ישראל מתקרבת למשבר

 

במהלך החודש הקרוב תיפול הכרעה שעשויה להיות גורלית לקביעת אופייה של מדינת ישראל. עד לפתיחת כנס הקיץ של הכנסת (2/5) אמורים צוותי המשא-ומתן המתקיים בבית הנשיא להגיע לאחת משתי תוצאות: הסכמה לגבי תכולת הרפורמה משפטית, או אי-הסכמה ואז הממשלה כנראה תמשיך ביוזמת החקיקה שבה החלה בתחילת חודש ינואר. אינני יודע מהו הסיכוי שתושג הסכמה בבית הנשיא. נשמעות אמנם הכרזות לוחמניות משני הצדדים, אבל ייתכן שמדובר בטקטיקה של ניהול משא-ומתן, בשליחת איומים מתמרנים לצד השני ומסרים מרצים לתומכים. לא מדובר בעוד משא-ומתן בין הגושים הפוליטיים; ייתכן שאנחנו נמצאים הפעם בצומת היסטורית: השלמת הרפורמה שהוצעה על-ידי לוין עלולה לגרום לכך שמדינת ישראל כפי שהכרנו אותה – מדינה יהודית ודמוקרטית - תחדל להתקיים. זה יתחיל במשבר חוקתי בשל עימות גלוי בין הרשויות. זו דרך שאיננה משורטטת במפה שבידנו: איננו יודעים לאן זה יתפתח.

אם ההידברות בבית הנשיא תיכשל, לא בטוח שתימצא דרך אחרת להגיע להסכמה. לא ברור גם כיצד תיראה הכנעה של אחד מהצדדים בידי הצד האחר ומה תהיינה השלכותיה של הכנעה. לכן, לכל האנשים המשתתפים כרגע בפסטיבל השנאה ההדדית והטחת ההאשמות במחנה האחר ומלהיבים את עצמם לקראת אפשרות פריצתה של מלחמת אזרחים – אני מציע לשקול שצודקים ככל שיהיו, הם שותפים מרצון לאקט שיכול להביא להתאבדות מדינתית. ישנה אפשרות שהמדינה שבה חיינו עד כה לא תתקיים עוד.

מה עומד על הפרק ביוזמה הממשלתית לרפורמה משפטית? אסור להיתפס לפרטים (יש כנראה למעלה מ-150 הצעות חוק על הפרק) אלא להתמקד בכוונה העקרונית: לצמצם את יכולתה של הרשות השופטת להגביל את כוחה של הקואליציה לשנות את המציאות החקיקתית, ובכך לאפשר לממשלה להפעיל מדיניות כרצונה (מושג הקרוי בידי דוברי הימין 'משילות'). בהינתן המטרה הכוללת של היוזמה, מיותר להיתפס לוויכוחים נקודתיים על חוק זה או אחר: הם אינם באמת חשובים.

מדוע עולה מושג ה'משילות'? החברה הישראלית מפולגת פוליטית, מציאות שמחייבת להקים ממשלות קואליציוניות רב-מפלגתיות וקשות לניהול. על אלו נוסף בג"צ, שבכוחו להפעיל ביקורת שיפוטית על הכנסת והממשלה. הדרג הפוליטי מתייחס לבג"צ כאל אילוץ – מעבר לצורך להשיג פשרות בתוך הקואליציה - בדרך להגשמת רצונותיו. מאחר שלאורך רוב התקופה של למעלה מארבעה עשורים הממשלה בישראל היא בראשות מפלגות הימין – אפשר להבין כיצד הביקורת השיפוטית של בג"צ יכולה להיתפס בציבור כביטוי של דעות השמאל הפוליטי: העתירות מוגשות תמיד על-ידי המיעוט. אלא שתקופת שלטונו של רבין היא הוכחה (שאולי כבר נשכחה) שאין מדובר בהתערבות פוליטית: זוהי ביקורת שיפוטית, נייטרלית מבחינה פוליטית, הנשענת על חוקי יסוד בבואה לקבוע גבולות לחופש החקיקה של הכנסת.

