ארבע הערות על המצב: חלק א'

 

רעידת אדמה ושמה דונלד טראמפ
רעידת האדמה החלה כבר ברגע שנודע שטראמפ זכה בבחירות לנשיאות בארה"ב, חודשיים בטרם הושבע לתפקיד: משלחות בינלאומיות יצאו לחלות את פניו באחוזתו הפרטית בפלורידה, כשהנשיא ביידן עדיין מכהן. בתוך המהומה הכללית שנוצרה ולפני שהתגבשו הערכות לגבי כיווני ההתפתחות של הממשל החדש, כבר היה ברור שהעולם שסביבנו ישתנה. ואמנם, הבלגן החל לחגוג. בהצהרותיו הפומביות, טראמפ עורר המון רעש תקשורתי: ההצהרה על כך שתעלת פנמה שייכת לארה"ב, האיום בהטלת מכסים גבוהים על היבוא משכנותיה של ארה"ב ועל היבוא מסין, האמירה שארה"ב תנקוט בצעדים לסיפוחו של האי גרינלנד לארה"ב, ההבטחה שארה"ב תפתור באחת קונפליקטים מדממים באוקראינה וברצועת עזה ותביא להפסקת המלחמות, האיום שארה"ב תפרוש מאירגונים בינלאומיים ומבריתות בינלאומיות ותתמקד רק בטובתה-היא, ועוד. והכרזות בנושאי פנים: מהפך חוקתי, חילופי-גברי נרחבים ולעיתים מדאיגים בצמרת המימשל, קיצוץ מסיבי מתוכנן בהוצאות הממשלה, הפחתות מיסים - הכל מעיד לכאורה על מהפכה, לא על Fine-Tuning ולא על החלפת מימשל 'חלקה'.

זה לא מבשר טובות. החשש הכללי הוא שמדובר במהלכים לא שקולים, בפגיעה אנושה ברובד המקצועי של השירות הציבורי, באיום על היציבות הכלכלית של המשק ואולי גם בסיכון של התבדרות הגירעון הממשלתי, של התפתחות מיתון כלכלי ושל האצת האינפלציה. יש כאלו המנבאים שרבות מיוזמותיו של טראמפ לא תתממשנה כיון שהן תיחסמנה על-ידי הקונגרס או המערכת המשפטית, ויש אפילו פרשנים הקוצבים את כהונתו כנשיא. אבל יש ברעידת האדמה הזו גם פן חיובי: השיבוש החריף של סדרי עולם והסגנון האישי הבוטה מאפשרים אולי שינוי סדרי העולם בכך שהם מנפצים קירות (אילוצים) שהכתיבו בעבר מרחב פתרונות מצומצם לבעיות האמת. כך זה בנושא המלחמה באוקראינה, כשסכסוך צבאי שנמשך כבר שלוש שנים, שעלה כבר בחייהם של למעלה מרבע מיליון חיילים (משני הצדדים), בהרס כבד של יישובים ותשתיות באוקראינה, בנזק כלכלי עצום לשתי הכלכלות (עד כדי כך שעולה ספק לגבי יכולת השיקום של שתי הכלכלות בטווח הבינוני) ושסופו כלל אינו נראה באופק - עובר במחי-יד לאפשרות של חתימה על הסכם להפסקת המלחמה תוך סיפוח שטחי הדונבאס לרוסיה, שמירה על עצמאותה של אוקראינה ומתן פיצוי כספי הולם לארה"ב (באמצעות זיכיון להפקת מחצבים נדירים) בגין הסיוע הצבאי שהגישה לאוקראינה. כך זה גם בעזה, כשמלחמה שנמשכת כבר 17 חודשים בלא הכרעה ממשית (חורבן והרג מסיביים אינם הכרעה!) יכולה לפנות את מקומה להסכם רב-לאומי לשיקום הרצועה. וכך זה בנושא ברית נאט"ו, כשלאחר עשרות שנים שבהן עלות הגנת הברית הוטלה כמעט במלואה על ארה"ב - מסתמנת אפשרות שמדינות האיחוד האירופי יצטרכו להשתתף במידה משמעותית יותר בנטל. הכאוס אמנם מהווה איום, אבל הסגנון התוקפני של טראמפ יוצר גלי-הלם שיכולים אולי לאפשר אימוץ פתרונות שלא היו באופק לפני כמה חודשים, כשהעולם התנהל תחת כללים מקובלים של דיפלומטיה ורציונליות מדינית.

