הממשלה שהוקמה בשבוע שעבר היא תוצאה של ברית בין שלושה מרכיבים ("גוש נתניהו") הנבדלים זה מזה במטרותיהם: המפלגות החרדיות, סיעות הציונות הדתית, והליכוד. המפלגות החרדיות ממוקדות ביעד סקטוריאלי-כלכלי: הגדלת המשאבים המוקצים לאוכלוסייה החרדית על-חשבון שאר הסקטורים. מטרת סיעות הציונות הדתית היא "שלמות הארץ": הבטחת השליטה של המדינה היהודית בכל שטחי יהודה ושומרון. המרכיב השלישי - הליכוד - אינו גוש בעל אג'נדה חברתית או מדינית מפורשת, והוא מצופף שורותיו מאחורי נתניהו גם אולי מתוך אמונה שהלה הוא מנהיג בעל חזון מדיני לאומי-ימני מובהק ובעל שיעור קומה נדיר, אבל בעיקר - מפני שהוא מייצג את כמיהת הציבור הליכודי לבוא חשבון עם 'האליטות הישנות'.
המשותף למרכיבי הגוש אינו אידיאולוגיה אלא זיהוי אויב משותף: מערכת אכיפת החוק. המפלגות החרדיות רואות במערכת אכיפת החוק אויב בגלל שבג"צ מסתמן כמחסום ליוזמות קיימות של חקיקה דתית או מגזרית. סיעות הציונות הדתית רואות במערכת אכיפת החוק אויב בגלל שבג"צ מסתמן כמחסום ליוזמות חקיקה קיימות שמטרתן להבטיח את היכולת להשלים את ההשתלטות הישראלית על שטחי יהודה ושומרון. מטרה משותפת נוספת של שני מרכיבים אלה היא הסגת הדגל הליברלי-דמוקרטי של מדינת ישראל לטובת הדגל הדתי, והשלטת דרך החיים האורתודוקסית והממסד האורתודוקסי על סדר היום היהודי של המדינה. בניגוד לשני אלו, הליכוד הוא שותף חדש למערכה נגד מערכת אכיפת החוק: הוא רואה בה אויב רק בגלל תהליך משפטו של נתניהו, המאיים על המשך שלטונו. לכן, הקואליציה שהוקמה אינה רק החלפת ממשל: היא מתכוונת לבצע מהפך שלטוני בישראל שעיקרו סירוס הרשות השופטת כדי להבטיח שמערכת האכיפה לא תוכל עוד להוות מכשול בדרך להשגת היעדים של השותפים השונים. החרבת הדמוקרטיה הישראלית איננה מטרה כשלעצמה עבור הממשלה, אלא אמצעי להשגת המטרות האחרות. לכשתושג, האיזון העדין והבעייתי של "מדינה יהודית ודמוקרטית" אמור להשתנות לטובת "יהודית".
אין כרגע לממשלה החדשה אופוזיציה ממשית. מפלגות האופוזיציה הן ברובן פרטיות-פרסונליות, חסרות עמוד שידרה אידיאולוגי, חסרות יכולת להתאחד בגלל מלחמות אגו, וחסרות מנהיגים בעלי שיעור קומה ציבורי או כריזמה סוחפת. הציבור הערבי, המהווה כחמישית מהאוכלוסייה, לא השכיל להשיג ייצוג נאות של האינטרסים המגזריים שלו דרך המפלגות העיקריות, המעורבות, ומאידך גיסא לא הצליח להצמיח מפלגות מגזריות אפקטיביות. לכן, היכולת להיבנות ממערך פוליטי אופוזיציוני שיתמודד עם פוטנציאל ההרס המאיים של הממשלה החדשה - היא קלושה. לא שם צריך לחפש מזור.
התגובה של האופוזיציה היהודית להפסד בבחירות האחרונות ולעלייתה של ממשלת "ימין על מלא" היא בשלב זה תגובה רגשית: אכזבה, האשמה עצמית בניהול כושל של הגוש, עלבון ("אכלו לי, שתו לי"), ייאוש, והבעת שנאה למצביעי הקואליציה ולנבחריה. גם אם אפשר להבין את זרם התגובות הרגשיות ואת העויינות, אלו תגובות אימפוטנטיות: הן אינן חורגות מתגובה ילדותית ואינן יכולות להוות תחליף לראייה מפוכחת של המציאות ולהסקת מסקנות אופרטיביות לגבי העתיד, שלא לדבר על היערכות לפעולה. מישהו כאן מתקשה להבין שמלחמת האזרחים הישראלית החלה למעשה, לאחר שהוכרזה בתעמולת הבחירות של הסבבים האחרונים. השנאה המילולית ששטפה אותנו מקודם כבר מיתרגמת מאז השבעת הכנסת להתקפה עלינו ועל המדינה שהייתה כאן עד היום. בהינתן המגמות הדמוגרפיות ארוכות-הטווח קשה לקוות למהפך דמוקרטי בעתיד הנראה לעין. אין טעם להמשיך לחלום על גנרל זה או אחר שיצטרף לפוליטיקה ויושיע את האופוזיציה או על שינוי טקטי בניהול מערכת הבחירות שישנה את שיווי המשקל הפוליטי. זהו כבר העתיד, והוא מחייב אותנו להתפכח מאשליות.
