הכנסת אישרה אתמול (2.12) בקריאה טרומית הצעת חוק לפיזורה. החלטה זו יכולה להתהפך בשבועות הקרובים, אבל ייתכן בהחלט שהיא התחלת המסע לסיבוב בחירות נוסף. קשת הדעות לגבי סיבוב בחירות נוסף נמתחת בין יאוש מהתמשכות המשבר הפוליטי לבין שמחה שהממשלה הקיימת והלא-מתפקדת הזו סיימה את תפקידה. הדעה מוכתבת כמובן על-ידי העמדה הפוליטית של המתבונן. ובכל זאת נדמה שכל הצדדים מגזימים בהתייחסותם לאירוע.
השאלה העומדת לפתחו של ציבור המצביעים איננה אידיאולוגית: היא אינה נסובה על דילמות חברתיות, אזרחיות או מדיניות. אין בכלל מצעים למפלגות המתמודדות על דעת הקהל שידגישו הבדלים אידיאולוגיים ביניהן. השאלה גם איננה פוליטית: היא אינה נסובה על זהויות, על "כוורות" פוליטיות מוצעות או על פופולריות של מנהיגים פוליטיים. השאלה היחידה שנותרה להכרעת הציבור היא "כן ביבי" או "לא ביבי". וזה מתחזק מסיבוב בחירות אחד למשנהו: המאבק של נתניהו להיחלץ ממשפט איננו הנושא העיקרי על סדר היום הפוליטי של ישראל - זהו כרגע הנושא היחיד. זה אומר שכל מה שאנחנו חווים הוא הצגת-שווא של סיסמאות והכרזות שתפקידן להסיח את הדעת מהמאבק האמיתי: הישרדותו של אדם אחד.
הבעייה של נתניהו היא שהישרדות זו איננה יכולה להיות מושגת אלא בניצחון פוליטי מוחץ בבחירות, כזה שיאפשר למערכת הפוליטית לחסום את מהלכיה הצפויים של הרשות השופטת. ניצחון מוחץ יאפשר חקיקה של "החוק הצרפתי", או כל מהלך חקיקתי אחר שיביא לסיכול האיום המשפטי על נתניהו. באין ניצחון פוליטי מוחץ נתניהו נאלץ בינתיים לנהל מלחמת נסיגה לא-מכובדת במרחב המשפטי, וקיים ספק - גם אם המערכה המשפטית תימשך שנים - לגבי התוצאה הצפויה שלה. לכן מרחב התימרון הנבחר של נתניהו, בו הוא חש שיש לו סיכוי טוב יותר לסכל את המהלך המשפטי, הוא המישור הפוליטי. ועל זה אנחנו הולכים לסיבוב בחירות נוסף: זהו ניסיון חוזר של נתניהו להשיג רוב מוחלט לגוש שלו. וייתכן גם שנבין שאין לתהליך זה סוף כל עוד לא תתקבל הכרעה פוליטית חד-משמעית: תיקו פוליטי, כמו שנוצר בסיבוב הבחירות האחרון - אינו קביל מבחינתו.
צריך לכן לקבל את סיבוב הבחירות הקרב כמהלך מתבקש: העם נקרא (כבר שלוש פעמים) לומר את דברו, והוא טרם הכריע. המערכת הפוליטית הקימה ופירקה והרכיבה מפלגות וחלקי מפלגות בסיבובי הבחירות השונים, אבל העם לא הכריע. לכן אנחנו נקלעים למשהו דמוי "תרגול נוסף" בצבא: אתם תמשיכו עד שתצליחו לבצע נכון. אני גם סבור שהתיאורים הדרמטיים לגבי העלות הכלכלית של סיבוב בחירות נוסף אינם נכונים: הנזק הכלכלי מסיבוב בחירות נוסף אינו כה גדול כפי שמנסים להציג תוך הסתמכות מופרכת על נתונים חשבונאיים; לעומת זאת, הנזק מהמשך ההתנהלות הכושלת של הממשלה האימפוטנטית הקיימת (ומדובר בכל התחומים) הוא אמיתי וגדול, והוא ישפיע עלינו גם בטווח הארוך. ועוד לא דיברנו על הנזק מכך שהמהלכים בהם נוקטת הכנסת הנוכחית כדי להגן על נתניהו ממשפט מאיימים על חוסנה של הדמוקרטיה הישראלית ועל שילטון החוק. אז אולי בכל זאת נחזור לשולחן השרטוט הפוליטי, וביתר נחישות. ואין טעם להוציא את התסכול המצטבר על-ידי האשמת ראשי המפלגות באי-אמירת אמת, בבגידה בהבטחות וכדומה: את התיקו הזה אנחנו יצרנו, ואנחנו צריכים לשנות.
יש כבר נזקים "בצינור" מהמצב הפוליטי שנוצר בשנה האחרונה. ההתמודדות הכושלת עם מגפת הקורונה גורמת ותגרום לנזק גדול מהמתחייב; הניהול הכלכלי הרופס ומניעת ההחלטה על תקציב הממשלה יחלישו את המשק הישראלי וידחפו אותו למיתון עמוק יותר ומתמשך יותר מהנדרש; הנזק החברתי שמתבטא בפגיעה לא-שוויונית בשכבות האוכלוסייה עוד ישפיע על תחושת הסולידריות ושותפות הגורל; הדמוקרטיה והתרבות הפוליטית נפגעו קשות; ולבסוף - הניסיון של נתניהו לשמר את כוחו הפוליטי בדרך של שיסוי פלגי החברה הישראלית מאיים על הלכידות של החברה הישראלית ומחליש אותה.
ניתן אולי להתנחם בכמה זוטות. המאבק הפוליטי העז הוכיח לכולנו את חולשתה של הדמוקרטיה הישראלית ואת הצורך לחזקה בשנים הקרובות. הוא אולי גם יעזור לרפא אותנו מתסביך החיפוש אחר 'גנרלים' שיושיעו אותנו. הוא יגרום לנו אולי להבין שהכרעה פוליטית צריכה להיות על דרך - לא על בחירה של מנהיגים (ובטוח שלא מנהיג יחיד). ובעיקר - הוא חשף בפנינו את פגיעותה של החברה הישראלית בגלל קיום שברים טקטוניים בין מרכיבי החברה הישראלית שנוצלו הפעם לרעה לביצור שלטון פוליטי ומחייבים איחוי אמיתי לטובת קיומה של חברה סולידרית.
