לאור הכישלון המהדהד של מדיניות החוץ האמריקאית באפגניסטן לאחר ניסיונות סרק להשפיע שם במשך 20 השנים האחרונות, ולאור חוסר ההבנה האמריקאי ביכולתם לגרום לשינויים של תרבותיים וחברתיים בתוך אזורים מחוץ ליבשת אמריקה — כדאי לבדוק מדיניות הממשל האמריקאי במזרח התיכון ו"מורשת" הממשלים השונים באזורנו באותן שנים — קרי, מורשת אובמה-ביידן לעומת מורשת טראמפ, והצפי לשינוי מדיניות של ביידן.
נושא זה מקבל חשיבות ניכרת בעקבות השינויים הצפויים וגם המתרחשים בנושא באזורנו. שינויים אלו — נובעים וסבוכים במערבולת או מקלעת של בעיות חדשות-ישנות — בעיות עולמיות-אזוריות הקשורות עם שינוי הממשל בארה"ב, עם התעוררות הפעילות האיראנית באזורנו, עם "התעוררות" הבעיה הפלסטינית, ועם כוונת הממשל החדש לחדש או לשנות בקרוב מאד גם את ההסכמים עם איראן, וגם את המו"מ בין ישראל והמתונים בקרב הפלסטינים — וכל זאת תוך התחשבות בשינויים שהתחוללו בישראל והנדרשים מהמצב הנוכחי לאחר מבצע "שומר החומות" ועם עזיבת נתניהו את הבמה הפוליטית.
אפשר למצוא שש נקודות המבליטות את הבעייתיות הקשורה ב"מורשת" אובמה-ביידן בשתי תקופות הנשיאות הדמוקרטית 2008-2016 במזרח התיכון: ראשית, אסטרטגית אובמה בכניסתו לתפקיד שהתבטאה כבר באמצעות נאום קהיר ב-2009 אמנם באה כנראה בעקבות מחשבה מסודרת מראש וכוונות ולא מחוסר מחשבה. אכן, אסטרטגיה זו באה בכוונה כנראה טובה להוריד את מעורבות ארה"ב במזרח התיכון (1), בעיקר מתוך הטראומה האמריקאית בעיראק. אבל ירידה זו במעורבות התבטאה לא רק מהבחינה הפיזית של "BOOTS ON THE GROUND" אלא גם מבחינת כלל המעורבות הדיפלומטית בכל התהליכים של מלחמות מקומיות (סוריה, תימן), שיחות שלום (ישראל-פלסטינים), תהליכים מחליפי שלטון (כמו "האביב הערבי", זירוז "דמוקרטיה" בעיראק), תמיכה בבעלי ברית ישנים (מצרים, ישראל), מלחמה בטרור ושליחיו (בעיראק, איראן, סוריה, תימן), מניעת "גרעין" מאיראן, ועוד. בנאומו המרשים ב-2009 של אובמה בקהיר בו פנה בנימה מפויסת ומתנצלת לעולם המוסלמי, הובעו כבר מחשבות פיוס והתנצלות כמו “I consider it part of my responsibility as president of the United States to fight against negative stereotypes of Islam wherever they appear.”. אבל, לעומת זאת היה בו אזכור מינימלי לסכסוך הישראלי-פלסטיני (רק שישית מהנאום הוקדשה לכך) וגם אז התרכז בו בעיקר בבעיה "ההומנית" של הפלסטינים. כל זה מראה על הרבה כוונות הומניות טובות ורצון התערבות מינימלית, אבל גם התבסס על חוסר הבנה (2) מהותי של תהליכים היסטוריים, לאומיים ותרבותיים במזרח התיכון. חוסר הבנה זה גרר אחריו תוצאות טרגיות בהמשך.