תוחלת החיים של הממשלה החדשה מעורפלת. לא ברור עד כמה הדבק המחזיק אותה יספיק כדי להתמודד עם קרבות האינטרסים הצפויים בין מרכיביה, בעיקר לכשיסתבר שהשמיכה הקואליציונית קצרה מכדי לספק את כל המאוויים. פרט למלחמות פנימיות נכונו לממשלה החדשה גם קשיים מבחוץ: קבלת פנים בינלאומית עוינת, סיכון מוגבר של התלקחות ביטחונית ביהודה ושומרון, והאטה כלכלית עולמית. לכן, סביר שלא כל סעיפי ההסכמים הקואליציוניים יקוימו. אבל יש מהלך אחד שכנראה כן יתבצע: התקפה קטלנית על מערכת אכיפת החוק. זהו כנראה היעד היחיד שמשותף לכל מרכיבי הקואליציה והסיבה האמיתית להקמת הממשלה הקיצונית הזו. ההתקפה כבר מתוכננת לפרטיה, ובהסכמים הקואליציוניים שנחתמו היא קיבלה עדיפות על פני מהלכים אחרים.
החל מהבוקר (1.1.2023) צפויה מציאות חדשה לדרג הבכיר של עובדי הציבור (civil service). תחת הסיסמה השקרית "משילות!" הם יחוו התקפה חזיתית מצד הדרג הפוליטי. מטרת ההתקפה היא שעבוד הדרג המקצועי לדרג הפוליטי והשתקתו: הסרת כל התנגדות (קיימת או פוטנציאלית) של הדרג המקצועי למהלכים פוליטיים. אין מדובר רק בגופי אכיפת החוק (משטרה, פרקליטות, בתי המשפט והיועצים המשפטיים): מדובר בדרג הניהולי הבכיר של המיניסטריונים, השלטון המקומי, החברות הממשלתיות, גופי הביקורת, החשבויות, וכו'. תהליך הפוליטיזציה שכבר ראינו בעבר בגופי התקשורת יחזור על עצמו בכל הגופים הציבוריים, כשהמטרה הכללית היא למנוע את קיומם של בלמים ואיזונים שחשובים כל-כך לתפקודה של דמוקרטיה. אנשים "משלנו" יישתלו בכל משרה אפשרית. במונח השאול מהגדרותיו של הרמטכ"ל היוצא, הדרג הפוליטי יהיה יותר קטלני. שטח המריבה צפוי להתרחב: ככל שיצטברו נתונים בעייתיים לגבי המדיניות הכלכלית וניהול המשק - יסומנו גם משרד האוצר ובנק ישראל כאויב, וכמוהם גם מוסדות ההשכלה הגבוהה; ככל שהמצב הביטחוני יסתבך - תסומן גם צמרת צה"ל כחסרת-אונים וכתבוסתנית; וככל שתצטברנה עדויות על בעיות בתפקוד הממשלה - יגבר הלחץ לצמצום מידת החופש של כלי התקשורת ולהפעלת צנזורה. תסתכלו על ההתפתחות ברוסיה מאז פרוץ המלחמה באוקראינה. תסתכלו על סין מאז פרוץ מגפת הקורונה.