לאן כל זה מוביל? ומה יקרה לעימות הצבאי הבינגושי המתקרב שבין סין לארה"ב? ומה יקרה בים סין הדרומי (טאיוואן)? אין טעם לנסות להעריך, גם בגלל שמדובר במנהיג בעל אישיות קיצונית ובעל גינונים בוטים שלא ניתן 'לקרוא' אותו. ההתנפלות על הנשיא זלנסקי במסיבת העיתונאים בבית הלבן מסמנת את מותה של הדיפלומטיה כתרבות תקשורת בין מדינות ומהווה איתות מבהיל לכל מי שבונה על חסותה של ארה"ב. ובכל זאת, כפי שאנו עדים בסיפור של הסכסוך בעזה, שבו ההסכם בין ישראל לחמאס (שלב א') שהביא כבר לשחרור 25 ישראלים חטופים חיים ו-8 גופות של חללים הושג רק בזכות התערבותו המגושמת של טראמפ - ייתכן שרעידת האדמה שהוא גורם יוצרת הזדמנויות חדשות לפתרון בעיות. ולא מדובר רק בטקטיקה, בסיום שלב המלחמה הנוכחי - מרחב הפתרונות הוגדל, לפחות לכאורה.

מה יקרה עם רצועת עזה?
האירוע הטראומטי של ה-7 באוקטובר החזיר אותנו בבת-אחת 75 שנים לאחור, ל-1948. הפתעה! - חשבנו לתומנו שאנחנו מצויים ביום השביעי של מלחמת ששת הימים. חשבנו שאמנם טעינו כשבפרץ של התלהבות כבשנו את הגדה המערבית מידי ירדן ואת רצועת עזה מידי מצרים וסיפחנו בלי-משים אוכלוסייה של 5 מיליון פלסטינים (כיום), אבל תמיד נוכל לומר "אופס!" ולסובב את מחוגי הזמן לאחור. חשבנו, לכן, שאם ניסוג משטחים שנכבשו ב-1967 ונאפשר לפלסטינים לכונן בהם מדינה עצמאית - נוכל לסגור את תיבת פנדורה. זה נראה לנו כל-כך הגיוני שההיסטוריה יכולה לנוע גם ב'רברס' (בשלב מוקדם יותר חשבנו אפילו שנוכל להחזיר את הגדה המערבית לשלטון ירדני!) שניהלנו בינינו לבין עצמנו ויכוחים ערים לגבי מאפיינים ספציפיים של ההסדר: שרטוט קווי הגבול, הסדרי הפירוז הנחוצים, לוח הזמנים ומעמדה הסופי של ירושלים. אירועי ה-7 באוקטובר משדרים מסר אחר: מטרתה של ההתקפה הייתה השמדתה הכוללת של מדינת ישראל - לא אקט שמטרתו מדינית (ראו את מטרת הפלישה המצרית לסיני במלחמת יום הכיפורים) ולא אקט טריטוריאלי שעניינו סכסוך על תא שטח זה או אחר. חזרנו לסכסוך של 1948: עיקרון חלוקת הארץ איננו מוסכם. זה לא ויכוח על מעמדה של מזרח ירושלים או על גוש עציון, כפי שסברנו.

זה מפתיע אותנו. לדעתנו, המלחמה של 1948 הוכרעה - היא הסתיימה בניצחון ישראלי ברור. הצבאות הפולשים של מדינות ערב נהדפו מרוב שטחי ארץ ישראל המנדטורית ובין הצדדים נחתמו (1949) הסכמי שביתת-נשק. לגבי תושבי הארץ הערביים, במהלך מלחמת האזרחים (המלחמה בין האוכלוסיה היהודית לזו הערבית של ארץ ישראל שפרצה עוד בסוף 1947) נעקרו מבתיהם כ-700 אלף תושבים, והם מצאו מקלט במחנות פליטים בגדה המערבית וברצועת עזה (שנכבשו בידי ירדן ומצרים, בהתאמה) ובמדינות שכנות. אז למה לריב? הרי המלחמה ההיא הסתיימה ומאז "ידנו מושטת לשלום"? 

