גיבורים בעיני עצמנו

 

המערכה הצבאית הניטשת באוקראינה מזה למעלה ממאה ימים מזכירה שמדובר בעמים קשוחים, כאלו שהשתתפו במערכות ארוכות וקשות וסבלו אבדות איומות במלחמת העולם השנייה. גם המספרים (הלא-מבוססים עדיין) לגבי האבדות וההרס במערכה הנוכחית הם בלתי נתפסים: הצבא הרוסי ספג כנראה בחודשיים הראשונים כ-15 אלף הרוגים (כ-10% מהכוח המעורב בלחימה). אם נניח שהיחס בין ההרוגים לפצועים הוא 1:3 נקבל שהצבא הרוסי איבד כבר כ-40% מכוחו. לפי הערכות בריטיות שפורסמו הוא איבד גם 700-1,500 טנקים. יחידות הצבא הרוסי נלחמות ברציפות כבר למעלה ממאה ימים ללא הפוגה וללא תגבורות משמעותיות, והפיקוד הצבאי מציג יכולת מרשימה של התאוששות. בצד האוקראיני הדרמה גדולה אף יותר: הרג נרחב בקרב האוכלוסייה האזרחית, מיליוני פליטים ועקורים (כנראה כ-10 מיליון), והרס נורא של כפרים, עיירות ותשתיות אזרחיות.

 האירועים הללו מעלים בעיני שאלה מסקרנת לגבי ישראל: האם אנחנו היינו עומדים במבחן נורא כזה? שאלה זו מעניינת אולי על רקע העובדה שאנו מציינים בימים אלו חמישים וחמש שנים לניצחון הצבאי הכביר של מלחמת ששת הימים. לכאורה, התשובה ברורה: כחברה, נראה לי שמשותפת לכולנו תפיסה עצמית של עוצמה. כאלה אנחנו בעיני עצמנו: אמיצים, קשוחים, עמידים, אפילו גיבורים. פעם, בגלות - כך סיפרו לנו בצעירותנו - היינו אחרים: פקחים, ערמומיים, שורדים. ידענו להיחלץ ממצבים קשים, מרדיפות, מפוגרומים, גם אם לשם כך נדרשנו לוותר על כבודנו וספגנו השפלות. לא עוד: הציונות - כך שיננו לנו - הטביעה בנו אומץ, גאווה, ביטחון עצמי. הגב היהודי השחוח הזדקף. אל המוות הישרנו מבט, והוא השפיל את עיניו. אנחנו כבר לא גלותיים, לא מפוחדים - אנחנו חמושים, תוקפניים ומסוכנים. אנחנו בכלל ספרטה. בעיקר בעיני עצמנו.

זה הפך לחלק מהפולקלור שלנו. צה"ל הוא בעינינו הצבא הכי בעולם. על חיל האוויר בכלל מיותר לדבר. אנחנו משננים סיפורים של מורשת קרב - הפלמ"ח, יחידה 101, פעולות התגמול, קרב המיתלה, מבצע "מוקד" של חיל האוויר ב-1967, קרב גבעת התחמושת, חציית תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים. לדעתנו, אנחנו לא פחות מנושאי בשורה צבאית: בתי הספר הצבאיים בכל העולם מנתחים את קרבות צה"ל ולומדים מאיתנו את תורת הקרב. נעשינו מיליטריסטיים. טקסים ואירועים צבאיים מקשטים את חיינו. הורים משתתפים נפשית ופיזית בטקסי ההתבגרות הצבאית של ילדיהם, גאים בכל מסע כומתה, בכל תג יחידה, סמל ודרגה. כציבור, אנחנו מזהים את עצמנו כיחידת עילית צבאית. כולנו סיירת. 

