מה שקרוי "מלחמת 7 באוקטובר" איננו מלחמה מונוטונית אחת אלא שילוב טורי של מספר מערכות צבאיות ששונות לחלוטין זו מזו.
המערכה הראשונה פרצה ב-7 באוקטובר בבוקר בהתקפה אדירה, מתוכננת היטב ומפתיעה של החמאס על ישובים אזרחיים ומתקנים צבאיים בנגב המערבי. מדובר בהפתעה מודיעינית מושלמת ובהתקפה במקביל בה השתתפו כ-3,500 מחבלים בכ-60 נקודות פריצה. התקיפה בוצעה בסיוע של התקפת טילים מסיבית על ישובי מרכז הארץ. ההפתעה גרמה לצה"ל לאבד שיווי משקל. נדרשה לו כיממה כדי להתאפס, להיערך ולהתחיל לפעול בצורה סדירה. בינתיים, כוחות מזדמנים בשילוב כיתות כוננות מקומיות נכנסו ללחימה מאולתרת, על סמך קריאת-קרב של צוותים לוחמים וללא תיאום מסודר וקשר עם רמה פיקודית בכירה שהיתה אמורה לנהל את המהלכים, אם בגלל הפגיעה המקדימה של החמאס במפקדות המרחביות ואם בגלל אובדן עשתונות כללי בפיקוד הצבאי. בזכות אותה הפתעה ולמרות שאיבד כמחצית מלוחמיו, החמאס הצליח באותו יום לכבוש עשרות יישובים, להרוג כ-1,150 אזרחים וחיילים, ובעיקר - לחטוף כ-250 ישראלים (כולל גופות) שנלקחו אל תוך הרצועה. לקח לצה"ל מספר יממות לכבוש בחזרה את היישובים ולטהר את השטח שממזרח לגבול הבינלאומי. במקביל לפעולות הקרקעיות שנעשו בשלב זה רק בתוך שטח ישראל החל צה"ל להפציץ מהאוויר ומהים מטרות ברצועת עזה, ולבצע גיוס נרחב של אוגדות מילואים לקראת מעבר לתקיפה קרקעית של החמאס בתוך הרצועה. נדרשו לצה"ל כשבועיים להשלים את גיוס המילואים, להשלים את הציוד החסר במחסני החירום, לרענן את תוכניות המלחמה שלו לצורך כניסה קרקעית נרחבת לעזה ולאמן כיאות את חיילי המילואים לקראת המשימות הצפויות להם. בכך תמה המערכה הראשונה והחלה המתנה של צה"ל להחלטה מדינית על כניסה קרקעית לרצועת עזה.
המערכה הצבאית השנייה - הכניסה הקרקעית של צה"ל לרצועת עזה - החלה רק כשלושה שבועות לאחר התקפת החמאס, ב-26.10. עיקרה - כיבוש שטחים נרחבים מרצועת עזה והשמדת המערכים הפיזיים של החמאס כחלק מהמאמץ למיטוט יכולותיו הצבאיות. המערכה הזו התבססה על 4-5 אוגדות מתמרנות ובוצעה בשלבים, כשכיוון ההתקדמות הוא מצפון הרצועה כלפי דרומה. הישגיה הבולטים של המערכה השנייה הם חיסול חלק ניכר מתשתיות הלחימה ולכידת מספרים גדולים של מחבלים תוך שמירה על רמה נמוכה של אבדות בקרב חיילי צה"ל. הבעייה שמלווה את ישראל בעקבות המערכה השנייה היא הפגיעה הלא-מידתית באוכלוסייה האזרחית: למרות פעולות יזומות של צה"ל לפינוים של בלתי מעורבים משטחי הלחימה כדי לצמצם את הפגיעה בהם, שיעור ההרס האזרחי שנגרם הוא עצום (כנראה ש-60-70% מהמבנים נהרסו) והפגיעה בבלתי מעורבים הגיעה לממדים גבוהים (כנראה כ-20 אלף בלתי מעורבים). נזקים אלו לאוכלוסייה האזרחית גרמו לפגיעה במעמדה הבינלאומי של ישראל ולאובדן התמיכה הציבורית בה ברחבי העולם. קשה לפסוק מה גרם להיקף הפגיעה העצום באוכלוסייה ובתשתיות האזרחיות: חלק היה כנראה בלתי נמנע לאור ההיטמעות המכוונת של לוחמי החמאס בקרב האזרחים כאמצעי התגוננות מפני צה"ל, אבל ייתכן שהזעם בישראל על ההתקפה ב-7 באוקטובר שחרר עכבות בכל הנוגע לפגיעה בבלתי מעורבים. בסה"כ, המערכה השנייה, שהייתה מלחמת תנועה, נמשכה כשלושה חודשים. היא הסתיימה עם השלמת הטיהור של חאן יונס. לאחר מכן הוצאו האוגדות המתמרנות מרצועת עזה ורוב חייליהן שוחררו משירות המילואים.