שנית, התוצאות של מחשבה מסודרת זו התבטאו מיידית במרחב הסוני-שיעי בעיראק-סוריה-איראן: בעיראק זירוז יציאת ארה"ב וזירוז תהליכים של "דמוקרטיזציה" ללא כל ניסיון השפעה או שליטה עליהם—הביאו לשליטת השיעים בעיראק הקשורים ומושפעים דתית-תרבותית-פוליטית ע"י איראן השיעית. באותו זמן הניסיון לפייס את איראן (כולל הסכם הגרעין) וזניחת בעלי ברית סוניים ישנים (מצרים, סוריה), יצרו עמדת שליטה וכוח שיעית איראנית-סורית (אסד והעלאווים בסוריה הם גם שיעים), על חשבון החלשת הציר הסוני. זה כמובן יצר "מהפך" וחוסר איזון מכוון והרה אסון. זניחת הסונים בעיראק וגם בסוריה יצרה תגובה קיצונית נגדית שהתבטאה ביצירת "המדינה האסלאמית" הסונית הרצחנית של דאע"ש.
שלישית, מלחמת האזרחים בסוריה: חוסר ההתערבות והשארתו או אי-הוצאתו של אסד גרמו לכך שהמלחמה בסוריה שהחלה ב-2001 גבתה את חיי חצי מיליון אזרחים סוריים ויצרה 5 מיליון פליטים. האיומים ה"ריקים" של אובמה על "קו אדום" לאחר שימוש אסד בנשק כימי – נתנו לאסד אור ירוק להמשך הטבח של חצי מיליון אזרחים, ונתנו "הזדמנות זהב" או אור ירוק לכניסת הרוסים לוואקום שהשאיר, עד כדי כך שהרוסים הם שהפכו לבעלי-הבית של סוריה. כנראה הנאיביות עם חוסר הבנת המצב המיוחד של המזרח התיכון, לא רק הפרו את האיזון הבין-גושי (ארה"ב-רוסיה) אלא גם ובעיקר עודדו שליט סורי אכזר להמשיך בביצוע רצח-עם, ללא הפרעה.
רביעית, נוצר שיתוק מוחלט והתאבנות של הסכסוך הישראלי-פלסטיני: הרצון למעורבות "מעשית" מינימלית ותמיכה רק בצד ההומני של הסכסוך—יצרו לחץ מתמיד ולא מאוזן רק על צד אחד (ישראל בעיקר בנושא ההתנחלויות), ללא כל לחץ על הפלסטינים לפשרה או תזוזה בנושא הדרישות המקסימליות שלהם (ירושלים, חזרת הפליטים) – כך שהמשא ומתן הגיע לשיתוק מוחלט. השיתוק התבטא בכך שהצד הנלחץ (ישראל) מעביר זמן, והצד הלא לחוץ (הפלסטיני) מתחפר בעמדותיו.
חמישית, הוזנחה המלחמה בטרור: כאמור מדיניותו של אובמה שזנחה את הסונים גרמה ותרמה להתחזקות של דאע"ש. הוא לא הצליח להתמודד עם "המדינה או החליפות" האסלאמית, שהגיעה בזמן שלטונו לשטח מקסימלי בתחומי סוריה-עיראק. הוא לא הצליח להתמודד עם טרור איסלמי גם בתחום תימן וחצי-האי-ערב בכלל. לעומת זאת, הוא שחרר לאירנים בהסכם הגרעין דולרים שאפשרו להם להמשיך במדיניות הטרור הבינלאומי שלהם. להצלחתו היחידה בנושא המלחמה בטרור – חיסול בן-לאדן, התנגד בזמנו ביידן לפני הפעולה. כך שמה שאז קישר ביניהם והיה המשותף לאובמה וביידן בנושא זה, היה הכישלון להילחם בטרור.
ולבסוף השישית, ממשל אובמה לא הצליח להגיע למירב ההישגים במו"מ עם איראן וחוזה ה"גרעין": בניסיון לפייס ולסלוח לאיראן על הרמייה שנהגה בהסתרת הפעילות בפיתוח "הגרעין"—פעילות שנחשפה ע"י ישראל באמצעות חשיפת מסמכי הגרעין שהוברחו מאיראן לישראל— הרי "הצלחתו" המוצהרת היחידה של הממשל הייתה תקווה לעיכוב איראן בהגבלות חוזה הגרעין "רק" ל-10 שנים. זה כל מה שהצליח "לחלץ" מהאיראנים בהסכם הלא-מושלם הזה, ותמורתו שחרר להם מיליארדי דולרים שכאמור אפשרו להם להמשיך במדיניות הטרור הבינלאומי שלהם.