אין מקום למורך, לוויתור ולנסיגה מעקרונות שהנחו אותנו עד כה. מדינת ישראל לא תצליח לשגשג ללא שיושג הסדר מדיני שיאפשר היפרדות מהפלסטינים: מדיניות הממשלה החדשה תהפוך את ישראל למדינת אפרטהייד מבודדת וליעד מקובל של איבה בינלאומית, וזה לא בגלל ש"העולם כולו נגדנו". המשק הישראלי לא יוכל להמשיך לצמוח בטווח הארוך כפי שהצליח בעבר בלא שהמגזר החרדי ישתלב יותר בשוק העבודה. התביעה של נציגי הציבור החרדי לשיפור מיידי של מצבו הכלכלי על-חשבון שאר האוכלוסייה תגרום לפגיעה קשה ואולי אף מוצדקת בלכידות החברתית ובנכונות של האוכלוסייה הלא-חרדית להמשיך לשאת לבדה בנטל הביטחוני והכלכלי. החלשת גופי אכיפת החוק לצורך הפסקת משפטו של נתניהו תביא לאנדרלמוסיה ולכאוס כללי שיתנקמו בכלל האוכלוסייה ככל שנושא זכויות האזרח ירד מסדר היום. המהלכים המתוכננים להגברת כוחו של הממסד הדתי האורתודוקסי יחמירו את הכפייה הדתית בישראל וירחיבו את הקרע שבין ישראל לקהילות היהודיות בעולם. החלשת הדמוקרטיה הישראלית תחליש את ישראל מבפנים ותפגע ביכולתה להתמודד בהצלחה עם בעיות אמיתיות: חולשתה של הדמוקרטיה היא גם מקור כוחה ויכולתה להשתנות.
המענה לאיום שמציבה הממשלה החדשה על עתידה של ישראל צריך להיות אפקטיבי. הוא איננו יכול להסתכם בכתיבת פוסטים זועמים ברשתות החברתיות ולא בהפגנות בצמתים או על גבי הגשרים: המטרה איננה שינוי דעתו של הציבור האחר בדרך של פולמוס. ממילא הדו-שיח ברשתות (להבדיל מקללות ונאצות) איננו חוצה את קו ההפרדה שבין המחנות אלא מתקיים בתוך המחנות כך שהוא דו-שיח של חרשים. ההפגנות הפוליטיות (בעיקר נגד שחיתות) של השנים האחרונות אינן מביעות עוצמה פוליטית והן מתקיימות בהיעדרותו הברורה והסמלית של הדור הצעיר. מדוע זה קורה? אולי זהו פער בין-דורי בתפיסת האחריות של הפרט לגורל הפרויקט הציוני, הבדל בין דור מגויס לבין דור שאיננו מגויס. קשה לי להאמין שבני הדור הצעיר בישראל מאמינים באמת שבזכות הדרכונים האירופים שברשותם או באמצעות רילוקיישן הם יכולים להבטיח לעצמם אלטרנטיבה של חיים באירופה, היבשת ששחטה במאה שעברה כמעט את כל יהודיה וגירשה את היתר. אם למדנו משהו מתגובות הנגד בעולם לתהליך הגלובליזציה זה שכל העולם שונא זרים. הרצל צדק: אין באמת פתרון אחר לעם היהודי. חבל רק שהפרויקט שיזם נפל לידי הקנאים.
ממשלת "ימין על מלא" איננה רעיון מדיני או חברתי אמיתי אלא מכשיר שתכליתו לחלץ את נתניהו ממשפטו: שום קואליציה אחרת לא הייתה מאפשרת לו להתחמק ממשפטו. בתמורה, הוא "מוכר" לשותפיו מהציונות הדתית את התקווה של השתלטות על מלוא שטחי ארץ ישראל, ולשותפיו החרדים - את החלום להמשיך קיום פרזיטי לדור נוסף. ממשלה זו מהווה - לפי הכתוב בהסכמים הקואליציוניים עליהם שותפיה חתומים - איום על קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. מה שדרוש הוא, לכן, התנגדות דמוקרטית המונית לפעולות החקיקה המתוכננות כדי לנסות לשבש אותן במסגרת החוק - לא רק הזדעזעות מילולית מכל מהלך ומהלך של הממשלה החדשה.
מעבר להתנגדות פעילה במסגרת החוק, דרושה חשיבה מחדש על אופייה של המדינה הציונית ועל האפשרויות לקיים מדינה כזו. יש לנקוט עמדה בלתי מתפשרת בכל אחת משאלות היסוד: היפרדות מהפלסטינים, שמירה על דמוקרטיה מתפקדת ולא מסורסת (ואולי אף אימוץ חוקה), ביצור שלטון החוק, והפרדה מלאה של הדת מהמדינה. מהלכים אלו לא יהיו אפשריים אם נמשיך לחשוב במונחים של הגעה לפשרות עם הציבור החרדי או עם ציבור הציונות הדתית: עדיף לקבל על עצמנו את הצורך בהיפרדות, את הצורך ביצירת אוטונומיה ליברלית-דמוקרטית-חילונית שתדאג לאינטרסים שלה כחברה ולא תנסה עוד להתפשר עם קבוצות אוכלוסייה שאין על מה להתפשר איתן.
