כיצד נשקם את החברה הישראלית?
שלושה עשורים של סכסוכים פנימיים צילקו את החברה הישראלית ויצרו בה בקיעים. החברה הישראלית איננה עוד גוף אחד, הומוגני, כפי שחלמו ופעלו מנהיגי הציונות: למרות שיש לכולנו שורשים משותפים - אנחנו כיום פדרציה של שבטים בעלי שאיפות שונות ואפילו מנוגדות. אין בינינו הסכמה לגבי הגדרת זהותה של המדינה ולגבי מטרותיה. בעוד שהשונות כשלעצמה איננה מהווה מכשול בפני ניהול חברה משותפת - העימות הפנימי שהולך ומחריף עם השנים הוא איום על האפשרות לתפקודה של החברה הישראלית תחת מטריה ממלכתית אחת. לא מדובר בקיומו של שיח פנימי קונסטרוקטיבי שמטרתו ליבון שאלות יסוד במטרה לנסח הסכמות משותפות - מדובר בוויכוח תוקפני, רווי-שנאה ומפלג, שבו הצדדים אינם מתכוונים לחתור לפשרה אלא לניצחון, לכפות את דעתם על האחר. הבקיעים מעמיקים ככל שהמאבק הפנימי נמשך וככל שהוא נעשה רעיל יותר, והשבטים מתרחקים זה מזה ומהיכולת להגיע לפשרה ביניהם ("חיה ותן לחיות"). השנאה ההדדית משתלטת. המאבק המר הוא על זהותה של המדינת ישראל, ושאלה הופכת להיות בינארית כזו של או/או: האם זו תהיה מדינה ציונית-ליברלית? האם זו תהיה מדינה יהודית-דתית? הולך ומתחוור שמדובר בבחירה בין השתיים - לא בהלחמה אופטימית של ציונות ויהדות כפי שחלמו מקימי המדינה, כפי שנכתב במגילת העצמאות של ישראל וכפי שהתחנכנו בצעירותנו.
יש מי שמספרים לנו שמדובר בוויכוח אידיאולוגי על עמדות של שמאל/ימין. זהו תכסיס תועמלני מכוון שמטרתו לעוור ולהסית המונים. כמוהו כמו הניסיון לייחס ליריב הפוליטי חוסר נאמנות למדינה (ואפילו לעקרונותיה של "היהדות") - זוהי האסטרטגיה הקבועה של נתניהו. משהו מכל זה נדבק, כמו מחלה ממארת, והרעל שוקע לתוך מערכות החיים שלנו. לאחר שלושה עשורים של תעמולה רוויית-שנאה ומפלגת - ישראל צריכה לעבור תהליך שיקום חברתי ופוליטי: היא עברה תהליך ארוך של "ביביזציה" - היא חייבת עכשיו לעבור תהליך שיקומי ארוך של גמילה, של "דה-ביביזציה". מדובר ברפורמה כוללת של השיח הפוליטי שמטרתה לטהר אותו משיח מפלג ומסית, ובפתיחה מחדש של הדיון 'מי את החברה הישראלית?'. כחברה מגוונת וחושבת אנחנו חייבים לנהל בתוכנו ויכוחים רעיוניים מבלי ליפול למלכודת של שלילת הלגיטימיות של בעלי דעה שונה משלנו. זה נראה קשה, אבל זה עדיף על מלחמת האזרחים שכבר החלה בתוכנו ושעלולה להתדרדר לסכסוך אלים ואפילו מדמם. המטרה שלנו צריכה להיות לנסות להלחים מחדש את השבטים המתקוטטים לחברה אחת, בעלת מטרה משותפת. המאמץ הזה לא יצליח בהכרח: ייתכן שנגלה שאין דרך או נכונות להגיע להסכמה, ששבטים מסויימים לא יהיו מוכנים להתפשר על דרישותיהם לגבי אופי המדינה, עקרונותיה, גבולותיה ומוסדותיה ויעדיפו להתפלג מאשר לוותר. זה יהיה חבל, אבל נזכור שלא נולדנו כשבט אחד הומוגני ואין לנו ייעוד ליצירת שבט הומוגני. הציונות היא רעיון מסגרת לפדרציה של ציבורים מגוונים שיש להם אינטרס משותף לנסות - לראשונה לאחר אלפיים שנים - לחיות חיים לאומיים עצמאיים. היא איננה חזון לחידוש הממלכה המאוחדת של בית דוד, לא של הקמת מדינת הלכה ובניית הבית השלישי, וכפייה על כלל הציבור לחיות במסגרת המתחייבת מחזון זה. לכן, חובה עלינו להתמודד עם השאלות הבסיסיות כדי שלא תחרב ישראל במלחמה פנימית.
