מאז 13.6.2021 מכהנת בישראל ממשלה בראשות משותפת של נפתלי בנט ויאיר לפיד - הממשלה ה-36. ממשלה זו הוקמה כקואליציה רחבה של שמונה מפלגות, ויש לה מנדט ברור: "ניקוי אורוות" בפוליטיקה הישראלית. כדי לעמוד במשימה היא צריכה להעביר בכנסת את חוק התקציב, לחזק את רשויות החוק בהן פגע נתניהו כחלק ממאבקו למנוע את העמדתו למשפט, ולאפשר למשפטו של נתניהו להימשך ללא הפרעה לקראת הכרעה.
יש לממשלה זו רק מקור-עוצמה אחד: היא מורכבת ממפלגות שאינן יכולות להרשות לעצמן לפרק את הקואליציה הנוכחית מחשש שהתמיכה בהן בבחירות חוזרות תהיה נמוכה מזו שהושגה בבחירות האחרונות. לרובן אין באמת אלטרנטיבה לקואליציה הנוכחית, ואולי אף לא זכות קיום בלעדיה. הן מודעות לכך. הדבק שלהן הוא אויב משותף: נתניהו. והוא לא הולך (בינתיים) לשום מקום. זה מחזק את הסיכוי להישרדותה של הממשלה ה-36 למשך מלוא הקדנציה.
חולשותיה של הקואליציה בולטות. היא מאגדת קשת רחבה מידי של עמדות פוליטיות, עובדה שמגבילה את יכולתה להגיע להסכמות בנושאי הליבה של ישראל (מדיני וחברתי). היא תתקשה לכן להגיע להישגים ביצועיים בנושאים אלו (מעבר לשמירה על 'סטטוס-קוו') בגלל הצורך לרצות את כל קשת הדעות הפוליטיות, והיא תלויה ברצונם הטוב של רכיבי הקואליציה לוותר על חלק מחלומותיהם הפרטיים לטובת הברית הפוליטית. הצלע הערבית של קואליציה זו - עם כל התקווה שהיא מעוררת בעצם הצטרפותה - היא רופפת ותתקשה לשרוד משבר ביטחוני. הקואליציה איננה נהנית (עדיין?) מתמיכה ציבורית ברורה, כפי שניתן ללמוד מסקרי דעת קהל שנערכו בשבועות האחרונים: הציבור חשדן לגביה. גם התקשורת אינה אצה לתמוך בממשלה: היא 'מריחה דם', והיא מרבה להציג את העמדה התוקפנית והשוללת-כל אותה אימצה האופוזיציה ולהדהד את הקרב הפוליטי רווי-השנאה המתקיים בכנסת סביב כל סעיף חקיקה.
חולשותיה של הקואליציה מובלטות על-ידי האיומים על ישראל:
קורונה - מגפת הקורונה ("הגל הרביעי") הפתיעה (שוב) את הציבור, שסבר שמבצע החיסונים המוצלח הדביר אותה והחיים יחזרו בקרוב למסלולם התקין. כך זה אמנם נראה בחודש מאי האחרון. גל הקורונה החדש מעיב על החלום לחזור לחיים רגילים בעתיד ופוגע ביוקרתה של הממשלה החדשה, גם אם אין קשר סיבתי לכך: הוא מחזיר את סדר היום הציבורי לוויכוחים הטעונים והאינסופיים על הגבלות החופש האזרחי;
כלכלה - גובר הסיכוי שכלכלת ישראל לא תשתקם באופן מלא בשנה הקרובה, אם בגלל ההשפעה הישירה של גל תחלואה נוסף על הפעילות הכלכלית ואם בגלל שהעולם שסביבנו מראה סימנים של פגיעה כלכלית משמעותית משחשבנו קודם. ממשלה הנישאת על גאות כלכלית נהנית מגידול מחזורי של תקבולי המיסים. במקביל, היא סובלת פחות מהצורך להיענות לדרישות סיוע כלכלי המופנות אליה מכל עבר ולעמוד מול האשמות ציבוריות ואי-שקט כלכלי וחברתי;
