אנחנו חיים זה שנה וחצי במציאות של מגפה ויראלית. המגפה שינתה את חיינו: היא פגעה בנו ישירות (עד לסוף חודש יולי דווח על למעלה מ-870 אלף מאומתים בישראל - כ-9.3% מהאוכלוסייה - ועל קרוב ל-6,500 נפטרים), היא פגעה בנו כלכלית, היא גרמה לנו לחרדה קיומית, והיא שינתה את אורח חיינו ואת הרגלי העבודה שלנו. והיא עדיין נמצאת איתנו: אם בחודש מאי האחרון נדמה היה לנו שניצחנו את המגפה - ההתפתחויות בשבועות האחרונים מעלות חשש שאיננו רואים עדיין את סופו של האירוע. ואגב: זה איננו סיפור ישראלי - זה נכון במדינות רבות.
העימות עם המגפה איננו בסגנון קרבות ג'ודו: זה לא יסתיים ב-'איפון'. גם לא צפוייה מסיבת סיום, כפי שאולי נדמה היה מספר פעמים בעבר. איננו מבינים עדיין את המגפה לעומקה ולא את הסיבוכים האפשריים בטווח הארוך כתוצאה מהידבקות במחלה. הסימפטומים שלה מגוונים ומתעתעים. החיסונים שפותחו נגדה אמנם אפקטיביים, אבל רק סטטיסטית: לא הגענו (וכנראה שלא נגיע) למצב שבו מי שחוסן איננו פגיע עוד לווירוס - לכל היותר למצב שהוא פחות פגיע לווירוס מאשר היה לפני החיסון. אין לנו עדיין ידע מבוסס לכמה זמן החיסונים הללו אפקטיביים. אין לנו עדיין ידע מבוסס לגבי הסיכונים האפשריים לילדים כתוצאה מהחיסון ולכן אנחנו מגבילים (מלמטה) את גיל המתחסנים. ומעל לכל - מדובר בווירוסים, ולכן אנחנו חשופים לאפשרות הופעתה של מוטציה חדשה וקטלנית יותר (ואף-על-פי שתתמהמה - בוא תבוא כנראה). לכן המערכה נגד המגפה עדיין בעיצומה. האווירה הרגועה שסביבנו, שמקורה בתחושה שהדברנו את המגפה - היא טעות שלנו; אולי כי נמאס לנו מההשלכות החברתיות של המגבלות על חיינו. אלא שזה לא יעזור לנו: מדובר במשחק שחמט, ועכשיו תורו של הווירוס.
צריך אולי לשנות את נקודת המבט שלנו: להתייחס למגפת הקורונה כאל הזדמנות, למצוא בה נקודות חיוביות. ככל הידוע לנו, בתחילת 2020 פרצה מגפה עולמית (שעדיין לא ברור לחוקרים מהו מקורה המדוייק) והיא פשטה כאש בשדה קוצים ממדינה למדינה. המגפה גרמה כבר לכ-200 מיליון נדבקים וליותר מ-4 מיליון מתים (שני המספרים הם כנראה אומדני-חסר בסדרי גודל). עם זאת, אנחנו יכולים לציין שתי נקודות לטובה: שמידת הקטלניות של המגפה הזו נמוכה בהשוואה למגפות הגדולות של ההיסטוריה, ושאין תקדים היסטורי למהירות שבה המדע הצליח להתמודד עם הנגיף ולייצר מספר חיסונים אפקטיביים כנגדו. לכן, הנזק העיקרי מהמגפה שעברנו איננו מתבטא דווקא בשיעורי תמותה - הוא מתבטא בחרדה והלם, במצוקה נפשית בגלל שינוי כפוי של אורחות החיים, ובמיתון כלכלי.
ישנה עוד נקודה שראוי לזכור: המגפה הקרתה לנו הזדמנות לבחון את מוכנותנו למשברים לאומיים. זוהי הזדמנות לתרגל את הגופים היעודיים שהוקמו לצורך טיפול במצבי חירום ולהכין אותם לקראת אפשרות של הישנות המגפה (או פריצת מגפה אחרת, או רעידת אדמה קטלנית, או התקפה צבאית על ישראל). הלקחים שניתן להסיק מאופן הפעולה של הגופים הייעודיים באירוע האחרון הם קריטיים לשיפור ההיערכות לקראת אסון עתידי אפשרי. מבחינה זו הקורונה היא מגפה בעלת ערך חינוכי. סוג של 'תרגיל על יבש'.
מהם הלקחים שאני מציע ללמוד מהמגפה האחרונה?
עלינו ללמוד 'לחיות עם הקורונה', לא לצפות שבוקר אחד נתעורר והחיים יחזרו למסלולם הישן. זה איננו אירוע שייפתר ב'זבנג' - יש להתאים הרגלי חיים, עבודה וחיי תרבות לעולם שונה מזה שבו חיינו עד כה.
הדרך להתמודד עם המגפה היא שילוב של חיסונים עם שמירה על הרגלים אישיים וציבוריים שמקטינים את תפוצת המחלה (שיעורי ההדבקה). זו תהיה המשמעות של 'חיים בצד הקורונה', כפי שמכנה זאת רוה"מ. החיים חייבים להימשך: אין לנו אופציה (וגם לא צורך) להדביר את המחלה, כפי שאולי חשבנו בעבר.
