושה לכן התערבות 'רפואית' אפקטיבית: המערכת החיסונית של המשק איננה יכולה להתמודד עם המשבר מבלי לגרום לנזקים. דרושה התערבות ממשלתית. מאחר שהמשבר הכלכלי הנוכחי הוא תוצאה של אירוע חד-פעמי חיצוני - לא אירוע פנימי, לא תוצאה של שינוי פרמננטי של המציאות ולא אירוע מחזורי - אין מקום לצפות שהשווקים יתאימו את עצמם למציאות חדשה: נדרש רק טיפול שיסייע לסקטור הפרטי לצלוח את המשבר.

החבטה שהמשק ספג במשבר הקורונה היא דיפרנציאלית

הפגיעה בענפי המשק השונים היא דיפרנציאלית: ישנם ענפים שנפגעו קשות, וישנם שנפגעו פחות (או שאפילו פרחו כתוצאה מהמשבר). אילו הפגיעה הייתה פחות הרסנית, ניתן היה לשקול אם לא עדיף להותיר את מלאכת הריפוי למערכת החיסונית של המשק (קרי: תחרות חופשית) מאשר לפגוע בתפקוד האורגני של השווקים. אלא שזה איננו המצב הפעם: החבטה שספג המשק חזקה מידי, ובחלק מענפי המשק ישנם עסקים הנמצאים בסיכון של קריסה כלכלית. אין מקום להותיר לכוחות השוק את מהלך הריפוי: ללא התערבות ממשלתית נמרצת תתחולל פגיעה אקראית בעסקים ובמשקי בית, תשתרר תחושה של אי-צדק חלוקתי וחוסר סולידריות. 

התערבות ממשלתית מקרו-כלכלית הייתה נדרשת ממילא: המשבר הכלכלי הנוכחי צפוי בכל מקרה להתפתח בשלב הבא למיתון כלכלי, ומאז השפל הכלכלי שהתפתח בשנות ה-30' של המאה הקודמת הכלכלנים מסכימים שאחד התפקידים של הממשלה הוא שיכוך עוצמת המחזורים הכלכליים על-ידי התערבות אנטי-מחזורית שמטרתה לקצר את תקופת המיתון ולצמצם את הנזקים למשק. אלא שבמקרה הנוכחי ההתערבות הממשלתית צריכה לא רק לשכך את המהלומה על-ידי הגדלת ביקושים, אלא גם למצוא דרך לפזר את הנזק שנגרם בין משקי הבית כדי למנוע פגיעה מוגזמת בחלקים מהמשק. כדאי להיזהר מהתפשטות תחושה של הפקרה, של חוסר סולידריות ו'כל אחד לעצמו'. גם הקרב הכושל לבלימת מגיפת הקורונה בחודשים האחרונים הושפע בבירור מהתפשטות תחושה של הפקרה ושל 'כל אחד לעצמו'.

המשימה המוטלת על המנהיגות הכלכלית היא אדירה

אילו תפקידה של הממשלה היה מסתכם במדיניות מקרו-כלכלית מרחיבה - הבעייה לא הייתה מורכבת כל-כך: ברור לכולם שדרוש שילוב כלשהו של הגדלת ההשקעות הממשלתיות עם צמצום תקבולי המיסים. אפשר להתווכח ארוכות על התמהיל הנכון של הצעדים ועל עוצמתם, אבל יש לכלכלנים 'מפת דרכים' מוכנה לצורך הניווט הזה. בניגוד לכך, כאשר מדובר במדיניות שמנסה לחלק את הנטל, לרכך את עוצמת החבטה לגבי מי שנפגע מהמשבר פגיעה קשה מנשוא - אנו נמצאים במרחב לא ממופה. אין כאן תיאוריה כלכלית שתכתיב לנו עקרונות מדיניות ולא עומד לרשותנו הרבה יותר משכל ישר. מדובר בדילמה שהיא בעיקרה חברתית: עד כמה ובאיזה אופן ניחלץ איש לעזרת רעהו. כי זאת יש לזכור: אין כזה מושג "הממשלה תסייע לי לעבור את המשבר" כפי שניתן היה לחשוב כשרואים את דרישות משתתפי ההפגנות - לממשלה אין מקורות משלה; אמור מעתה: מישהו (כלומר: כולכם) יסייע לי לעבור את המשבר. זהו תחום נפיץ-חברתית ושנוא במיוחד על פוליטיקאים, שאוהבים בדרך-כלל 'להיטיב עם העם': מישהו בכל זאת יצטרך לשלם. זהו אתגר המחייב מנהיגות מלכדת, מעוררת השראה, שתביא להסכמה חברתית לגבי חלוקת הנטל. והאתגר גדול הפעם כי בעוד שבעיתות מלחמה האויב החיצוני מלכד את הציבור ומקל על השקת תוכניות כבירות כאלו - אין כאן את מי לשנוא. ואם זה לא מספיק, מצב הרוח הלאומי הנוכחי על רקע הקורונה, התנהלות הממשלה והכנסת במהלך הקורונה וההקצנה של השנאה בין 'שבטי ישראל' על רקע הפלונטר הפוליטי המתמשך - כל אלו מקשים עוד יותר על המשימה הכלכלית.

מהי בעצם המשימה?

