האינפלציה שסביבנו

 

האינפלציה הגיחה משום מקום. הסתכלו בגרף הבא, המציג את שיעור האינפלציה הבסיסית (מדד המחירים לצרכן בניכוי מחירי מזון ודלק) בארה"ב בעשור האחרון: שיעור האינפלציה נע סביב 2% - היעד שקבע לעצמו הבנק הפדרלי; זה נמשך גם לאורך כל השנה הראשונה לאחר שמשבר הקורונה פרץ (פברואר 2020); ואז האינפלציה הופיעה, באחת. שנה וחצי לערך מאוחר יותר, אנחנו חיים בתוך סיוט: מודעים לכך שמדובר במציאות אינפלציונית (ולא באירוע חד-פעמי של התייקרות), מנסים (עדיין) להבין את מקורה של האינפלציה, וחרדים שמא אנחנו עומדים שוב (אחרי כמעט חמישה עשורים) בפני השילוב הבעייתי של אינפלציה ומיתון כלכלי (תופעה שהייתה קרויה אז 'סטגפלציה').

 

כל זה קורה לנו בסביבה בינלאומית שבה נחלשת הנכונות לשיתוף פעולה כלכלי בינלאומי, ושל מלחמה חדשה-ישנה הנמשכת באירופה מאז פברואר 2022. אנחנו מקיצים אט-אט מחלום הגלובליזציה. זה היה חלום נפלא: תהליכים של שיתוף פעולה כלכלי בינלאומי גרמו לא רק להתגברות המסחר הבינלאומי אלא גם לכך שקווי הייצור התעשייתיים עברו בתוך מספר עשורים למזרח אסיה ואפשרו פריחה כלכלית מרשימה באסיה ועלייה מהירה של רמת החיים החומרית במדינות המפותחות, שנהנו מההתייעלות הגלובלית. זו הייתה המחשה של המוטו Win-Win: התממשות הבשורה הקפיטליסטית של התמחות וחליפין פיזרה שפע בעולם. המוצרים התעשייתיים שאנחנו רוכשים הם תוצר של שיתוף פעולה בינלאומי, כשרכיביהם מיוצרים במדינות שונות משיקולי כדאיות כלכלית. החזון הקפיטליסטי הוכרז כמנצח על פני האלטרנטיבה של כלכלה מתוכננת (היא לא מתה, אגב: היא מגששת את דרכה בחזרה, גם בסין וגם בארה"ב). נוצרו אמנם בעיות חברתיות בחלק מהמדינות על רקע הגירה בינלאומית של כוח עבודה, ובגלל שהתועלת מהפריחה הכלכלית לא התחלקה בצורה שוויונית בקרב האוכלוסייה. דעת הקהל נעה ימינה, לכיוון תנועות לאומיות בדלניות וכאלו שמצדדות בבלימת הגירה של עובדים זרים, אבל נראה היה שתופעה זו ניתנת לשליטה. אבל אז הופיעה מגפת הקורונה. 

לרגע, נדמה היה שמדובר רק בהאטה כלכלית סדורה, זמנית, שניתן להתמודד עם השלכותיה הכלכליות ולמנוע את הסיכון שהיא תגלוש לשפל כלכלי על-ידי נקיטה במדיניות מוניטרית מרחיבה. אבל התקווה התבדתה: סידרת זעזועים בשווקים - בעיקר הפרעות בשרשרת האספקה הבינלאומית - גרמה למחסורים נקודתיים, לסגירה חלקית של קווי ייצור והרכבה תעשייתיים, ולהתעוררותה של מפלצת האינפלציה. ובעוד העולם מתמודד עם השינויים הללו ומנסה לחזור לפעילות כלכלית יציבה, בתחילת 2022 פלשה רוסיה לאוקראינה והטילה צל חדש על עתידו של העולם. זה לא רק החשש מהתמשכות המלחמה ומהנזק הנורא שייגרם (חלקו כבר נגרם, בכוונה) לכלכלת אוקראינה, ולא רק האיום לאסקלציה גרעינית של הסכסוך הצבאי - זה הניתוק של אספקת אנרגיה ודגנים (למערב ולצפון אפריקה, בהתאמה) בשל המלחמה וההשפעה הדרמטית המיידית על מחירי האנרגיה והמזון, זהו האיום שהעולם המערבי ייאלץ להתחמש ולהגדיל את ההוצאות הצבאיות, זוהי האפשרות שתהליך הגלובליזציה החל לסגת ואיתו ההישגים החומריים של העשורים האחרונים.