חלק מהציבור מבין ש'הרפורמה החוקתית' הנרקמת איננה רק אוסף של חוקים הדורשים תיקון, מהלך שיש לגביו הסכמה מקצועית של רוב המשפטנים – מדובר בהפיכה משטרית מכוונת: מרגע שיוגבל כוחו של בג"צ תוכל הממשלה לחוקק חוקים כרצונה ללא הגבלה וללא ביקורת שיפוטית. לכן העיסוק בפרטי החוקים (מי יהיה חבר בוועדה למינוי שופטים, וכו') הוא מיותר ומהווה הסחת הדעת מהעיקר. היער חשוב – לא העצים. הבחנה זו לא נקלטה על-ידי המחנה הגדול של תומכי יוזמת החקיקה: הם מתפתים לתעמולה הגורסת שהמחאה ההמונית כנגד יוזמת החקיקה היא הבעה של עמדה פוליטית, משקפת רק את המאבק המתמשך בין 'שמאל' ל-'ימין', ואינם ערים להשלכות אפשריות של ההפיכה המשטרית על ענייניהם האישיים, על זכויותיהם כאזרחים.

גם בפיקוד הצבא קיים עירפול סביב שאלת הנאמנות. 75 שנים של מלחמה מתמשכת נגד אויב חיצוני יצרו תחושה הישרדותית שקיים מעין 'מסדר ערכים', כשהנאמנות לשלטון (= למדינה) היא ערך עליון, ציווי ממלכתי. זהו הבסיס לאמירות על 'קו אדום' שאסור לחצותו. בהתאם, התגובה של צמרת צה"ל להכרזה מצד חלק ממערך משרתי המילואים על כוונתו שלא להמשיך להתנדב לשירות מילואים מרגע שתוחל ההפיכה המשטרית היא כאילו מדובר בסרבנות על רקע מצפוני או פוליטי. ולא היא: לא מדובר על איום בפרישה ממערך המילואים בגלל החלטה מדינית של הממשלה (חישבו על אירועים כמו מלחמת לבנון, מבצע 'חומת מגן', הנסיגה מסיני, ההתנתקות מעזה, השיטור בשטחי יהודה ושומרון לצורך שמירה על ביטחון ההתנחלויות, וכו') אלא בגלל המהלך של הפיכה משטרית. בעיני המאיימים עלול להיווצר מצב שבו השלטון איננו בהכרח מזוהה עוד עם המדינה; נאמנות לשלטון אינה נגזרת עוד מנאמנות למדינה.

מה יקרה אם אמנם יתפתח בישראל משבר חוקתי? ייתכן שיתקיים קרב-ענקים שישאב לתוכו את כל האנרגיות והקשב של החברה הישראלית, תוך הפקרה של ניהול ענייני המדינה. חלק מזה כבר קרה במאה הימים הראשונים של הממשלה. בקרב-ענקים זה כל אחד מאיתנו יצטרך לבחור צד. למרות שתוצאות המשבר (התפטרות הממשלה? התפטרות השופטים?) ואורך התקופה אינן ידועות מראש, ברור שכלכלת ישראל, ביטחונה ומעמדה הבינלאומי יסבלו פגיעה קשה. זה לא יקרה כי חברות דירוג בינלאומיות יכריזו על הפחתת הדירוג של ישראל, אלא להיפך: חברות הדירוג רק יתעדו בדיעבד את המציאות ששוקי ההון ישרטטו. וכך, הרווחה הכלכלית שפקדה את ישראל בעשורים האחרונים לא תימשך. המציאות הישראלית הייחודית של העשורים האחרונים - יציבות, ביטחון ורווחה כלכלית - כנראה תשתנה לרעה. ולמרות שיש גופים כלכליים חשובים שמנסים את כוחם בניבוי הנזק – ראו את התחזיות שפורסמו באחרונה על-ידי משרד האוצר ובנק ישראל - מדובר יותר באקט טכני מחויב-המציאות מצידם מאשר בתחזית כלכלית ממשית: איננו באמת יודעים מה יקרה לכלכלת ישראל, כי איננו יודעים מה יקרה למדינת ישראל.

