שבעה דברים חיוביים על רקע המצב

 

"מִסָּבִיב יֵהוֹם הַסַּעַר". המערכה הרפואית קשה ומאיימת. השבר הכלכלי הולך ומעמיק, ובעיקר הולך ומתחוור לציבור. ההנהגה הפוליטית נחשפת במערומיה: הכישלון הניהולי הנורא מתגלה, מסכות נקרעות. אחיזתו העקשנית של נתניהו בשלטון איננה רק חוויה מכאיבה לציבור - היא מעוררת חשש שהמערכה הפוליטית להחלפתו תהיה ארוכה וקשה, חורכת אדמה. 

האם אנחנו נמצאים באמת באירוע קשה, בריאותית וכלכלית, בראייה היסטורית? אני מציע להיכנס לקצת פרופורציה. אלפיים נפטרים בשמונה חודשים זה אלפיים טרגדיות אישיות, אבל זהו אירוע שאיננו משאיר כמעט את רישומו הלאומי, סטטיסטית - סתם 'בליפ' קטן, בוודאי כשמשווים לרישומן של המגיפות ההיסטוריות. גם האווירה התקשורתית סביב ה'אסון' הכלכלי מוגזמת: שיתוק זמני של חלק מענפי המשק הוא אמנם בעל משמעות מיידית מצמצמת מבחינת היקף התוצר בשנה הנוכחית ואולי גם בזו שאחריה, אבל התשתיות הכלכליות של המשק לא נפגעו, ההון לא נמחק, המשק הפרטי לא קרס, הבנקים יציבים והמטבע המקומי חזק, ולכן כושר הייצור של המשק בטווח הבינוני לא נפגע. זו מכה, לא הרס. השוו לתוצאות הכלכליות הדרמטיות של מלחמות, של אסונות טבע, אפילו להתמוטטות של משטרים במזרח אירופה לקראת סוף המאה הקודמת. אז נכון, היה נזק ברור, אבל 'לא בשמיים היא' - ביכולתנו להתאושש, וזה תלוי בנו: גודלו של הנזק איננו ידוע עדיין והוא יהיה תלוי במידה רבה במדיניות הכלכלית של השנים הקרובות.

ולמי שלמרות הדברים חש מצוקה בגלל האירועים שמתפתחים סביבנו - אני מציע שבע נקודות חיוביות במצב. נסו למדוד את זה עליכם:

1. סיום תקופת נתניהו - אנו עדים כנראה לדמדומי תקופת נתניהו. עוד טריק, עוד תכסיס, עוד ארס, עוד הטחת האשמות, אבל אנחנו לקראת שחר של יום חדש. יותר טוב? ימים יגידו, אבל לפחות יש מקום לאופטימיות שאפשר יהיה להתחיל בתהליך החלמה מהסיוט שיצר שלטונו של נתניהו

2. הצטרפות הצעירים להפגנות - אחרי שנים של הפגנות כסופות-שיער, עצורות, אנדמיות, משהו השתנה: הדור הצעיר מצטרף למחאה ואף נוטל את ההובלה. זה ויראלי, וזה מקבל טון זועם ודרמטי ככל שהצעירים נוטלים את ההובלה. וזעם צעיר ולא מנומס הוא כמו 'מסה קריטית' - בכוחו להגביר את עוצמת המחאה ולאפשר לה להצליח. המחאה קיבלה בשבועיים האחרונים זריקת אנרגיה בלתי צפויה מהניסיון הנואש של נתניהו לבלום את הפגנות בלפור, ניסיון שגרם למחאה להתרחב מיד למאות צמתים ברחבי הארץ

3. הרחבת אלומת הנושאים של המחאה - ממחאה הממוקדת סביב השחיתות האישית של נתניהו וניסיונותיו להתחמק ממשפט, מחאה שהסתפקה בהחלפתו - המחאה כבר מתרחבת: היא מגיעה גם לנושאים חברתיים, היא נוגעת לזכויות האזרח ולהפרדת הדת מהמדינה, היא נוגעת לשאלות של שיוויון כלכלי והזדמנות שווה ולשאלת הנשיאה בנטל המשבר הכלכלי. זה כבר לא רק 'כן ביבי - לא ביבי' - הדיון התרחב לנושאים נוספים

4. שיעור המוני מעורר השראה בשאלות הדמוקרטיה - ההפגנות הנרחבות, ועוד יותר פיצולן הגיאוגרפי לשכונות המגורים והצטרפות נוער, מהוות בשורה של התעוררות אזרחית ודמוקרטית. השאלות החשובות של מהות הדמוקרטיה מגיעות עכשיו לכל בית: מהי דמוקרטיה? מהי באמת הפרדת רשויות? מהן זכויות המיעוט במשטר דמוקרטי? מהו תפקידה של התקשורת החופשית בחברה דמוקרטית? עד להיכן מגיעה הזכות להבעת דעה ולהתנגדות פעילה לשלטון? כל השאלות הללו קמו מבין דפי ספרי הלימוד והתעוררו לחיים