ואמנם, לאחר שלושה עשורים של סכסוכי גבול, מלחמות ופעולות טרור נראה היה שלפחות הסכסוך הבינלאומי מתקרב לסיומו, כשנחתמו הסכמי השלום של ישראל עם מצרים (1979) ואח"כ עם ירדן (1994). אלא שברור היה שהמהלך לא יכול להיות מושלם כל עוד נשארה פתוחה בעיית הסכסוך הפלסטיני-ישראלי. לכן, כשבמסגרת 'הסכמי אוסלו' נקבעו עקרונות כלליים של פתרון - חלוקה טריטוריאלית (שתתבצע בשלבים) והקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל - נראה היה שהונחו היסודות להשלמת התהליך של 'סיום הסכסוך'. 

במבט לאחור - זה לא עבד. למרות הכוונות הטובות, התוכניות המפורטות שהוכנו והגיבוי הבינלאומי הרחב - המהלך שהחל באוסלו לא הושלם, בעיקר בגלל התנגדויות הולכות ומתעצמות מצד מחנות פנימיים בשני העמים. טרור פלסטיני רצחני הניע את ישראל לבטל חלק מצעדי האוטונומיה שכבר הונהגו בגדה המערבית ולהשתלט מחדש על שטחים ("חומת מגן", 2002). בהמשך, ישראל ביצעה מהלך חד-צדדי של נסיגה מרצועת עזה ופינוי הישובים היהודיים ממנה ("תוכנית ההתנתקות", 2005) כשבכך היא מאותתת (לפחות לכאורה) על נכונותה לפשרה טריטוריאלית ומצד שני מעידה על אי-הצלחה לקדם את 'תוכנית אוסלו' בהסכמה. בינתיים, התקווה שנסיגה ישראלית חד-צדדית מרצועת עזה תקטין את החיכוך הצבאי - התבדתה: בבחירות דמוקרטיות שהתקיימו ברצועת עזה (2007) השתלט אירגון החמאס על הרצועה, מה שהוביל לפירוק ממשלת האחדות הפלסטינית ולהתבקעות היישות הפלסטינית לשתי יישויות משנה גיאוגרפיות - הגדה המערבית (בשליטת הרש"פ), ורצועת עזה (בשליטת החמאס), כשבין שני האירגונים מתנהל סכסוך-דמים. השתלשלות עניינים זו, שלוותה בהיחלשותה המתמשכת של הרש"פ בגדה המערבית, התאימה להעדפותיה של ממשלת הימין שנבחרה בישראל (2009). זו שאפה לבטל את 'הסכמי אוסלו' ולהחליף את חזון שתי המדינות בפתרון שאיננו כרוך בוויתור על השטחים הכבושים: מתן זכויות אוטונומיות מוגבלות לפלסטינים בעוד שהשליטה הצבאית בכל השטח שממערב לירדן תישאר בידי ישראל. וכמובן: המשך והעצמת ההתיישבות היהודית בשטחי הגדה המערבית. האסטרטגיה הצבאית התחלפה, בהתאם, מחיפוש הסדרים ביטחוניים שיאפשרו את סיום הסכסוך - למה שקרוי "ניהול הסכסוך". 

לאורך השנים היו רגעים בהם חשבנו שהצלחנו, שמצאנו את 'שביל הזהב' שמאפשר לנו לקיים חיים אזרחיים תקינים ושגשוג כלכלי תוך סיכול הטרור הפלסטיני והכלת ההתנגדות במחיר סביר. חשבנו אפילו לחתום על הסכם איזורי עם מדינות ערב המתונות שירחיב ויעמיק את "הסכמי אברהם" (2020) - תחת המוטו המצודד "שלום תמורת שלום" - מבלי שנידרש לחלק את הארץ בינינו לבין הפלסטינים. ואז הגיע ה-7 באוקטובר. והנה אנחנו שוב ב-1948, עומדים מול דרישה כוללת של הפלסטינים לזכות על הארץ, חוזרים בעל-כורחנו לדרישה הבינלאומית לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני כתנאי לכל התקדמות לברית איזורית, בוחנים שוב מודלים אפשריים של תוכנית חלוקה. באסה! מה גם שהרוחות הפוליטיות בארץ - שמראש לא נטו לפשרה טריטוריאלית מוסכמת (אפילו מפלגות המרכז הפוליטי הקפידו להתחייב על שמירה על ירושלים מאוחדת תחת שלטון ישראל בכל הסכם) - התלהטו באווירה של זעם ודרישת נקמה בעקבות התקפת החמאס.