לעומת זאת, המדיניות של הממשל הרפובליקני הביאה לתוצאות צפויות ובלתי צפויות במזרח התיכון, בזמן קצר יחסית של ארבע השנים האחרונות (2016-2020). השוני במורשת מדיניות זו מודגש בשש הנקודות הבאות: ראשית, האסטרטגיה הייתה שונה לחלוטין, הייתה חסרת אידאולוגיה או מחשבה מסודרת, ורק כיוונה ופעלה "פרקטית" לקרב בעלי אינטרסים דומים לארה"ב ללוחמה בטרור, ולקידום הסכמי שלום שבבסיסם "תועלת" הדדית ומשותפת כלכלית-מדינית לכל הצדדים.
שנית, אסטרטגיה חסרת אידיאולוגיה זו הצליחה בנוגע להחזרת האיזון בציר הסוני-שיעי. התוצאות החיוביות לא איחרו לבוא: בניית חיבור בין העולם הסוני לישראל כנגד הציר השיעי תומך הטרור, עם הסכמי שלום בעלי חשיבות עצומה שאי אפשר להמעיט או להפריז בחשיבותן לעתיד כל האזור.
שלישית, חוזקה התמיכה בבעלי ברית בכלל ומילוי כל ההתחייבויות לישראל בפרט—כמו הכרה בירושלים, הכרה ברמת הגולן, בניית הסכמי שלום סביב ישראל.
רביעית, התהוות המצב של בידוד הפלסטינים נוצרה לא במטרה מכוונת לנתק אותם מהתהליך ולנשל אותם מזכויותיהם—ראה הצעה להסכמי שלום עם החלפת שטחים בין שני הצדדים—אלא במטרה ליצור עליהם לראשונה מזה עשור, לחץ להיכנס למשא ומתן עם ישראל ולהפסיק להתחפר בעמדת "סירוב". לדעתי הסיכוי להחזיר את הפלסטינים למשא ומתן עולה עם הכנסת מדינות המפרץ למערכת גלויה של יחסים עם ישראל. אלה המדינות התומכות בפלסטינים וחמאס מבחינה כספית, ולהם אפשרות ויכולת ליצור על הפלסטינים וחמאס לחץ להתגמש ולשתף פעולה.
חמישית, חודשה המלחמה בטרור בכל התחומים, עם הצלחות מרשימות של קטיעת ראשי הטרור – כמו חיסול המדינה האסלאמית, חיסול בגדדי, חיסול סולימאני.
ולבסוף שישית, נוצר מצב חדש של בידוד איראן, עם התחייבות פומבית למניעת הפיכתה למדינת "גרעין" (עם יכולת שיגור פצצה) לעולם ולא רק לתקופה מוגבלת.
עם עלייתו לשלטון של ביידן בראשות המפלגה הדמוקרטית החלו תוך זמן קצר כבר בראשית 2021 להתעורר תהליכים שהיו "קפואים" בזמנו של משטר טראמפ: ראשית, תהליך ההתנתקות מבעלי ברית ישנים החל לתפוס תאוצה ולהתבלט, לאחר הבריחה האמריקאית מאפגניסטן, ולאחר הניסיונות לחדש את ההסכם והקשרים עם איראן למרות חוסר ההיענות האיראנית כלפי ניסיונות החיזור של ביידן. לעומת זאת, הפלסטינים ברצועת עזה, בגדה, ובתוך ישראל ראו בהחלפת השלטון זמן מתאים להעלאת שאיפותיהם הלאומיות. ישראל בראשות נתניהו שהצליחה משך כעשור שנים "להרדים" את הצורך בטיפול בבעיה הפלסטינית -- הופתעה ע"י החמאס שהוביל את נס "ההתנגדות" מרצועת עזה לתוך שטחי הגדה, ירושלים, ובתוך ישראל. גם איראן הקשיחה את עמדותיה ומצפה בסבלנות לחזור להסכם הגרעין רק תוך הענקת יתרונות וביטול סנקציות, מיד עם שינוי המשטר בארה"ב.