המערכה השלישית החלה בפברואר 2024 והיא נמשכת עד לכתיבת דברים אלו. המערכה השלישית היא למעשה סוג של הפוגה. הנוכחות הקרקעית של צה"ל ברצועת עזה צומצמה לכשתי חטיבות והלחימה קיבלה אופי שונה: עצימות נמוכה, כמעט ללא תנועה, וביצוע פעולות קרקעיות נקודתיות על-ידי כוחות מיוחדים בסיוע אווירי. למרות מאמציו, צה"ל לא הצליח להגיע אל החטופים כדי לשחררם בפעילות צבאית, והסיכוי לשחרר חטופים מותנה בהגעה להסכמה מדינית עם החמאס. הסכמה זו מתעכבת כבר מספר חודשים בגלל קושי מובן בשני הצדדים לבצע ויתורים: מבחינת החמאס, מדובר בוויתור על הקלף החשוב ביותר שהשיג ב-7 באוקטובר, וזאת במצב שישראל סובלת מנחיתות בולטת בתמיכה של דעת הקהל העולמית; מבחינת ממשלת נתניהו, מדובר בוויתור על מטרות המלחמה (ובפרט על "מיטוט החמאס" שהובטח בחגיגיות לציבור), ויתור שעלול להביא להתפרקות הקואליציה של נתניהו ולהחלפת הממשל. בינתיים, צה"ל נמצא כבר כמה חודשים בהמתנה להחלטה מדינית: לחדש את המיתקפה הקרקעית כדי לכבוש את רפיח ולהשמיד את יתרת המסגרות הצבאיות של החמאס (מה שנארז לצרכי שיווק פנימי בשם "ניצחון מלא"), מה שאומר שתהיה למלחמה הזו מערכה רביעית (ולא בהכרח אחרונה), או לסיים את המלחמה בהסכם רב-שלבי שבשלב הראשון שלו ישוחרר חלק מהחטופים ובהמשך צה"ל יסיג את כוחותיו מרצועת עזה.
ועוד לא דיברנו על החזית הצפונית, מול החיזבאללה, שבה מתנהלת מלחמה מוגבלת ברציפות מאז אוקטובר 2023.
איננו יודעים עדיין לאן יתגלגל המשא ומתן עם החמאס, אם יושג הסכם עם החמאס שיאפשר את שחרור כל החטופים או שצה"ל ייכנס למערכה ברפיח, ומה יקרה מול חיזבאללה. בשבוע שעבר נראה היה שאנחנו מתקרבים להסכם. כשדברים אלו נכתבים - הסימנים מעידים לכאורה על התמעטות הסיכוי להגיע להסכם והתקרבות לחידוש המערכה הקרקעית. בדרך כלשהי קיבלה רפיח ממד של סטלינגרד - נקודה גיאוגרפית שנתפסת על-ידי שני הצדדים כסמל לניצחון או תבוסה, הרבה מעבר לחשיבותה המעשית לעתיד האזור.
מי מנצח כאן? אני חושב שאפשר להסכים על כך שהמערכה הראשונה הסתיימה בניצחון מהדהד של החמאס: כל מטרותיו הושגו. אין עוד תוחלת לתקווה להגיע להסדר איזורי בינלאומי מאחורי גבם של הפלסטינים ("שלום תמורת שלום"): הסכסוך הישראלי-פלסטיני חזר למרכז הבמה וכל התקדמות להסכם אזורי בינלאומי תחייב בבסיסה הסכמה מפורשת של ישראל לנסיגה (בלו"ז כזה או אחר) משטחי יו"ש ולהקמת מדינה פלסטינית שתכלול את שטחי יו"ש ורצועת עזה. הצלחת החמאס בנושא החטיפה היא כבירה: היא צבעה את כל מהלכי המלחמה שהחלה באוקטובר כאוסף של ניסיונות כושלים של צה"ל לשנות את התוצאה המורלית על-ידי שחרור החטופים ולהחזיר את המצב לפחות לקדמותו (6.10.2023). זה כבר לא יקרה. הכשל היה נרחב: כשל מדיני באימוץ ההערכה שקיים סטטוס-קוו שיאפשר לישראל להתקדם להסכם אזורי חדש מבלי לכלול בו את הבעייה הפלסטינית, כשל מודיעיני לזהות את סימני ההתקפה המתקרבת ולספק התרעה לצה"ל ולתושבי העוטף, וכשל צבאי מחריד בהתנהלות צה"ל ב-7 באוקטובר.
המערכה השנייה מצביעה על הישגים מרשימים לצה"ל: כיבוש והשמדת תשתיות של החמאס תוך תשלום נמוך בחיי חייליו והצגת יכולות מרשימות בתחום של ביצוע הקרב המשולב. התוצאה היא שצה"ל כבש את רוב רצועת עזה בלו"ז שלא חרג מהערכותיו המוקדמות ובמחיר (אבדות) נמוך יותר משצפה. למרות התנגדות עיקשת, המסגרות הצבאיות של החמאס התפוררו תוך זמן קצר והמלחמה מצידו הפכה למלחמת גרילה של מחבלים בודדים.
את אופי המערכה השלישית של המלחמה קבע הדרג המדיני, שבהימנעו (משיקולים פוליטיים בלבד) מלהצטרף ליוזמה האמריקנית-סעודית גזר על צה"ל שקיעה מסוכנת בבוץ העזתי ללא סיכוי ממשי לפתרון.
ונותר אולי השלב הבא, שבו הכל יכול להסתבך. וייתכן שהוא קרוב.