מהם הכוחות המניעים תהליך זה שמוביל (חו"ח) להתאבדות לאומית? חברו כאן יחד החלום המשיחי של ציבור דתי-לאומי שמקווה להשלים את סיפוח יהודה ושומרון ("ארץ האבות") למדינת ישראל ללא מתן זכויות אזרח לאוכלוסייה הפלסטינית, עם הרצון של הקהילה החרדית להבטיח לעצמה קיום כלכלי תוך שהיא שומרת על התבדלות מהחיים הכלכליים והביטחוניים של מדינת ישראל, ועם שנאה שואפת-נקם מצד חלק ממצביעי הליכוד כלפי יריב בדיוני ומתנשא ("הסמול"), שנאה שטופחה בשיטתיות לאורך השנים בידי נתניהו לצרכים פוליטיים ואישיים ציניים. לא מדובר בחבירה הומוגנית: בעוד ששתי הקבוצות הראשונות חברו לגוש נתניהו רק כדי לקדם שיקולים מגזריים קרים והם אינם רואים בו מנהיג ערכי – מחנה השנאה של הימין הוא מחנה מלוכני באופיו, שלהוותו מזהה את צרכיו עם סיסמאותיו המזדמנות של נתניהו.

נראה לי שלא קיימת דרך לפשרה ב'קמפ דייוויד' שנוצר בבית הנשיא. נפל דבר בישראל: המסכות נקרעו. המחנה החרדי והמחנה הדתי-לאומי אינם מחפשים דו-קיום אזרחי מהסוג שישראל הייתה מצויה בתוכו (לפחות לכאורה) ולא דו-קיום אחר שהציבור החילוני יהיה מוכן לקבל. הם מחפשים לכפות את דרישותיהם חד-צדדית. הראשונים דורשים לאפשר להם קיום כגטו תרבותי, לא-ציוני, הנשען כטפיל על החברה החילונית. הם מצפים להיות פטורים לעד משירות הביטחון ומהצורך לפרנס את עצמם כקהילה. הצלחות העבר מסמאות אותם, והם אינם מודעים לכך שבהינתן המגמות הדמוגרפיות בחברה הישראלית טפילות זו כלל איננה פיזיבילית מבלי להרוס את הכלכלה. המחנה הדתי-לאומי, מצידו, טיפח לאחר כיבוש השטחים ב-1967 חלום מדיני על שליטה בכל שטחי ארץ ישראל, חלום הכרוך בשליטה חד-צדדית בגורלו של עם אחר ויצירת מדינת אפרטהייד לצורך כך. הציבור החילוני יצטרך – לדעת המחנה הדתי-לאומי - לשאת בנטל הביטחוני הנגזר משליטה במיליוני הפלסטינים ומהצורך בשמירת ביטחונם של המתנחלים. מעבר לכך, הוא ייאלץ לשאת במחיר הבינלאומי של היות ישראל מדינת אפרטהייד, מוקצה על-ידי גוש המדינות הליברליות. גם חלום זה, לדעתי, איננו פיזיבילי.

אני מאמין שבעתיד יתפכחו שני המחנות הללו מחלומותיהם וייווכחו בטעותם, בעיקר ככל שהם יצליחו להכתיב את מהלך העניינים. אבל תהליך ההתפכחות עלול להיות ארוך מידי וכואב מידי לכולנו. בינתיים, את הנעשה אין להשיב: השדים יצאו מהבקבוקים ולא ניתן להחזיר את הדברים למקומם הקודם. המחנה החילוני, שהתנהל תמיד כרוב לא-דומיננטי במדינתו, צריך להילחם על זכותו לקיים בית לאומי כרצונו מבלי להיכנע לתכתיבים של זרמים קנאיים המאיימים להפוך את ישראל למדינה כושלת, מבודדת, קלריקלית, חשוכה. המחנה החילוני יכול לנצל משבר-זהות זה כהזדמנות להעריך מחדש את האפשרויות ולשקול לכונן חוזה חדש לגמרי עם שני המחנות הללו. חוזה זה חייב להיות ברוח הציונות המדינית, העקרונות המובעים במגילת העצמאות, והשאיפה לקיים חברה ליברלית ודמוקרטית יציבה. אנחנו אולי ברגע מכונן, של התנעה מחדש של מדינת ישראל, כזו שלא הצלחנו לעשות במשך 75 שנים. אלא שבחוזה החדש צריך להבטיח שהקהילה החרדית תשתלב כשותף מלא ופרודוקטיבי במדינת ישראל ולא כנטל, ולקבוע שישראל תחתור להיפרדות מרוב העם הפלסטיני (ולכן מרוב חלקי יהודה ושומרון) כדי להגשים את חזונה הציוני להיות מדינה יהודית ודמוקרטית. אם אין דרך לרצות את המחנות הללו תוך שמירה על מדינה דמוקרטית וליברלית – אולי נצטרך לוותר על החלום של שותפות איתם: לחלומותיהם אין תוחלת.