ובכל זאת, חשוב להבין שלא נבעטנו בחזרה לפרשת הדרכים של 1948 - ההבדל בין המציאות של 2025 לבין זו של 1948 הוא עצום. ישראל היא כיום מדינה משגשגת, מפותחת, עובדה קיימת - לא הננס מעורר הספק של 1948 (במחצית הראשונה של 1948 ולאור הקרבות הקשים שקלו בריטניה וארה"ב לבקש ממועצת הביטחון של האו"מ לבטל את החלטתו על סיום המנדט מחשש להשמדתו של הישוב היהודי). אוכלוסיית ישראל הגיעה ל-10 מיליון נפש - גודלה של מדינה אירופית סבירה - והיא מפותחת כלכלית ותעשייתית ובעלת רמת-חיים דומה לממוצע האירופי. המדינות הערביות שסביבנו כבר אינן עסוקות בכיבוש והתרחבות אלא בהשגת יעדים של יציבות וצמיחה, מה שיוצר אינטרסים משותפים שמניעים את מדינות האיזור לבריתות בינלאומיות. על רוב המדינות קיים גם איום משותף בשל צמיחת תנועות איסלמיסטיות קיצוניות ובשל האיום של התגרענות איראן. הבעיות הכלכליות של המזה"ת משותפות לרוב המדינות: עוני, בערות, תת-פיתוח, קצב גידול מהיר מידי של האוכלוסייה שמחייב לבצע השקעות-עתק בתשתיות מאפשרות-צמיחה, מחסור כרוני נורא במים, ואיום עתידי של מידבור שטחים חקלאיים נרחבים עקב משבר האקלים המתפתח. שותפות האינטרסים בין מדינות האיזור יוצרת הזדמנות להקמת בריתות בינלאומיות בחסות מטריית-ביטחון אמריקנית, בריתות שישראל יכולה להשתלב בהן, לתרום להן ולהפיק מהן תועלת. המצב איננו זה שהיה ב-1948, כשמדינות צעירות ורעבות לטשו עיניהן לנחלה שפינתה האימפריה הבריטית, וכשהישוב היהודי היה קטן ומוחלש.

גם הסיפור הפלסטיני כבר איננו מצוי במקום שבו הוא היה ב-1948. למרות שמועצת הביטחון של האו"מ איפשרה לו להקים מדינה משלו בשטח שהוגדר - הציבור הפלסטיני לא היה מוכן אז ולא הבשיל מאז לכדי יישות מדינית בוגרת בעלת יכולת ניהוג עצמי. לכן חלקים משטח ארץ ישראל נכבשו תחילה בידי צבאות זרים (ירדן, מצרים). המדינות הכובשות לא מיזגו את השטחים והאוכלוסייה אלא השאירו אותם כשטחי חסות, ללא כל אופק מוכרז של עצמאות. בהמשך השטחים על אוכלוסייתם נפלו טרף בידי אירגוני טרור. כתוצאה מכך, סדר היום הפלסטיני מוכתב עד היום על-ידי שאיפה בלתי-רציונלית להשמיד את ישראל ולממש את 'זכות השיבה' לישובים שכבר אינם קיימים מזה כמה עשורים ולמציאות חיים חקלאית שאיננה רלוונטית (או אפילו אפשרית) עוד. המקרה של רצועת עזה הוא קיצוני: הרצועה היא כיום מכלאה אחת גדולה, שהצפיפות בה איננה מאפשרת קיום כלכלי אורגני, שרמת החיים בה ירודה, ושאין בה אפשרות ריאלית לקיום כלכלי (פרט להישענות על תמיכות של אירגונים בינלאומיים ומדינות ולקיום כבסיס מגורים ענק לעובדים היוצאים לעבודה יומית בישראל). הפליטות ברצועת עזה איננה שלב מעבר בדרך לשיקום והתערות כמו במקרים אחרים בעולם אלא מצב של קבע, פוליטי, המועבר בירושה מדור לדור. מערכת חינוך ואינדוקטרינציה של הנוער בידי גורמים קיצוניים גרמה להיווצרות ציבור הומוגני מוטרף משנאה לישראל, שהדור הצעיר שלו מתחנך למלחמת ג'יהאד בישראל. כל המשאבים מופנים רק להתעצמות צבאית, ולכן רצועת עזה איננה עוברת פיתוח אזרחי-כלכלי אלא הולכת ומתחמשת וצוברת אמצעי לחימה שאין בהם תכלית אלא לצורך עימות צבאי מול ישראל. 

