מסביב יהום הסער. קרב איתנים ניטש בין הקואליציה
של נתניהו, העסוקה בקדחתנות בהעברת חוקים שהם חלק מ"הרפורמה המשפטית",
לבין תנועות המחאה. על הגדר יושב בינתיים ציבור גדול שטרם בחר צד. הנשיא הרצוג וקבוצות
נוספות מנסים לשכנע ציבור זה שקיימת דרך ביניים, פשרה, שבה נוכל לרצות את הקואליציה
מבלי להפוך את ישראל למדינה שאיננה דמוקרטית. מן הסתם, תקופת המבחן ליוזמה זו היא קצרה:
עד לסוף כנס החורף של הכנסת (2.4.2023).
המצב נראה אולי כמו מלחמת אזרחים, לפחות לפי המסרים
המילוליים המוחלפים בין הצדדים, אבל הוא איננו כזה, לפחות בינתיים. תנועות המחאה
שומרות על התנהגות צייתנית, במסגרת החוק. עוצמתן המפתיעה מעניקה להן יכולת לפעול באפקטיביות
גם בדרך לא-אלימה וללא התנגשות עם כוחות הביטחון או עם ציבור נגדי. זה יכול
להשתנות. בינתיים, ישראל צפויה לספוג נזקים כלכליים ואובדן יציבות מקרו-כלכלית
(פיחות השקל, אינפלציה), ובתחום הביטחוני קיימת אפשרות שהפילוג הפנימי יזמין אויב
חיצוני לנצל הזדמנות. זה יהיה חמור יותר ככל שהפילוג הפנימי יגבר. לכן עולה השאלה
הטבעית: מהי תוחלת המחאה? מה היא יכולה להשיג בסבירות גבוהה? ובאיזה מחיר? האם לא
עדיפה פשרה על הכרעה של אחד הצדדים? האם לא כדאי לכולנו לנסות לסובב את מחוגי
השעון לאחור ולהגיע לפשרה שתותיר את שני הצדדים עם חצי תאוותם בידם?
אני חושב שהתשובה לשאלה היא שלילית, שאין דרך לחזור
למצב בו היינו לפני מספר חודשים: אי-אפשר להחזיר לבקבוק את השדים שיצאו ממנו. במערכת
הבחירות האחרונה ישראל נבקעה. מה שהיה קודם לכן חילוקי דעות פנימיים ידועים ומתמשכים
לגבי הדרך – מה שכינינו "המחלוקת בין השבטים" - עבר פאזה. המרכיבים של
קואליציית נתניהו הגיעו להחלטה שהגשמת מטרותיהם המגזריות חשובה להם יותר מהאחדות
הלאומית. לכן הם אינם מהססים לנצל צירוף נסיבות פוליטי שנוצר במפתיע בסבב הבחירות האחרון
(64 מנדטים) לשינוי מציאות בנושאים שעד כה היו שנויים במחלוקת ללא הכרעה. לצורך כך
הם עמלים לשנות את מאזן הכוחות שבין הרשויות, כדי למנוע מהרשות השופטת יכולת לבלום
את מהלכי הרשות המחוקקת/מבצעת. האמירה ברקע צעדים אלו היא שהמטרות של הזרמים
המרכיבים את הקואליציה מקדשות הן את הפגיעה האנושה במבנה הדמוקרטי של מדינת ישראל והן
את ביטול השותפות ההיסטורית בין חלקי העם. ולכן, השאלה שעולה לדיון איננה טכנית: לא
מבנה הוועדה לבחירת שופטים, לא שאלת מעמדם של היועצים המשפטיים ולא פסקת ההתגברות,
אלא מתן כוח מוחלט בידי הממשלה/הכנסת להכריע בכל נושא. החרבת הדמוקרטיה,
לכן, איננה תוצאה של ה"רפורמה" המשפטית אלא המטרה האמיתית
שלה. וגם היא איננה אלא מטרת-ביניים: באין ביקורת שיפוטית על הממשלה/הכנסת ניתן
יהיה לחוקק חוקים באין מפריע, כך שלמעשה הנושא שצריך לחשוב עליו איננו חוק זה או
אחר אלא כל חוק שיעלה בעתיד על דעתה של הקואליציה. זה יכול גם לכלול חקיקות
קיצוניות כמו ביטול מועד הבחירות, או ביטול זכות הבחירה של אזרחים ערביים.
אז האם אפשר להדביק מחדש את האגרטל הנדיר ששברנו
הפעם, את המבנה העדין של דמוקרטיה ליברלית שמנסה להכיל את כל הזרמים ולתפקד למרות
חילוקי דעות פנימיים? לדעתי – כלל לא ברור. ייתכן שמה שהיה כבר איננו יותר אופציה,
מכיון שיצא המרצע מהשק: מי שהיו שותפים שלנו לחלום של מדינה יהודית ודמוקרטית אינם
באמת שותפים. ברגע שזיהו הזדמנות – קמו עלינו לכלותנו. יש לכך השלכות לעתיד.
אני מניח שאין סיכוי לקואליציה הנוכחית להגשים את
תוכניתה (המתבצעת בעוד דברים אלו נכתבים) להפיכה משטרית: מרגע שתסתיים החקיקה תחל
המערכה השנייה, זו של עתירות לבג"צ. זה מותיר שתי אפשרויות: השגת פשרה, או ניהול
מאבק מתמשך על דמותה של המדינה. יש תומכים רבים לפשרה: אנשים פרגמטיים שנוטים
לסיים כל סכסוך בפשרה ומעדיפים שלום-בית על הכרעה, אנשים שאינם נוקטים עמדה פסקנית
בשאלות הערכיות עצמן, אנשים שחוששים ממלחמת אזרחים והשלכותיה יותר מאשר מהצרת
צעדיה של הרשות השופטת, ואנשים הדבקים בערכים של נאמנות (ממציאי 'קווים אדומים'
למיניהם). גם רוב הפוליטיקאים ישמחו לכל פשרה: רובם ממילא אנשי שיווק-עצמי ולא באו
לפוליטיקה כדי לקיים שיח על ערכים.
שאר הציבור יצטרך לבחור אם הוא נלחם על ערכים
ומנצל את המשבר להבהרה מחדש של בעיות היסוד של המדינה, או שהוא נרתע מאי-הוודאות הכרוכה
בהמשך המאבק ומעדיף לחתור לפשרה פוליטית. ויש אי-ודאות: ללא פשרה תמשיך הקואליציה
במהלכי החקיקה ואנו צפויים להגיע בקרוב למשבר חוקתי כשבג"צ יפסול חלק מהחוקים
החדשים ויקלע את כולנו למערבולת סביב השאלה למי עלינו לציית. ברור גם שיהיו מחירים
למאבק כזה: כלכליים, אישיים, אולי אפילו ביטחוניים. צריך להיות מוכנים לשלם את
המחירים הללו, מבלי לדעת לאן יוביל המאבק בסוף הדרך. ויש בעיות יסוד שהזנחנו ושיש
להכריע לגביהן: שאלת הפרדת הדת מהמדינה, המהלכים החוקתיים הנדרשים לחיזוק
הדמוקרטיה, יצירת חוקה לישראל, והליכה לקראת הסכם אזורי שיכלול פשרה טריטוריאלית
עם הפלסטינים.
הבחירה בין החלופות היא אישית. אז תרימו דגלים
ותרעננו את ערכי הציונות, או שתתפשרו עם הקואליציה ותקוו לטוב.