מה כל זה אומר לגבי ההמשך?  ראשית, יש להמשיך במחאה, ומוטב אפילו להגביר את עוצמתה ואת מידת האפקטיביות והנחרצות שלה. תחזקנה ידיהם של מאות האלפים העושים במלאכה: מה שקורה בחודשים האחרונים בצמתים לא קרה מעולם, וזוהי עדות לכך שיש תקווה לחזון הציוני, שיש חזון משותף וקיימת אנרגיה עצומה. המחאה צריכה להימנע מלהתמסר להפצרותיהם של שוחרי הפשרות, כי המחשבה שניתן להחזיר את המצב לקדמותו מבלי לפתור את המחלוקות הבסיסיות (תחת הסיסמה השקרית 'אנשים אחים אנחנו') היא אילוזיה. לכן אין מקום לפשרות שאינן כוללות ביטול מוחלט של יוזמת החקיקה. חשיבותה של המחאה היא בכך שיש בכוחה אולי לעצור לבדה את יוזמת החקיקה מבלי שישראל תגלוש למשבר חוקתי שבו ייקרא בג"צ לבלום את המהפכה המשטרית. חישבו על הסתפקות ב'מכה אווירית' מול האפשרות המסוכנת של 'כניסה קרקעית'. אם המחאה תצליח אולי ייחסך מכולנו משבר חוקתי ואיתו החמרה מסוכנת ומיותרת – מדינית, ביטחונית וכלכלית - במצבה של המדינה.

שנית, צריך להתנער מהדרישה המופנית למחנה המחאה על-ידי חוגים בציבור, לנאמנות למדינה כערך עליון העומד מעבר לדמות המשטר: זוהי דרישה צבועה, חד-צדדית. אנחנו מופעלים בציניות על-ידי תחושות אשמה מיותרות ובכך נידונים לשאת בנזק הביטחוני שמחוללת ממשלת החורבן תוך שהיא מנאצת אותנו.

שלישית, עלינו לשקול את האפשרות שהדרג הפוליטי הקיים (על מפלגותיו הפרסונליות והלא-דמוקרטיות) איננו רלוונטי לחזון החדש, מעבר אולי לגישור לתקופת מעבר. זהו, אולי, 'דור המדבר'. מעבר לטווח המיידי, דרושה היערכות פוליטית שונה שתבטא את השאיפה לחברה דמוקרטית-ליברלית וחילונית ותאפשר הקמת מפלגות גדולות, בעלות אידיאולוגיות ברורות ותהליכים פנימיים דמוקרטיים. לא ייתכן שנושאי הבשורה יהיו בעלים פרטיים של מפלגות קטנות, והריטואל של החיפוש אחר מועמדים למלוכה כלילי-שלמות (בעיקר בקרב פורשים מצמרת צה"ל) הוא חולשה שצריך להתנער ממנה. אני הייתי מחפש את מנהיגי העתיד שלי בקרב פעילי המחאה.

רביעית, עלינו ליצור קשר עם אותו חלק מהימין שניתן לשכנע אותו שהבעיה הנוכחית בישראל איננה שמאל-ימין אלא דמוקרטיה-דיקטטורה, ושהמטרה היחידה של הדגשת שיח שמאל-ימין (או 'ישראל הראשונה' ו'ישראל השנייה') הייתה תמיד הבטחת שלטונם של פוליטיקאים מושחתים באמצעות פילוג העם למחנות ושיסוי המחנות זה בזה. קשר זה לרוחב הגושים חשוב כי בלעדיו אנחנו מדברים בתיבות תהודה נפרדות זו מזו ומנציחים את הקיפאון הפוליטי העקר.