אין שביל מסומן לחיים הללו (אין 'פתרון בית-ספר') - עלינו לבחור את נתיב ההתקדמות בעצמנו. זה יתרחש בתנאים של מציאות משתנה (והיא משתנה ללא הרף) ובכפוף להעדפות החברתיות שלנו. זה אומר אולי שהחלטות הנכונות להיום לא תהיינה נכונות בשלב הבא - שינויי כיוון אינם עדות לחוסר החלטיות. אנחנו נידרש, כחברה, להתלבט ולקבל החלטות, וייתכנו חילוקי דעות לגבי הדרך. חילוקי דעות אלו הם בלתי נמנעים: אין דרך 'נכונה'. הם אינם ייחודיים לנו - הם קיימים גם במדינות אחרות. כדי להגיע להחלטות תידרש תרבות דיון קונסטרוקטיבית ומכבדת - לא צעקות והאשמות אישיות הדדיות כאילו יש צד אחד צודק וצד שני 'מטורלל'.
החרדה שיצרה מגפת הקורונה והוויכוח לגבי האסטרטגיה הרצויה לבלימת המגפה ולטיפול במשק (ויש בהחלט דילמות לגבי הטיפול הרצוי בכלכלה) יצרו מבוכה בציבור - סוג של תהייה, תחושת חוסר-אונים וחיפוש תשובות. זהו ואקום-לכאורה, הוא טבעי, אבל הוא מזמין צרות. התשובה הייתה צריכה להיות מנהיגותית, סמכותית, וכזו שנשענת על דרגים מקצועיים בתחומי רפואה, טיפול במצבי חירום לאומיים וכלכלה. אל הוואקום הזה נכנסו בשנה וחצי האחרונות גורמים שאינם עונים על אף אחד מהתנאים לעיל: מנהיגים פופוליסטיים שראו במשבר הזדמנות ל-'פוטו-אופ' כמצביאים, דרג פוליטי שהפגין התנהלות היסטרית והפכפכה, גופים ממלכתיים שקיבלו אחריות אד-הוק לניהול המשבר (במקום גופים יעודיים קיימים) משיקולים פוליטיים של נחלות, ויועצים ומקורבים פוליטיים שהחליפו את הדרג המקצועי הכלכלי והכשירו את הטרפה ("קופסאות חוץ-תקציביות" במקום תקציב לאומי). על כל אלו מנצחת תקשורת תאבת-רייטינג שהפכה את מדורת השבט לאופרת סבון תוקפנית ובלתי-נגמרת העוסקת ללא תוחלת בשאלות של ניהול המגפה, מבליטה חילוקי דעות מקצועיים (לגיטימיים) עד כדי העלאת ספק בטיב הניהול של המשבר ומגבירה את המבוכה ותחושת אין-האונים של הציבור. נצטרך לחזור לנקודת המוצא: התשובה למשבר צריכה להיות מנהיגותית, סמכותית, וכזו שנשענת על דרגים מקצועיים בתחומי רפואה, טיפול במצבי חירום לאומיים וכלכלה. אסור לנו לתת לפוליטיקאים - קואליציה או אופוזיציה - לשבש את יכולתה של הממשלה לנהל את ענייני המדינה. אסור לנו לתת לתקשורת לחרחר קרבות-רחוב, לקעקע את אמון הציבור בהנהגת המדינה ולעורר רושם של התנהלות מופקרת וחסרת-אונים רק משיקולים של הגדלת הרייטינג.
מגפות והמלחמה בהן אינן בעיות של הפרט אלא של כלל הציבור. אנו תלויים זה בזה: הבריאות שלי ויכולתי לשרוד כלכלית תלויים בהתנהגותם של האחרים. מדובר לא רק בהדבקה של הזולת בווירוס אלא גם בדיכוי הפעילות הכלכלית במשק בגלל התגברות המגפה. לא סביר לכן לאפשר ליחיד להתנהל בצורה הפוגעת בזולת: זו בוודאי לא הייתה הכוונה של מצדדי חופש הפרט. השמירה על טובת הציבור מחייבת לכן להגביל חלק מזכויות הפרט. כך, יש למנוע ככל האפשר מחולים להדביק אחרים, גם אם פירושו של דבר לחייב את כולם לעטות מסכות במקומות ציבוריים או להימנע מהתכנסות. במקביל, יש לעודד את הציבור להתחסן כנגד המחלה, לא רק משיקולים אנוכיים אלא גם כדי לשמור על האחרים. אפשר אמנם לכבד את התנגדותם של אנשים מסויימים להתחסן, אבל צריך אז למנוע מהם לסכן בכך את בריאותם של האחרים. זה יכול להיות באמצעות מניעת התערבותם של בלתי-מחוסנים בקהל הרחב. אפשר היה אולי גם לשקול להטיל על אדם שבחר שלא להתחסן (ולא מדובר במקרים בהם קיים נימוק רפואי לגיטימי לכך) לשאת בהוצאות הרפואיות העלולות לנבוע מהיותו לא מחוסן.
תגובה 1:
כל הכבוד
ניתוח נכון ומנוסח היטב
שי לין
הוסף רשומת תגובה