לא תהיה תקומה כלכלית לרצועת עזה, ובטח שלא כיישות עצמאית תחת הנהגת החמאס. אין לישראל אופציה לאפשר לעזה לחזור למצב של ה-6 באוקטובר - זה יביא בהכרח להישנות האירוע של ה-7 באוקטובר. המטרה חייבת להיות יצירת מציאות חדשה - לא החזרה למצב קודם. לכן מושגים צבאיים של "גריעה" או דילול מתמשך אינם רלוונטיים - נדרש שינוי יסודי; נדרש היפוך כיוון; אי אפשר לקבל מצב שאירגון החמאס ישלוט בעזה. הפתרון המתחייב הוא יצירת אופק אלטרנטיבי לתושבי רצועת עזה: שיקום כלכלי של הרצועה (לא רק נדל"ני, סוג של פרויקט "פינוי-בינוי", אלא שיקום כלכלי מלא). צריך להכשיר את רצועת עזה לא רק למגורים אלא לתפקוד כלכלי יציב. זה מחייב לבצע השקעות עתק, ומדובר במהלך ארוך-טווח (דור). מהלך כזה מחייב תכנון כולל, אירגון, ומתן ערבויות להון פרטי כדי שיצטרף לזרם ההשקעות. הרעיון הגולמי שזרק טראמפ (הרעיון שמכונה בלגלוג ושלא בצדק "טראנספר") לפנות את רצועת עזה לצורך שיקומה איננו תוכנית אלא רק קריאת השכמה שמטרתה לאתגר את המיגבלות החשיבתיות הקיימות אצל כולם. התשובה להצעתו של טראמפ איננה צריכה להיות הצבעה ביקורתית על חסרונות ברעיון או באדם: יש לכם רעיון יותר טוב? אדרבא - השמיעו אותו. ראינו כיצד הנשיאים אובמה וביידן לא הצליחו לקדם שום רעיון אפקטיבי לגבי רצועת עזה - צריך כנראה משוגע לשם כך. 

מה נדרש לשיקום הרצועה? ישראל צריכה לוותר על חלומות עזה שלה. גם תושבי עזה יצטרכו להתפכח: הברירה האמיתית שלהם היא בין שלטון החמאס לבין עתיד העם הפלסטיני. פירוז הוא תנאי בסיסי: לא ייתכן שייוותרו אמצעי לחימה בידי שום גורם לא-מדיני בעזה. מהעולם נדרשת הפעלת 'תוכנית מרשל' חדשה שיעדה הוא פלסטין פורחת בתוך דור אחד. זה יחייב הקמת סוג של 'ועדה קרואה' בינלאומית שתנהל את האירוע, שבה יש דגש על נציגות מדינות האיזור. הון פרטי לא יוכל להתניע את תהליך השיקום: תידרש בתחילה מעורבות של מדינות ומוסדות מימון בינלאומיים להתנעת המהלך הכלכלי, וההון הפרטי יצטרף בהמשך הדרך (ובערבות מוסדות בינלאומיים) ככל שפרויקט השיקום יתקדם. לא מדובר רק בשיקום של מלאי המגורים: השיקום צריך לכלול הקמת נמל ימי בינלאומי, נמל תעופה, תחנות כוח, מפעלי התפלה, מתקני טיהור שפכים, ובניית תשתית ציבורית מתאימה (תחבורה, חשמל, מים, ביוב, חינוך, בריאות וכו'). הבנייה האורבנית תחייב כנראה פינוי של מחנות הפליטים לצורך שימוש מחדש בעתודות הקרקע. פרויקט בסדר גודל כזה יימשך שנים, יהווה מקור תעסוקה חשוב לאוכלוסיית הרצועה, ויחייב כנראה גם "לשבור קירות": צפון סיני המצרי צריך מן הסתם להיות מעורב כבסיס היערכות לוגיסטי ואולי גם כחבל חקלאי. ייתכן שצריך יהיה לשקול שרטוט מחדש של גבולות בינלאומיים ששורטטו על-ידי משרטטים בריטיים לפני למעלה ממאה שנים. ייתכן שבפרויקט כזה צריך יהיה לשלב גם את האוכלוסייה הבדואית של סיני, הן בפרויקט השיקום והן בחזון הכלכלי של רצועת עזה וצפון סיני.