לבנון - מצוקתה הכלכלית-פוליטית של לבנון בשנה האחרונה מקרבת אותה לקריסה כמדינה והופכת אותה ליעד אפשרי להשתלטות זרה. יש סכנה של החמרת המצב הגיאופוליטי עבור ישראל אם הריק המדינתי יזמין כוחות עוינים. לישראל דילמה כיצד לפעול מול לבנון, וזו איננה רק בעיה מדינית-ביטחונית - זוהי גם בעיה פנימית: היא מקרינה על יציבות הקואליציה המורכבת משילוב של מפלגות משמאל ומימין, כולל מפלגה ערבית. התפתחות עימות בחזית הצפון עלולה לאיים על שלמות הקואליציה;
חידוש הסכם הגרעין עם אירן - המאמץ הבינלאומי לחידוש ההסכם לאחר החלפת הממשל בוושינגטון מלווה בהפגנות כוח ובאיומים הדדיים שמחריפים מעת-לעת את האווירה הלוחמנית באזור ומעלים את הסיכון להתפרצות של עימותים מזויינים. גם כאן, התפתחויות ביטחוניות עלולות לקעקע את יציבות הקואליציה.
ישנן אמנם הזדמנויות שהממשלה החדשה יכולה לנצל: תמיכתו של הממשל החדש בארה"ב במהלכים שיאפשרו לחדש את המו"מ בין ישראל לפלסטינים, "הסכמי אברהם" עליהם חתמה ישראל שיוצרים אפשרות נוחה להרחיב אותם לכדי הסכם איזורי כולל, והעובדה שהמשק הישראלי נמצא כבר בתוואי של התאוששות מנזקי מגפת הקורונה. למרות זאת, השילוב של האיומים לעיל עם חולשתה הפנימית של הקואליציה צריך להוות סיבה לדאגה לשוחריה של ממשלת השינוי: המהלך האחרון של חילופי שלטון בישראל איננו בלתי-הפיך. שבירותה של הקואליציה, אופוזיציה לוחמנית ונקמנית שמסרבת להכיר בלגיטימיות של הממשלה, דעת קהל הססנית שטרם עיכלה את חילופי השלטון - כל אלו מהווים קרקע נוחה לאפשרות שהתממשותם של איומים חיצוניים תביא למהפך פוליטי חוזר.
לאחר שנים של חוסר הכרעה פוליטית, ועל רקע ההתקפה המתמשכת והמזיקה של הממשלה הקודמת על מוסדות הדמוקרטיה הישראלית כדי להחליש את שלטון החוק - נפילת ממשלת השינוי תהווה אירוע שיאיים על עתידה הדמוקרטי של ישראל. זה יכול לקרות. שוחריה של ממשלת השינוי צריכים להפנים סיכון זה ולהבין שהמשך קיומה של ממשלת השינוי חשוב יותר מביקורת על התפקוד השוטף ("לפיד איננו מגיע לישיבות קבינט הקורונה", "ליברמן איפשר גידול מוגזם של תקציב הביטחון", "הממשלה הגדילה את מספר השרים כדי להבטיח את העברת חוק התקציב בכנסת", וכו'). הוא גם חשוב יותר משאלות שאולי מבדילות בין חלקי הקואליציה. הבחירה היא בין שתי חלופות ברורות: האלטרנטיבה היחידה להמשך שלטונו של נתניהו היא ממשלת השינוי הנוכחית - לא ממשלה אידיאלית כלשהי. אם חלקי הקואליציה יעדיפו להגשים את שאיפותיהם האידיאולוגיות על הסיכוי לנווט את הספינה על בסיס הסכמה ופשרות - הם יסכנו את שלומה של הממשלה. אם נתפתה להתנפל על הממשלה בביקורת - נתרום לסיכויי נפילתה. ויהיו רגעים קשים, אם וכאשר האיומים לעיל יתחילו להתממש.