אינפלציה נחשבה פעם כתופעה מוניטרית טהורה: הכלכלנים עמדו על כך שגלי אינפלציה היסטוריים התרחשו לאחר שמדינות ניסו לפתור בעיות פיסקליות (מימון הוצאות ממשלתיות חריגות, בעיקר על רקע מלחמות) באמצעות 'הדפסת כסף'. גם הפתרון לבעיית האינפלציה נראה פשוט-תיאורטית: 'סגירת' ההצפה המוניטרית. אבל אז הגיעו האירועים של משברי האנרגיה (1973, 1979) והדגימו כיצד אינפלציה יכולה להתעורר כתוצאה משינויים דרסטיים מצד ההיצע. שינויים אלו יוצרים תהליכים מתמשכים של עליות מחירים ושכר, ואלו מצידם עשויים להנציח תהליכים אינפלציוניים בסוג של 'פרפטואום מובילה'. התובנה הזו שינתה את התפיסה המקרו-כלכלית, והממשלות נדרשות כיום למדיניות מורכבת יותר מעצם הגבלת כמות הכסף: הן נדרשות לפעול גם על ציפיות הציבור שמניעות את הסחרחרת; הן פועלות בגלוי על התודעה, באמצעות הכרזה פומבית על יעדים והנהגת שקיפות לגבי צעדים כלכליים. שימו לב להכרזה על יעדי האינפלציה, לדיווח על ציפיות הציבור לגבי האינפלציה, לפרסום מועדי ההתכנסות של הוועדה המוניטרית של בנק ישראל ולפרסום תמצית הדיונים של הוועדה. לא עוד "האורות דלקו אמש מאוחר במשרד האוצר", לא עוד גזרות כלכליות, לא עוד גורם ההפתעה בצעדי מדיניות כלכלית. 

אנחנו נמצאים כיום במצב שמזכיר את משבר האנרגיה של שנות ה-70', כשהרקע הפעם הוא שילוב של הזעזועים לשרשרת האספקה הבינלאומית שנוצרו על-ידי מגפת הקורונה, שגרמו לעליית מחירים של מוצרים שונים, ושל עליית מחירי הדלק בעקבות הפלישה הרוסית לאוקראינה. האסטרטגיה של הבנקים המרכזיים היא זו שאומצה במשברים הקודמים: הכרזה רשמית על יעדים אינפלציוניים שאמורה להיתפס על-ידי הציבור כאמינה ולעגן את ציפיותיו, ושימוש בריבית המוניטרית כדי לרסן את הביקוש להשקעות.

ניהול מדיניות כלכלית באמצעות הריבית (זכרו שהבנק המרכזי קובע רק את הריבית המוניטרית - שאר הריביות נקבעות בשוקי הכספים וההון) הוא אתגר. בניגוד לנהיגה ברכב, שבה אנו מקבלים משוב מידי להטיית ההגה ויכולים לתקן הטיה - כשהבנק המרכזי קובע את הריבית המוניטרית הוא עושה זאת בצעד חד-פעמי, ו"מנחש" את התגובה בשווקים. הבנק המרכזי משחק "צוללות" נגד האינפלציה, כי זהו המשחק היחיד האפשרי מבחינתו, גם כשהוא נשען על כל פיסת מידע אפשרית ומתחשב בחילוקי דעות בין הכלכלנים. מצבו קשה משל המודיעין הצבאי: אין מולו צד שני, רציונלי, שצריך להעריך את כוונותיו - הבנק פועל מול זרמים בלתי-נראים, בחלקם כאוטיים.