לכשנצליח, תקום מחדש מדינת ישראל - 'ישראל 2.0' - עידכון גירסה מקיף למה שהוקם בה' באייר תש"ח. מהי בעיני ישראל זו? זו תהיה, ככתוב במגילת העצמאות, מדינה יהודית ודמוקרטית. נצטרך להגדיר לעצמנו את הזיקה בין המדינה לקיום היהודי: לא מדינת הלכה, לא מדינה דתית, לא מדינה שבה מתקיימת אי-בהירות לגבי שאלת עליונות החוק האזרחי על ההלכה היהודית. הזיקה תהיה מוסרית-אוניברסלית, ככתוב במגילת העצמאות: "מדינת ישראל תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל". חזון - לא פולחן! לשם כך נצטרך להקפיד על הפרדה מלאה של מוסדות הדת מהמדינה ועל חופש דת. לאור הלקח המר שלמדנו בשנים האחרונות נצטרך לחזק את החוסן הדמוקרטי של המדינה על-ידי הפרדה אפקטיבית של הרשויות ורענון ההגדרות לגבי מרחבי התפקוד שלהן. נצטרך לאמץ מחדש עקרונות ברורים של זכויות אזרחיות, של חופש דת, ושל שוויון ונשיאה משותפת של כל אזרחי המדינה בנטל הלאומי: תהיה זיקה בין תרומתו של הפרט לחברה לבין זכותו להשפיע על החלטותיה. מתוך הכרה מוסרית באחריות החברה כולה לרווחת היחיד נגדיר מחדש את המרחב הממלכתי (חינוך, בריאות, דיור, סעד, פנסיה) ואת מחוייבותה של החברה. מתוך דאגה לחוסנו של השלטון במדינה נקבע כללים שיסייעו לייצב את התהליך והמבנה הפוליטי. ולבסוף - כדי למנוע מצבים אפשריים של ניסיון של קואליציה פוליטית כלשהי שאולי תקום בעתיד לנצל מצבים קוניוקטורליים לשינוי שיטת המשטר או לפגיעה בעקרונות השיוויון וחופש הפרט - ננתק את הרשות המחוקקת מהמערך החוקתי: נאמץ חוקה לישראל שתהווה בסיס מחייב לאופי החיים במדינה, תכתיב את סמכות הרשות המחוקקת ולא תהיה נתונה לשינויים בידי קואליציה פוליטית מזדמנת.
ישראל והחזון של שיתוף פעולה כלכלי-איזורי
התמונות המזעזעות של החורבן ברצועת עזה עלולות לבלבל אותנו ולגרום לנו לחשוב שרק רצועת עזה זקוקה לשיקום. זוהי טעות: כמעט כל המזרח התיכון זקוק לשיקום כלכלי. סוריה ולבנון הן מדינות חרבות, ואין להן תקומה ללא מאמץ שיקום שהוא למעלה מכוחן. מצרים וירדן נמצאות במצב כרוני של סף קריסה כלכלית. כמוהן גם איראן. לכן לא מדובר רק ברצועת עזה, חבל ארץ זעיר ובו אוכלוסייה מצומצמת: מדובר באיזור גיאוגרפי עצום ובאוכלוסייה ענקית שדורשים שיקום כלכלי. לא מדובר במהלך לשיפור של רמת החיים - ללא מהלך אדיר של שיקום עלול האיזור להיקלע לאסון הומניטרי, לקריסת משטרים, ולהשתלטות של אירגוני טרור ואירגונים איסלמיסטיים. זה נוגע לכולנו שכן אנו יודעים: "לאו עכברא גנב אלא חורא גנב".
האתגר איננו לשכנע בנחיצותו ובחשיבותו של מהלך שיקום איזורי, אלא בכך שהמזה"ת אינו לבד: לידנו משתרעת יבשת אפריקה שאוכלוסייתה מתרבה במהירות-שיא וגם היא זקוקה לסיוע בינלאומי אדיר כדי להיחלץ ממלכודת העוני. המציאות היא שקיימת תחרות על כספים ועל משאבים, ואין בעולם מספיק הון יזמי ולא כספי ממשלות ומוסדות מימון בינלאומיים שיספיקו כדי לחלץ את כולם. לכן, בתחרות הזו יש לנצח: מי שיזכה בכסף הוא מי שירכוש את ליבם של המשקיעים - מי שיגבש תוכנית שיקום משכנעת, שיפגין רצינות, שיציג אופק כלכלי חיובי, שיציג יציבות שלטונית שתאפשר לתהליך להתקיים ללא הפרעות וללא שחיתות שלטונית, שיציג סיכוי להצלחת השיקום.