המשימה המרכזית של המדיניות הכלכלית היא חלוקה של הנזק שגרם (ועוד יגרום) המשבר הכלכלי. מאחר שחלק מהמשק הפרטי נפגע יותר מהאחר, יש למצוא דרך להציע סיוע דיפרנציאלי שיאפשר לסקטור הפרטי ולמשקי הבית לעבור את התקופה בלא שנסתכן בקריסה כלכלית המונית. נקודת המוצא היא שותפות גורל, נכונות לעזרה הדדית, וקבלה של אחריות הקהילה לשלומו של הפרט הנפגע. דוגמה ספציפית למדיניות כזו יכולה להיות הנהגה של רשת ביטחון למשקי בית: קביעת שכר בסיסי אחיד שישולם לכלל משקי הבית שנפגעו מהמשבר, ללא צורך בהסדר החל"ת. הרעיון של שכר בסיסי אחיד לכלל משקי הבית (UBI - Universal Basic Income) איננו חדש בשיח הכלכלי, והוא נתון לוויכוחים אקדמיים בגלל השפעה אפשרית של הנהגתו (אם יונהג לגבי כלל משקי הבית) על הרצון לעבוד, ובגלל שהוא יחייב הכבדה מהותית של נטל המס לצורך מימונו. ניתן היה להחיל עיקרון זה בישראל לתקופת ניסיון זמני, על רקע משבר הקורונה, ולצמצם אותו למשקי בית שהכנסתם נפגעה מעבר לסף מסויים. במקביל, ניתן היה לנסח כללים לתוכנית סיוע שתפצה בעלי עסקים שנפגעו בתקופת הקורונה כדי למנוע קריסה המונית.

המשימה כבדה. מימון מהלך כזה יידרוש מקורות עצומים. אי-אפשר לממן מהלך כזה רק על-ידי ניפוח של החוב הלאומי, שכן המשמעות של נטילת חובות מוגזמת היא הסתכנות בהפקרה חסרת-אחריות של עתידה הכלכלי של ישראל. לכן לא יהיה מנוס ממימון חלק משמעותי מהמהלך על-ידי מיסוי. מדובר בסכומי עתק, ולכן המהלך אינו יכול להתבסס על טריקים חשבונאיים או על משחק בנתונים: דרוש צעד מערכתי, דרוש שינוי דרמטי של מערך המיסוי. 

לא סביר לצפות שניתן להגדיל את תקבולי המס על-ידי העלאת שיעורי המיסים על העלאת שיעורי המס על הפעילות הכלכלית - על ההכנסה ועל העיסקאות: מהלך כזה הוא בעייתי בגלל החשש שתהיה לו השפעה מצמצמת על רמת הפעילות המשקית. לכן על הממשלה יהיה להקטין הוצאות בתקציב השוטף, ובעיקר להעלות את המיסוי על רכוש. כמה דוגמאות אפשריות: בצד ההוצאות - קיצוץ תשלומי הפנסיה לגימלאים (הן מקבלי פנסייה תקציבית והן מקבלי פנסייה צוברת), וקיצוץ כללי של השכר בסקטור הציבורי; בצד המיסוי - הטלת מס על רכוש, וביטול כלל הפטורים ממס הנהוגים בישראל והחלפתם בתמיכות ישירות וגלויות. למי שמוטרד מהאפשרות של פגיעה באוכלוסיות מוחלשות אפשר להציע שהמיסוי יופעל רק מעבר לסף מסויים של הכנסה/קיצבה ושל ערך הרכוש.

האם יש סיכוי שההנהגה הפוליטית הנוכחית תתמודד עם האתגר?

משימות כבירות - יש. האם המנהיגות הפוליטית הקיימת תוכל לאחוז בהגה הכלכלי ולנתב את הספינה הכלכלית אל חוף מבטחים? אני חושש שלא. מדיניות שמחייבת חלוקה מחדש של הנטל תעורר התנגדויות מובנות, אם בגלל שגודל הבעייה טרם נקלט בתודעת הציבור ואם בגלל ניסיון ציני של קבוצות-אינטרס להימנע מנשיאה בנטל. מדיניות כזו מחייבת גיוס כללי של הצמרת הכלכלית, מנהיגות פוליטית שנהנית מאמון הציבור ומסוגלת לרתום אותו לחזון, והשגת תמיכה פוליטית רחבה ככל האפשר. זה לא נראה אפשרי במצב הפוליטי הנוכחי ועל רקע הסכסוך המפלג שעובר על הציבור בישראל.

זה אומר שצפויה לנו כנראה תקופה כלכלית קשה, חלקה בגלל מגפת הקורונה וחלקה פרי מחדל שלנו כחברה. כפי שההתנהלות של ישראל נראית בעשור האחרון, כנראה שנפעיל אמנם צעדים כלכליים, אבל הם יהיו מן הסתם חלקיים ומאוחרים ולא יזכו להצלחה משמעותית. המצוקה הכלכלית הגוברת לא תקרב כנראה לבבות בקרב הציבור: היא תגרום רק להעמקת הפילוג וההאשמות ההדדיות. זה יסתיים רק כאשר החברה הישראלית תתעשת ותיאות להחליף את תיאטרון הבובות הפוליטי הנוכחי במנהיגות אחראית. מאחר שברור שמדובר בצעדים כלכליים מרחיקי לכת - אם מבחינת הצורך לצמצם את הגירעון הממשלתי האדיר הצפוי לנו ואם מבחינת הצורך להסכים על נסיגה ממשטר כלכלי ליברלי למשטר מתערב יותר של מדינת רווחה - טוב יהיה אם נתמקד בהסכמה על הנושאים העקרוניים העומדים על הפרק במקום שנמשיך בחיפוש נסיכים ואלילים שלכאורה ינהיגו אותנו.