5. מי עדיין מחפש את "…. מלך ישראל"? - ייתכן שתהליך המחאה מבשר על התבגרות הציבור: אולי סוף-סוף נקרעות מסכות ואנו רואים מקרוב את הדרג הפוליטי; אולי נירפא מהנטייה הנפשית הבעייתית (והכרונית) לחפש מנהיג חזק, עדיף גנרל, שישלוט בנו? אולי נבין שאיננו זקוקים לא למלך ולא לנביא אלא לקבלן ביצוע? שאת השאלה הקריטית "קוו ואדיס?" אנחנו צריכים לשאול את עצמנו - לא את המנהיג הפוליטי? שבמקום לחפש מצביא או שליט עלינו לחפש מנכ"ל שיעבוד עבורנו, שיגשים את החזון של החברה הישראלית?

6. הפוליטיקאים 'רואים את הקולות' - אם המחאה תשמור על עוצמתה - היא תשפיע. אני מאמין שפוליטיקאים הם אנשים נבונים, בעלי חושים מחודדים וגמישות מחשבתית. המחאה איננה 'מתבזבזת' עליהם: הם רואים את ההמון, הם קשובים לו, הם קולטים מסרים. ככל שנתמיד במחאה ונחדד את מסריה - כך נשפר את הסיכוי שנרתום אותם לדעותינו, כך נשפר את הסיכוי שהפוליטיקה המגזרית תיחלש לטובת פוליטיקה שמייצגת עמדות ודעות. זה נותן סיכוי לחילוף משמרות פוליטי: ככל שניטיב להבין שאיננו ועדת חיפוש ציבורית של שליט/נביא שאנו משתוקקים להתמסר לו ולהפקיד בידיו את עתידנו, ככל שנבין שאיננו מחפשים מצביאים ולא אורטורים גדולים בעלי כריזמה של מסכים - כך גדל הסיכוי שנפנה את פנסי החיפוש למקום אחר: לצעירים, לנשים, למיעוטים, למנהיגים טבעיים, לבעלי מקצועות והשכלה, לבעלי קריירה מקצועית, לאנשים בעלי יושרה, לאנשים מעוררי השראה. אם במנהיגים פוליטיים כאלה נבחר - זה לא ייראה מוזר שנדרוש מהם יושרה, צניעות, דוגמה אישית, שקיפות, יכולת עבודה בצוות, או בקיצור: כל התכונות הנדירות כל-כך אצל מנהיגים פוליטיים בימינו

7. סיכוי לאמנה חברתית שונה בישראל - מגיפת הקורונה והאטת הפעילות הכלכלית בעקבותיה יוצרים 'בור' תקציבי אדיר בגלל עלייה בהוצאות הממשלה וירידה בתקבולי המיסים. את ה'בור' הזה נצטרך לכסות, גם אם בשלבים, שכן גודל הגירעון וקיום תוואי עולה של חוב ממשלתי מהווים איתות שלילי לשווקי ההון הבינלאומיים ולכן מהווים סכנה להתנהלותו ושיקומו של המשק הישראלי. סגירת ה'בור' התקציבי תדרוש לצמצם הוצאות ממשלתיות ולהגדיל הכנסות ממיסים. זהו אתגר מקצועי ופוליטי, והוא צריך להתבצע בזהירות, כדי שלא לפגוע ביכולתו של המשק הפרטי לחזור לפעילות מלאה. מניין יבוא הכסף? הוא לא יגיע ממהלכים זעירים או סמליים - הוא מחייב אותנו להגדיר מערכת יחסים חברתית חדשה בישראל: יש מי שזקוק לעזרה, ויש מי שיכול לשאת בעלות הסיוע. נקודת המבט צריכה להיות יותר חברתית, יותר שיוויונית. נצטרך להיות פחות נדיבים כלפי שכבות מבוססות: להטיל עליהן שיעורי מס אפקטיביים גבוהים יותר, להטיל מיסים על רכוש ועל ירושות, ולפגוע בתנאי הפנסייה. העיקרון צריך להיות התלכדות חברתית שתאפשר לשכך את המהלומה הכלכלית לסקטורים שנפגעו קשה יותר מהמגיפה ומהמשבר הכלכלי. אלו עקרונות שאנחנו צריכים להכתיב לפוליטיקאים במקום לקבל מהם הבטחות סרק של 'לא תהיה העלאת מיסים'. ולמי שעדיין לא הפנים ושואל את עצמו מהו המסר החיובי בפיסקה זו: לא מדובר בגזירות כלכליות - מדובר בהזדמנות לכתוב אמנה חברתית חדשה, צודקת יותר, תומכת יותר בשכבות חלשות, מבטיחה יותר הזדמנות שווה לצעירים. זוהי הזדמנות להגדלת הסולידריות ולתחושה של שותפות גורל בחברה הישראלית. זה מתבקש כשמתבוננים במחאה המתגברת