זה אולי שלב תרפויטי מעניין בהיסטוריה של העם הנרדף הזה. אפילו את יום הזיכרון לשואת יהודי אירופה הפכנו ל-"יום השואה והגבורה" (לפני שאימצנו מחדש את אלמנט השואה כאמצעי להתקרבנות). בסוג של סרט מוזר שבו אנחנו חיים צעירינו צועדים עטופים בדגלי הלאום במחנות ההשמדה הנאציים ורביעיית מטוסי קרב ישראלית חולפת מעל אושוויץ-בירקנאו כהצהרה של "לעולם לא עוד". אבל יש לתחושה נפשית זו גם השלכות מדיניות-ביטחוניות: אנחנו משלים את עצמנו. הדמות שאנו רואים במראה מעוותת. אנחנו סומכים על כוחנו הצבאי שיעמוד לנו מול אויבינו, אנחנו מזלזלים ביכולתו הצבאית של היריב. אנחנו מזלזלים בסכנות. אנחנו מוכנים להמר על אלטרנטיבות מדיניות מסוכנות בהתבסס על אשליית עוצמה. אנחנו מקבלים מצב של סטטוס-קוו מדיני כגזירת גורל, כמצב בלתי-נמנע, כרע במיעוטו. אנחנו "מנהלים את הסכסוך" במקום להתאמץ לפתור אותו.

האם יש לדימוי העצמי שלנו בסיס במציאות, או שהוא מבוסס על אשליה קרתנית, ילדותית? האם הדור של "המדינה שבדרך" היה באמת "דור הפלמ"ח", או שהפלמ"ח היה בעצם יחידה צבאית קטנה שאורה נגה (בעיקר בדיעבד) על כולם? ולא רק בפן הצבאי מדובר: האם אנחנו באמת "אומת ההיי-טק" המסעירה את הדמיון, או שאנחנו רק מדינה מתפתחת שיש לה ענף עתיר-טכנולוגיה (שרובה spin-off צבאי) ושכלכלתה סובלת מפריון נמוך כרונית, עודף בירוקרטיה ופער בעייתי ומובנה בהון האנושי? האם אנחנו באמת "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון", או שמיליוני אזרחים חיים כאן תחת כיבוש וללא ייצוג אזרחי נאות, ובשנים האחרונות נטושה כאן בכלל מלחמה פוליטית על סירוס שלטון החוק, צמצום זכויות אזרחיות בשם הדת, השתקת דעות המיעוט וחיסול התקשורת החופשית?

האמנם כל העם צבא? האם כולנו סיירת? אני זוכר אחרת. אני זוכר כיצד בתקופת מלחמת ההתשה בסיני (1968-1969) החלה תופעה נרחבת של נפקדות ועריקה מצד חיילי המעוזים שעל גדות תעלת סואץ והיה צורך להחליף את היחידות הסדירות שהחזיקו בקו בחטיבות הצנחנים (סדיר ומילואים), ובהמשך לפנות לקציני המילואים של הצנחנים כדי לבקש מהם להתנדב לתקופות קצובות של פיקוד על מעוזים ("נמרים", קראו לזה). אני זוכר כיצד כמה שנים מאוחר יותר, במלחמת ההתשה שניטשה ברמת הגולן ("המובלעת" הסורית) לאחר מלחמת יום הכיפורים (חורף 1974) הסביר אלוף פיקוד הצפון לחיילי חטיבת המילואים של הצנחנים (שהיו מגויסים אז ברציפות כבר קרוב לשישה חודשים) שצה"ל מתקשה לשחרר אותם משירות המילואים לפני שיושג הסכם הפרדה עם הסורים כי אין לצה"ל מספיק יחידות חי"ר לוחמות בעלות רמה צבאית שמאפשרת להן להחזיק את הקו. היה אז, ובוודאי שיש כיום, פער עצום בין גודלו של הציבור שוחר המלחמה לבין גודלו של המערך הלוחם, בין הלוחמנות המילולית לבין הנכונות להקריב. מישהו פה לא עושה חשבון נכון ונדמה בעיני עצמו כעם לוחם, כעם המוכן להקריב, כעם שיש לו כושר ספיגה. אנחנו אפילו מתייחסים לפעמים לעצמנו כאל מעצמה אזורית.