אולם לשמחתנו, ביידן אינו ממשיך את מדיניותו של אובמה בצורה "אוטומטית". הוא אינו אידיאולוג, אינו הומניסט גדול, אינו שואף לאוטופיה, ולדעתי אפשר להגדיר אותו יותר בתור אופורטוניסט. יש לזכור שבמשך השנים ביידן רכש עמדות עצמאיות שלו וגם ידע לאורך השנים לייצב את עצמו במרכז המפה של המפלגה הדמוקרטית, וזאת במחיר סטיות וקריצות לימין ולשמאל. אכן, ביידן "מתנדנד" לאורך השנים בין מרכז שמרני לשמאל רדיקלי, כדי להישאר במרכז התמונה הפוליטית במפלגה. דעותיו לאורך השנים משתנות לפי צורך לחבור עם המרכז המתון-שמרני או השמאל הקיצוני – בנושאים כלכליים (לחבור עם סאנדרס), בנושאי מימון המשטרה והרשות המבצעת (שוב, חיבור עם סאנדרס), בנושא התמיכה בישראל, בנושא בית המשפט העליון (האגף השמרני של המפלגה), בנושאי ההפרדה הבין גזעית (הוא היה מוכן אפילו לחבור עם ראשי גזעני ה-KKK) ראה פרוט בנושא ברשימה קודמת שלי בנושא היחס בין הרשות המבצעת והאזרח (כאן).
לסיכום, המזרח התיכון שנכנס לפני יותר מעשור למערבולת של טרור ומלחמות, עליית הציר השיעי על חשבון הסוני בעקבות מדיניותו המכוונת של הממשל הדמוקרטי (בהנהגת אובמה וביידן) – עבר ב-4 השנים האחרונות (בהנהגת טראמפ דווקא) לבניית ציר סוני המקושר לישראל עם הסכמי שלום שבודדו את איראן, ובניית סיכוי טוב מבעבר להביא את הפלסטינים לשולחן המשא ומתן. יש לבנות את העתיד על בסיס זה.
ובמבט לעתיד — שאיפתו המוצהרת של ביידן להתנתק או להימנע ממעורבות אמריקאית לאור הניסיון המצטבר והכושל להביא לשינויים תרבותיים וחברתיים בתוך אזורים מחוץ ליבשת אמריקה — יכולה לעורר שוב חששות של "נטישה" מצד בני בריתה הישנים של ארה"ב במזרח התיכון, וישראל בתוכם. ביידן יהיה חייב לבחור באיזה בעלי ברית חדשים או ישנים הוא בוחר, ולבנות על תמיכה בבעלי ברית מתאימים, ללא צורך בהתערבות "פיזית" אמריקאית. שאיפתו המוצהרת של ביידן לתמוך לקרב ו"להעיר" את המתונים בקרב האומה הפלסטינית, תוכל להביא לחידוש המו"מ בין ישראל למתונים בקרב הפלסטינים.
בנושא איראן — אפילו הנשיא ה"חדש" (חידוש שקרה כבר לפני כשנה) ביידן לא יוכל ואולי גם אינו רוצה להתעלם מהמצב החדש או להחזיר את הגלגל לאחור, ויצטרך לבנות על המצב הנוכחי. התקווה היחידה היא שילמד מטעויות העבר, וישתדל בהסכם משופר (ללא התקפלות או נסיגה חד-צדדית מהלחץ הכלכלי-צבאי), והרבה יותר מאמץ מבעבר – למנוע מאיראן להגיע לאפשרות מימוש נשק גרעיני (כולל אמצעי שילוח), ולהגביל את פעילותה השלילית-חתרנית-טרוריסטית באזורנו.
* פרופ' (אמריטוס) סידי הוא רופא שבילה תקופות ארוכות בארה"ב
תגובה 1:
המאמר מנתח יפה את העבר אך לא את ההווה והעתיד ולו ״רק״ בגלל שחסרה לו אינפורמציה. לקח הרבה מאד שנים לאמריקאים (התחיל בסוף אובמה/קרי והמשיך עם טראמפ) להבין שאין סיכוי למו״מ בילטראלי מוצלח. הם עדיין לא הפנימו לחלוטין, גם לא את האינטרסים שיש להם בכך, את החשיבות ההכרחית שבהכנסת מדינות נוספות מהאזור כמשפיעות ותורמות להסדר אזורי ומכאן גם ליציבות. האסימונים נופלים
הוסף רשומת תגובה