בנק ישראל מפחית את דרישות ההון לגבי הלוואות משכנתא בשיעור מימון גבוה

מה קרה?

בנק ישראל שיגר ביום 11 במארס 2018 הודעה לעיתונות בדבר "הקלה באופן שבו ישקללו הבנקים את נכסי הסיכון בגין המשכנתאות בשיעור מימון של 60-75%". אפילו לחלק מקוראי הבלוג, ובוודאי שלרוב הציבור, הכותרת הזו כמוה כחרוז הכתוב בשפה הסינית. מצד שני, הם חשים שהכוונה מאחורי ההודעה לעיתונות הייתה מן-הסתם לרגש אותם, לבשר להם שמשהו חשוב השתנה. גם כותרות העיתון הדהדו בהתלהבות את המהלך (ראו כותרת בדה-מרקר: "בנק ישראל הפסיק לפחד מבועה בשוק הדיור - ומשחרר קצת את החגורה"). אז במה מדובר, ועד כמה ההקלה האמורה צפויה להשפיע על ריבית המשכנתאות? כדי להבין נתחיל מהבסיס: נבין מהן דרישות הון ומהו הקשר בינן לבין ריבית המשכנתא.

מהו הון עצמי?

הון עצמי הוא מושג חשבונאי המתאר את ההפרש שבין סך הנכסים של חברה (במקרה שלנו: בנק) לבין סך ההתחייבויות שלה. מבחינת נושי החברה וכל מי שבא עימה בקשר עסקי, ההון העצמי מצביע על יכולת החברה לספוג הפסדים על חשבון הבעלים (בעלי המניות) לפני שהפסדים אלו יאיימו על מצבם של הנושים. לכן גודל ההון העצמי מהווה איתות על חוסנה של חברה.

מהן דרישות הון?

בסקטור הפרטי הלא-בנקאי, ההחלטה על גודל ההון העצמי שחברה מחזיקה נתונה לבעליה. לא כך הדבר כשמדובר בבנקים: בגלל רגישותה של המערכת הפיננסית (ואיתה של המשק כולו) לפגיעה אפשרית בחוסנה של המערכת הבנקאית (נפילתם של בנקים עלולה לגרום לתגובת שרשרת) - השמירה על יציבותם של הבנקים היא אינטרס לאומי, לא רק שיקול של בעלי המניות של הבנק. זוהי הסיבה לכך שמטרתם של הרגולטורים בכל מדינה היא להבטיח את יציבותם של הבנקים (חישבו על כך שאין פיקוח דומה על יציבותם של יבואני רכב או יצרני מזון). אחד הכלים בהם משתמש הרגולטור להבטיח את יציבותם של הבנקים הוא דרישה לשמירה על יחס מינימלי בין ההון העצמי של הבנק לבין נכסי הבנק: בעלי הבנק יכולים להחזיק הון עצמי גבוה מדרישת הרגולטור, אבל לא נמוך ממנו.

התחשבות בסיכון לצורך קביעת יחס ההון הרגולטורי

בנק יכול להשקיע באגרות חוב ממשלתיות, ולחילופין להעמיד אשראי לחברות הזנק (סטארט-אפ). לא מדובר באותה רמת סיכון (הכוונה בעיקר לסיכון אשראי, כלומר הסיכון שהבנק לא יצליח לגבות את החוב). הרגולציה הבינלאומית הבינה שכמות ההון העצמי של הבנק צריכה לעמוד ביחס ישר לא דווקא לגובה האשראי (או הנכסים) אלא בעיקר לגודל הסיכון שאשראי זה מגלם. לכן היא קבעה סולם לפיו מתרגמים את גובה האשראי, כאשר כל רכיב שלו משוקלל לפי רמת הסיכון שלו, למה שקרוי בהתאם "נכסי סיכון". רמת הסיכון נובעת מסוג האשראי: אשראי למדינה, אשראי לבנקים אחרים, אשראי מגובה-נכסים, אשראי לסקטור העסקי, וכו'. כך, אם בנק מחזיק באג"ח ממשלתי - רמת הסיכון מוגדרת "אפס" ונכס זה אינו מתורגם לנכס סיכון (שקלול בגובה 0%). בקצה השני של סקאלת הסיכון, אשראי עסקי מתורגם במלואו לנכסי סיכון (שקלול בגובה 100%). לפיכך, כל בנק מתרגם את הנכסים המופיעים במאזן שלו ל-'נכסי סיכון', כשהוא משקלל אותם לפי הסולם שקבע הרגולטור. דרישת ההון של הרגולטור מהבנק היא להחזיק "יחס הון מזערי" מול נכסי הסיכון.