תחושת העצמאות הביטחונית של ישראל היא אשליה. סיפורי הצבא החזק במזרח התיכון הם אגדה. אין לנו את היכולת להילחם בכוחות עצמנו, לא במבצע מוגבל ובוודאי שלא לאורך זמן. מאז מלחמת ששת הימים אנחנו חוסים תחת כנפיה של ארה"ב וזה כנראה שיבש את יכולתנו לקרוא את המצב. ברית זו חיונית לקיומה של ישראל ועלינו לשקוד לטפח אותה. שאיפות טריטוריאליות ומחשבה על המשך הכיבוש אינן מתיישבות עם האינטרסים של ארה"ב. ואין לנו בעולם בן ברית אחר שנוכל לחסות בצל כנפיו כמדינה. כיחידים - אדרבא: המשיכו לטרוח לקבל דרכונים זרים והתפללו שלא ייווצר מצב שיכריח אתכם לנצל אותם.

אנחנו מייחסים לעצמנו חוסן נפשי. זו אשליה. חיילי הצבא הרוסי הלוחמים כעת באוקראינה נמצאים במצב רצוף של לחימה כבר למעלה ממאה ימים. מן-הסתם הם אינם יוצאים לחופשות "שבוע-שבוע" בבתיהם ברוסיה ואינם זוכים לביקורים של צוותי הווי ששרים ומנגנים להם בשטח כדי להעלות את המורל. כל מי שחווה את מלחמות ישראל מבין למה אני מתכוון. אז מהיכן צצה לה אצלנו תחושת החוסן הנפשי שכולם מתברכים בה? היא טופחה בנאומי המנהיגים ובתקשורת המתחסדת, בטקסי "שופוני" בסגנון תעמולה. זה לא מקרי שהפכנו בהדרגה את הלחימה בטרור ללחימה מרחוק, באמצעות פרוקסי: מודיעין, סייבר, אוויר, יחידות מיוחדות, חימוש מדויק, ארגוני ביון אזרחיים. כי אין לנו באמת לא את הנכונות ולא את כוחות הנפש הדרושים כדי להמשיך להילחם. דעתנו נחלשת נוכח אבדות בנפש. איננו מוכנים עוד להקריב - התעייפנו. אנחנו שואפים להילחם באמצעות מקלדת, כמו במשחקי מחשב. מצד שני, איננו מוותרים כמובן על המשך המאבק, על הניצחון המיוחל. אנחנו חיים בעולם של מציאות וירטואלית, שבה "יקרה משהו" (בעזה"ש, כמובן) שיגרום לחיסולו של היריב ובכך תתגשם הגאולה. אין לנו חוסן נפשי - זו אשליה בסגנון הוליוודי. המיליטריזם שלנו מחפה על חולשה. הגבורה שלנו איננה אלא תוקפנות ילדותית, אלימות של פחדנים כלפי חסרי-ישע. הקריאות "מוות לערבים", הפגיעה באזרחים הפלסטיניים וברכושם וההפגנות האלימות - כל אלו אינם מעידים על נחישות או חוסן: הם חוסים בצילו של התותח הצה"לי.

ואולי אנחנו טועים בכך שאנחנו "מנהלים את הסכסוך"? אולי יש סיכון שמרוב הבעת תוקפנות נידרדר לעימות אזורי? אולי יסתבר לנו אז, כמו שהסתבר לרוסים באוקראינה, שטעינו בהערכת כוחנו הצבאי? אולי המטרה שלנו צריכה בכלל להיות הישרדותה של מדינת ישראל - לא שליטה כוחנית באוכלוסייה עוינת ובמלוא הטריטוריה? אולי במקום להשמיע בדבקות סיסמאות על שלמות הארץ ולהביע את נכונותנו להרוס ולהשמיד את כולם (עם זרוענו הצבאית הארוכה) היינו צריכים להפסיק לאיים ולעבור למחשבות ולהכרזות על הצורך בשיתוף? אולי, במקום לשלול את זכויות האחר בשם הבטחה "אלוהית", נקדיש את המאמצים לחיפוש דרך לקיום משותף? הבעיה איננה רק מילים, אמירה כלפי חוץ - זה גם חשוב לנו, פנימה, כי השיח האלים והמתמשך שמתקיים בישראל מטעה את הציבור וגורר אותו להקצנה. העימות הצבאי יתממש לא מעצמו, מחוסר ברירה, כגזירת גורל, אלא כי כך אנו מדברים. אולי במקום לאיים נבקש שלום ונרדפהו?