רשימת אורח: הכלכלה והכיבוש – יחיעם פריאור*

 

הדיון על המשבר הכלכלי בישראל מתמקד לרוב במספרים: הוצאות ביטחון, גירעון, חוב ותשלומי  ריבית. אבל מאחורי המספרים עומדת שאלה עמוקה יותר – מה קובע את סדרי העדיפויות של המדינה. ניסיון לנתק בין הכלכלה לבין המדיניות מתעלם מהשפעה מצטברת של עשרות שנים. ברשימה קודמת בבלוג זה (ראו: "מהו הקשר בין המשבר הכלכלי לכיבוש?", כאן) ההתייחסות ל"כיבוש" הייתה מצומצמת מדי. כדי להבין את הגורמים למשבר הכלכלי – ובעיקר את הדרכים להיחלץ ממנו – יש להרחיב את הדיון למשמעות הרחבה יותר של המדיניות הישראלית בחמישים השנים האחרונות, מאז מלחמת ששת הימים וכיבוש/שחרור יהודה ושומרון.

הכיבוש איננו רק משתנה ביטחוני או מדיני נקודתי. הוא הפך עם השנים לגורם מבני המעצב את סדרי העדיפויות של ישראל – תקציבית, פוליטית וחברתית. לכן, השאלה איננה רק אם הכיבוש "גורם" ישירות למשבר כלכלי, אלא כיצד המדיניות הנגזרת ממנו משפיעה על קצב הצמיחה ועל יכולתה של המדינה לנהל מדיניות כלכלית אחראית לאורך זמן.

מכון שורש בהנהלתו של פרופסור דן בן-דוד עוקב זה שנים רבות אחרי הכלכלה הישראלית, ומציג נתונים בסיסיים חשובים. בסיכום האחרון (עדכון אוקטובר 2025) אותו אפשר לראות כאן (מומלץ), מופיע בעמ' 2 גרף המתאר את התפתחות הצמיחה של הכלכלה הישראלית מאז קום המדינה. הגרף מובא להלן, והוא מספר סיפור ברור: מקום המדינה ועד שנות ה-70' המוקדמות הכלכלה הישראלית צמחה (במונחי תוצר לנפש) בקצב שנתי ממוצע של מעל 5%. מאז - הקצב הצטמצם לפחות מ-2%.

אפשר אולי להציע הסברים שונים לירידה זו - למשל שכלכלה קטנטנה, כמו זו שהייתה עם קום המדינה, צומחת מהר יותר בשלבי התפתחות מוקדמים - אך אין זה מסביר שינוי כל כך חד. ברקע קיים גורם מבני מרכזי: מאז תחילת שנות השבעים ישראל מחזיקה תחת שליטתה את השטחים שנכבשו ב-1967, ובמהלך השנים גדל חלקם של המשאבים הלאומיים המופנים אליהם. מדובר לא רק בהוצאות ביטחוניות, אלא גם בהשקעות אזרחיות שאינן מוטות צמיחה – תשתיות המשרתות אוכלוסיות קטנות ומפוזרות, ועלויות שוטפות של אחזקה ואבטחה. כאשר חלק גדל והולך מההשקעה הלאומית מופנה לכיוונים כאלה, המשמעות הכלכלית היא פגיעה בקצב הצמיחה ארוך הטווח.

כמובן שמלחמות ישראל, וביחוד המלחמה המתמשכת מאז ה-7 באוקטובר 2023, גרמו לעלייה משמעותית בהוצאות הביטחון ולהגדלת החוב הלאומי אבל גם כאן קשה להפריד את הממד הכלכלי מההקשר המדיני-חברתי הרחב יותר. בשנים האחרונות אנו עדים להתחזקות מגמות אידיאולוגיות המקדמות הרחבת התיישבות והשקעות נוספות ביהודה ושומרון, לצד עלייה בהוצאות הביטחוניות הנדרשות לאבטחתן. במקביל, המבנה הפוליטי – קואליציות צרות ותלות בגורמים בעלי סדר-יום מגזרי – מקשה על קבלת החלטות כלכליות ארוכות טווח.

כך נוצר מצב שבו המדיניות הכוללת, שחלקה נובע מהמשך השליטה בשטחים, משפיעה לא רק על ההוצאות הישירות אלא גם על יציבות המערכת הפוליטית ועל היכולת לנהל מדיניות כלכלית אחראית. האם זה “נגרם” על ידי הכיבוש? לא רק, אבל הקשר הסיבתי ביניהם ברור ומשמעותי.

חולשת הממשלה ותלותה בגורמים אידיאולוגיים המחויבים להרחבת ההתיישבות מובילה להחלטות המעוררות ביקורת בינלאומית רחבה, כמו הקמה, בתמיכה הממשלה, של עשרות מאחזים בלתי חוקיים והתעלמות (או תמיכה) ממשלתית מודעת מהטרור היהודי האלים בגדה המערבית. בחזית מול החרדים, התלות הקואליציונית במפלגות החרדיות מונעת את שילוב החברה החרדית במאמץ הביטחוני ובכלכלה הישראלית.

מעבר לחזית הפנימית, ההשפעות העקיפות אינן פחות חשובות מהישירות. היעדר אופק מדיני מגדיל את הסבירות לסבבי עימות חוזרים, שאותם קשה “לסיים” באופן מוחלט, שהרי ברור כי אי-אפשר 'למוטט את החמאס', או 'להשמיד את חיזבאללה' לחלוטין. המשמעות היא אי-ודאות מתמשכת ועלויות ביטחוניות גבוהות לאורך זמן. מנגד, הניסיון ההיסטורי מלמד כי הסכמי שלום – כמו עם מצרים וירדן – מאפשרים הפחתה ניכרת בהוצאות הצבאיות בזירות הרלוונטיות.

איני יודע אם ניתן להגיע להסדר יציב עם הרשות הפלסטינית, אך ברור שמדיניות המבוססת על הימנעות מניסיון להתקדם להסדרים אזוריים, למשל ברוח היזמה הסעודית-ערבית, משמרת את המצב הקיים ואת עלויותיו הגבוהות. יתרה מכך, היא עלולה לפספס הזדמנויות אזוריות רחבות יותר לשיתופי פעולה כלכליים ותשתיתיים, שהיו יכולים לחזק את כלכלת ישראל ולהשתלב במגמות אזוריות מתפתחות, כמו למשל המסדרון מהודו לאירופה דרך סעודיה וישראל, אותו מנסה לקדם הנשיא טראמפ.

ניתן להוסיף גורמים נוספים, כלכליים ואחרים -  כגון השפעת המצב על השתלבות החברה הערבית בישראל או על יחסיה הבינלאומיים של המדינה - אך גם בלי להרחיב מעבר לכך התמונה הכללית ברורה: הדיון על המשבר הכלכלי אינו יכול להצטמצם לשאלות של מדיניות פיסקאלית בלבד.

ניהול כלכלי אחראי הוא בוודאי תנאי הכרחי ליציבות ולצמיחה. אך השאלה הרחבה יותר היא מה מעצב לאורך זמן את סדרי העדיפויות של המדינה ואת יכולתה לקבל החלטות קשות. במובן זה, הכיבוש איננו ההסבר היחיד – אך הוא בהחלט אחד הגורמים המרכזיים המשפיעים על הכלכלה הישראלית לאורך זמן.

* יחיעם פריאור הוא פרופסור אמריטוס במחלקה לפיסיקה כימית וביולוגית, מכון ויצמן למדע