השפעת ההון הרגולטורי על עלות המקורות לבנקים

דרישות ההון שמפנה הרגולטור לבנקים משמעותן שכדי להעמיד אשראי - הבנק צריך להשתמש בתמהיל של מקורות חיצוניים (פיקדונות שקיבל) ופנימיים (הון עצמי). לדוגמה, אם יחס ההון המיזערי הוא 10% - אזי כדי להעמיד הלוואה בגובה 1 מיליון ש"ח הבנק צריך לגייס פיקדונות בסך 0.9 מיליון ש"ח (לכל היותר) והון עצמי בגובה 0.1 מיליון ש"ח (לכל הפחות).

מהי אם כך עלות המקורות שמגייס הבנק לצורך האשראי? תמורת פיקדונות - הבנק צריך לשלם למפקידים ריבית. בעלי המניות, לעומת זאת, אינם מקבלים ריבית תמורת ההון העצמי אלא מתחלקים ברווחי הבנק. סביר, עם זאת, ששיעור התשואה שהם מצפים לקבל על השקעתם יהיה גבוה משמעותית משיעור הריבית שמקבלים בעלי האג"ח (שחשיפתם לסיכון הבנק היא שולית בלבד). מבחינת הבנק, שיעור תשואה זה מהווה יעד לפעילותו.

ניקח דוגמה מספרית פשוטה: נניח שהבנק משלם למפקידים 2% לשנה, ושבעלי המניות מצפים לקבל תשואה שנתית של 10% על השקעתם (וזהו גם היעד הרב-שנתי שקבעה לעצמה הנהלת הבנק). המשמעות היא שהעלות הממוצעת של תמהיל המקורות של הבנק היא 2.8% (0.9X2%+0.1X10%). מכאן שעלות המקורות לבנק גבוהה יותר ככל שהוא נדרש להחזיק יותר הון עצמי כנגד האשראי, שכן ההון העצמי יקר משמעותית מהפיקדונות. לדוגמה, אילו הרגולטור היה קובע שיחס ההון המיזערי הוא רק 5% (ולא 10%) - עלות תמהיל המקורות של הבנק היתה רק 2.4% ולא 2.8% (חשבו בעצמכם). לכן, עצם הקלת דרישות ההון ע"י הרגולטור מוזילה את עלותו של תמהיל המקורות של הבנקים גם ללא שחל שינוי בריבית השוק או בשיעור התשואה המבוקש על ההון העצמי. בשוק תחרותי - הוזלה זו של עלות המקורות תביא בהכרח גם להוזלה של ריבית המשכנתאות.

אז מהן דרישות ההון הקיימות בהלוואות משכנתא?

דרישות ההון הקיימות מגדירות את מקדם השקלול לצורך חישוב נכסי הסיכון כפונקציה של שיעור המימון בהלוואת המשכנתא (היחס בין גודל האשראי לבין ערך הנכס הנרכש על-ידו), כך שמקדם השקלול גבוה יותר ככל ששיעור המימון בהלוואה גבוה יותר. הקשר הכמותי בין שיעור המימון לבין מקדם השקלול אינו קשר רציף, אלא מוגדר במדרגות: עבור הלוואה ששיעור המימון בה נמוך מ-45% - מקדם השקלול הוא 35%; עבור הלוואה ששיעור המימון בה שווה או גבוה מ-45% אבל נמוך מ-60% - מקדם השקלול הוא 50%; עבור הלוואה ששיעור המימון בה שווה או גבוה מ-60%  - מקדם השקלול הוא 75%.