אבל הבנק המרכזי איננו נמצא לבדו על הבמה: יש אתו דרג פוליטי, וישנה תקשורת ("מקהלה מדברת") שמפרשנת את האירועים לציבור הרחב. הדרג הפוליטי מונע על-ידי תחושת האחריותיות (Accountability) - ההבנה שהציבור מצפה ממנו להנהיג את המערכת הכלכלית בהצלחה. בעיוות אופייני של הבנה זו, הוא מנסה ליטול קרדיט על הצלחות (גם אם אינן שלו, או שהן מקריות) ולהתנער מכישלונות (גם אם הם שלו). משחק הישרדותי זה של הדרג הפוליטי מסבך את הדינמיקה משני טעמים: 1) כי בתחום ההתנהלות הכלכלית של משק קשה (אובייקטיבית) לקשור בין צעדים לתוצאות בגלל זרמים כאוטיים ואירועים בלתי-צפויים; 2) כי אופק התכנון של הדרג הפוליטי קצר בדרך-כלל מקבועי-הזמן המקובלים של ניהול מקרו-כלכלי. כך, הדרג הפוליטי נוטה לצעדים ראוותניים שאין בהכרח קשר בינם לבין המטרות המוצהרות, שואף להשיג הצלחות מיידיות לא-מציאותיות (צמיחה, אינפלציה, מחירי דירות וכו'), ומבכר שיקולים של הטווח הקצר על אלו של הטווח הארוך. התקשורת עלולה גם היא להוות גורם בעייתי, בכך שהיא משתתפת במשחק הפוליטי הפופולרי של ייחוס קרדיט או כישלון (ראו את הגרפים העיתיים המייחסים הצלחות/כישלונות לראשי ממשלה: "זה קרה במהלך הקדנציה של …"), יוצרת "סיכומים" וכותרות שיפוטיות ומעצימה בכך את המאמץ של הדרג הפוליטי להצליח במשחק מופרך זה של ייחוס הצלחה/כישלון. המשחק מופרך כי המבחן האמיתי ברוב המקרים איננו מבחן התוצאה, שלא לדבר על הכשל הלוגי שנוצר בשל בעיית העיתוי.

הסביבה הכלכלית שבה המשק הישראלי פועל נעשתה בעייתית יותר בשנתיים האחרונות. הצלחנו אמנם לחצות את הגשר של מגפת הקורונה והשלכותיה הכלכליות בנזקים מועטים-יחסית (הן במונחי אבדות בנפש והן במונחי אבדן תוצר), וגם קצב האינפלציה בישראל נמוך מאשר ברוב מדינות המערב, אבל "מסביב ייהום הסער": הסחר העולמי נפגע ואיתו התוצר העולמי, האינפלציה גבוהה משהייתה בארבעת העשורים האחרונים, העלאות הריבית במדינות השונות עלולות לגרור את העולם למיתון כלכלי, שוקי הנכסים בעולם כבר נמצאים בתהליך של דקומפרסיה והמלחמה הנמשכת באוקראינה מאיימת לפתוח תיבת פנדורה. ועוד לא דיברנו על ההאטה הכלכלית של הכלכלה הסינית ועל האפשרות שיחסי סין-ארה"ב ייכנסו לעולם של מלחמה קרה חדשה. יש אמנם לישראל כמה יתרונות אסטרטגיים: העובדה שהמשק הישראלי מבוסס בעיקר על ידע ולא על ייצור תעשייתי, העובדה שלישראל יצוא ביטחוני גדול (בעולם שעומד כנראה לפרוץ במירוץ חימוש), העצמאות האנרגטית, והסיכוי להשתלב כלכלית ומדינית במזה"ת במסגרת הסדר אזורי. אבל ישנם גם איומים ברורים: הסיכון להתחדשות של אירועים אלימים בזירה הישראלית-פלסטינית, המלחמה המפחידה המתמשכת בין רוסיה לאוקראינה, וחוסר יציבות פוליטית בישראל בעקבות הבחירות הקרובות שיפריע לה לנקוט בצעדי המדיניות הנחוצים כדי לבצר את מעמדה הכלכלי.