יש למזה"ת יתרון שיאפשר לו לזכות באמון המשקיעים ולגייס את ההשקעות הדרושות: אנו רואים התבגרות של מדינות האיזור מחלומות לאומניים; קיימים אינטרסים ברורים איזוריים המשותפים למדינות האיזור; האיזור עצמו עשיר בעתודות אנרגיה; יש התחלה של הצלחות מוכחות בפרויקטים בינלאומיים בחלק ממדינות האיזור; יש במדינות שונות יציבות שלטונית יחסית; ולבסוף - ישנה ישראל בתמונה. ישראל - מדינה מפותחת-תעשייתית, משגשגת כלכלית, בעלת סקטור פרטי גדול ומפותח, נמצאת בצמרת הדירוג העולמי בידע הטכנולוגי, בעלת כוח אדם מיומן ומסורת מפוארת של מו"פ, דמוקרטית ומפגינה יציבות פוליטית - תהיה בעלת ברית חשובה לכל מאמץ בינלאומי שמטרתו לשקם כלכלית את האיזור. שיתופי פעולה כלכליים מצליחים בינה לבין מדינות באיזור כבר קיימים. הצטרפותה של ישראל והידע שהיא יכולה לתרום חשובים לפרויקטים תשתיתיים בתחומים שונים: פרויקטים חקלאיים, מפעלי התפלת מים, מערכות השקייה, מתקני אנרגיה מתחדשת, פיתוח טכנולוגי, ושיפור השירותים הרפואיים. ישראל תהווה בעלת ברית חשובה לקואליציה איזורית גם בגלל תרומתה הביטחונית לקואליציה כזו: שיתוף פעולה ביטחוני ותעשייה מפותחת של נשק שרובו בעל אופי הגנתי.
הצטרפותה של ישראל לקואליציה מזרח-תיכונית תיצור לקבוצה יתרון על פני שאר מדינות העולם בתחרות על משאבים, על ההון העולמי: הברית הוותיקה עם ארה"ב, רתימת השוק האירופי (בעיקר בהקשר לפרויקט שיקום עזה ואולי גם שיקומה הכלכלי של לבנון), ומערכות פיננסיות מפותחות. מימון פרויקט כזה יהנה מהיכולת להישען על כספי הנפט של מדינות המפרץ. במהלך שיקום נרחב ויומרני כזה חשובים התכנון וההתחלה: ההשקעות הראשונות תהיינה בהכרח של מדינות ושל מוסדות המימון הבינלאומיים. בעקבותיהם, וככל שהמהלך יתפוס תאוצה - יגיע גם ההון הפרטי. זה ייצור גלגל תנופה שיכול לסחוף את האיזור לגל ארוך של גיאות. לא מדובר כאן ברתימת גורמים פילנטרופיים ובגיוס תרומות - מדובר בהשקעות שיניבו תשואה למשקיעים. פרויקט שיקום בהיקף שכזה ימשוך חברות עיסקיות מכל העולם ויביא לפריחה ולתעסוקה באיזור כולו. אפשר לצפות לפירות ממשיים ולשינוי פני האיזור כבר בתוך דור אחד, והמהלך מהווה פתרון אסטרטגי למדינות לא יציבות שללא המהלך היו עלולות ליפול בחזרה למלכודת של כוחות איסלמיסטיים ולעיסוק חסר-התוחלת בניסיון למצוא פתרון אלטרנטיבי, מן-הסתם אלים, לבעייה הפלסטינית.
זה באמת יקרה? אני מאמין שהפתרון של ברית איזורית הוא הפתרון הנכון למדינות המזרח התיכון, הוא אפשרי יותר משהיה בעבר בזכות אינטרסים מדיניים חופפים, ואולי הוא אפילו בלתי-נמנע. השאלה שצריכה להטריד אותנו בישראל היא אם ניתן לחלומות העיוועים של שליטה בכל שטחי ארץ ישראל (ולכן מניעת ההתקדמות לקראת פתרון של היפרדות מהפלסטינים והקמת מדינה פלסטינית עצמאית ליד ישראל) להרחיק את האפשרות של ברית איזורית. גם אם סרבנות ישראלית לא תמנע את תמונת הסוף שתיארנו - יש בכוחה לפחות לדחות אותה ולהטביע את האיזור כולו בעוד סכסוכי דמים למשך כמה שנים. זה תלוי בנו ובנכונותנו להפסיק את השימוש בנימוקי ההשגחה העליונה בשיקולים מדיניים.