מה זה עושה לצורה בה הבנקים מתחמחרים משכנתאות?

נשתמש כעת במקדמי השקלול שקבע הרגולטור כדי לחשב את עלות המקורות של הבנקים לצורך אשראי לדיור. נשתמש בהנחות לעיל, לפיהן הריבית הנהוגה על פיקדונות היא 2%, התשואה המבוקשת ע"י בעלי המניות היא 10%, ויחס ההון המיזערי הוא 10%. נבחין בין שלושה מקרים:

1. אם הלווה רוכש דירה ומעמיד לצורך העיסקה הון עצמי בשיעור שלא יפחת מ- 55% ממחיר הדירה (ואז הוא זקוק להלוואה שמהווה עד 45% מערך הדירה) - שקלול הסיכון יהיה 35%, כך שהבנק יצטרך לרתק הון עצמי בגובה 0.35X0.1 מגודל ההלוואה (3.5% מסכום ההלוואה). עלות תמהיל המקורות עבור הבנק במקרה כזה תהיה: 0.35X0.1X10%+0.965X2%=2.28%.
2. אם לרשות הלווה הון עצמי המהווה רק 40% ממחיר הדירה (ואז הוא נזקק להלוואת משכנתא ששיעור המימון שלה הוא קרוב ל-60%) - שקלול הסיכון יהיה 50%, וההון העצמי הנדרש מהבנק כנגד ההלוואה הוא 5% מסכומה. עלות תמהיל המקורות עבור הבנק במקרה הזה תהיה: 0.50X0.1X10%+0.95X2%=2.40%.
3. אם ההון העצמי העומד לרשות הלווה נמוך מ-40% (ואז הוא נזקק להלוואת משכנתא ששיעור המימון בה עולה על 60%) - שקלול הסיכון יהיה 75%, כלומר ההון העצמי הנדרש מהבנק הוא 7.5% מסכום ההלוואה. עלות תמהיל המקורות עבור הבנק במקרה כזה תהיה: 0.75X0.1X10%+0.925X2%=2.60%.

מה למדנו? שמדובר ב'פונקציית מדרגות', כך שברגע ששיעור המימון בהלוואה חוצה את היחס (המדויק) 45% או 60% - עלות תמהיל המקורות מתייקרת (עבור הבנק) בגלל הגידול בדרישה הרגולטורית לגבי ההון העצמי שיש לרתק כנגד ההלוואה, ולכן הוא ייאלץ 'להעמיס' תוספת עלות זו על הלווה. זה אומר שלכל הצדדים כדאי להימצא מתחת ליחס הקובע: ליטול הלוואה ששיעור המימון בה הוא 44.8% או 59.8% כדי לחסוך.

ועוד הערה, לקוראים שקדנים: מדובר בעלות תמהיל המקורות 'נטו' - כלומר לפני שהתייחסנו לסיכון האשראי שאותו רואה הבנק. הגדלת שיעור המימון בהלוואה מגבירה כשלעצמה את סיכון האשראי של הלווה, אבל לכך לא התייחסנו כאן: התייקרות תמהיל המקורות שראינו לעיל היא תוצאה רק של המדרגות שקבע הרגולטור - לא של גילום סיכון האשראי. 'זקיפת' עלות בגין סיכון האשראי נעשית בנפרד, והיא ספציפית ללווה.

מה עשו הבנקים כדי להקל על לקוחותיהם?

הבנקים ניסו להקל על לקוחותיהם, ולכן חיפשו דרך לחסוך מהם את תוספת העלות הנובעת ממדרגות דרישות ההון. כך, לדוגמה, אם לווה זקוק להלוואה ששיעור המימון בה הוא 70% - הבנקים הציעו לו בד"כ להגביל את הלוואת המשכנתא לסכום שלא יעבור את המדרגה החוקית (60%), וליטול את שאר הסכום במסלול "חוץ-משכנתאי", כלומר בהלוואה צרכנית שקשורה לחשבון העו"ש שלו ושאין כנגדה שעבוד של הדירה הנרכשת. מבחינת הרגולציה, המסתכל על שיעור המימון בהלוואה, ההלוואה הצרכנית מופיעה כחלק מההון העצמי של הרוכש ולא כאשראי לרכישת דירה, ולכן אשראי ששיעור המימון בו הוא 70% יכול להירשם כאשראי ששיעור המימון בו נמוך מ-60% ודרישת ההון לגביו נמוכה בהתאם.. כן-כן, זהו מיודענו הוותיק 'ישראבלוף', שמלווה אותנו בתחומים רבים (זכורים לטוב: קרנות ההשתלמות, החזר הוצאות ביגוד, החזר הוצאות רכב, "שעות נוספות", החזר בגין רכישת ספרות מקצועית, וכו'). עכ"פ, החיסכון שנוצר לבנק בצורת הוזלת עלות תמהיל המקורות (פחות הון עצמי שיש לרתק כנגד ההלוואה) איפשר לו להוזיל את ריבית המשכנתא ללווה. התוצאה: Win-Win במערכת הפרטית (בנק-לקוח) באמצעות עקיפת הוראות הרגולטור (שמשחק כאן בתפקיד דחליל), וזיהום בעייתי של מערכת הבקרה אחרי נתוני האשראי והתנהגות הלווים.

מהו השינוי שקבע בנק ישראל בדרישות ההון?

ההקלה שהכניס בנק ישראל בדרישות ההון, שחלה רק לגבי הלוואות חדשות הניתנות לאחר 15.3.2018, היא הפחתה של שיעור השקלול לגבי הלוואות ששיעור המימון בהן עולה על 60% (סעיף 3 לעיל). לגבי הלוואות אלו הופחת שיעור השקלול מ-75% ל-60%. מטרת ההפחתה, לפי הודעת הדובר, היא למנוע מצב שבו לקוחות יממנו חלק מההון העצמי באמצעות הלוואה משלימה של אשראי צרכני.

מה משמעות ההפחתה מבחינת עלות המקורות?

ההקלה עליה הודיע בנק ישראל מתייחסת רק להלוואות ששיעור המימון בהן גבוה מ-60%. הפחתת שיעור השקלול מ-75% ל-60% (שימו לב שהמדרגה השלישית אינה מתבטלת - רק שיעור השקלול בה מצטמצם) משמעותה - בדוגמה שלנו - שעלות המקורות בטווח זה תהיה מעתה 0.6X0.1X10%+0.94X2%=2.48%, במקום 2.60% - הפחתה של 0.12%.

אז על מה הרעש?

אין ממש דרמה בהקלה שקבע בנק ישראל. גם אם נניח ששיעור התשואה שקבעו הבנקים לעצמם כיעד גבוה יותר מהדוגמה לעיל (נניח: 20% ברוטו), החיסכון בעלות תמהיל המקורות של בנק כשמדובר בהלוואות ששיעור המימון בהן הוא בטווח שבין 60% ל-75% אינו עולה על 0.3%. לפי נתוני בנק ישראל רק כרבע מהלווים נוטלים הלוואות ששיעור המימון בהן עולה על 60%, וההקלה תתבטא לגביהם בהפחתה של 50-100 ש"ח בתשלום החודשי לבנק. אין כאן מהפך, אין כאן בשורה ללווים. אבל זו בכ"ז הקלה מסויימת, ואולי גם הפחתה של התמריץ 'להנדס' את ההלוואות כדי לעקוף את הוראות הרגולטור: לווים יוכלו לוותר על תרגיל ההטעייה וליטול את כל ההלוואה כהלוואת משכנתא.

האם יש מינימום 'נכון' של הון עצמי לצורך רכישת דירה?

המדור 'דעות' של המוסף הכלכלי 'דה-מרקר' נוהג לארח כותבי טורים מזדמנים (כלומר: אורחים - לא עיתונאים) כדי שיציגו דעות על המתרחש במשק. זהו גם המקרה ברשימה "מעשה בריונות והתאבדות כלכלית: הז'יטון החדש ברולטת הנדל"ן של כחלון" של אילנה טנא - הבעלים והמנכ"לית של חברת שיווק הנדל"ן תלתן החזקות - שהופיעה באותו מדור ביום 22.2.18 (ראו כאן). הרשימה התייחסה להחלטה של שר האוצר להפחית את ההון העצמי המינימלי הנדרש לרכישת דירה בפריפריה, החלטה שמטרתה להרחיב את מעגל המשתתפים במבצע 'מחיר למשתכן' ע"י מתן אפשרות לרוכשים שההון העצמי שבידיהם מגיע ל-60,000 ש"ח בלבד - להשתתף גם הם במבצע. הכותבת פתחה את הרשימה בטענה הגורפת הבאה:

"הניסיון של שר האוצר, משה כחלון, לטרוף את הקלפים בשוק הנדל"ן צירף באחרונה ז'יטון חדש לרולטה: הפחתת ההון העצמי הנדרש לרכישת דירה בפריפריה, ל-60 אלף שקל בלבד. כל בר־דעת מבין שמדובר במקסם שווא, שיגרום להגדלת הביקוש לדיור ולסחרור דעתם של זוגות צעירים — המובלים בעיניים קשורות להרפתקה כלכלית שתסתיים כנראה בהתרסקות."

אין לי הרבה דברים טובים לומר על המהלך הבומבסטי הקרוי "מחיר למשתכן" שהפך למאמץ המרכזי ולמותג המזוהה עם שר האוצר כחלון, אבל מאחר שהרשימה שפירסם 'דה-מרקר' כללה כמה קביעות עקרוניות שנראו לי צורמות במיוחד - חשבתי שיהיה זה נכון לדון בהן בבלוג זה.

האמנם הפחתת הדרישה להון עצמי היא 'מקסם-שווא'?

אינני חושב כך. הדרישה להעמדת הון עצמי משמעותי בעיסקת דיור יכולה אמנם להתפרש כצעד אחראי מנקודת מבט של ניהול סיכוני אשראי, סוג של השתתפות בסיכון ('Skin in the game'), אבל אפשר גם לראות דרישה זו כגזירה שונה לגמרי - דרישה המדירה חלק ממשקי הבית חסרי-הדיור משוק רכישת הדיור כיון שאין בידיהם את ההון העצמי הדרוש. אז האם דרישה להון עצמי מינימלי היא דרישה מוצדקת, כלומר האם קיומו של הון עצמי משמעותי הוא תנאי סביר לכניסה ראשונה (של משקי בית חסרי-דיור) לשוק הדיור? אולי, אם אנו מסתכלים מנקודת מבט טהורה של ניהול סיכוני אשראי; לא, אם אנו מסתכלים מנקודת מבט של סיוע למשקי בית צעירים להגיע לדירה ראשונה בבעלות.

מדוע רק אולי? כי גם מנקודת מבט של ניהול סיכוני אשראי בנק יכול לפצות את עצמו על הסיכון הנוסף (שיעור מימון גבוה) ע"י קביעה של פרמיית סיכון שמשקפת סיכון זה, או ע"י דרישה להמצאת ביטחונות נוספים להלוואה מעבר לשיעבוד הנכס הנרכש (שיעבוד נכס נוסף, ערבות אישית וכו'). אבל יש גם מעבר לכך: שיקולי הערכת סיכונים של בנק אינם נשענים על הון עצמי כחזות-הכל אלא גם על הערכת פרופיל הסיכון של הלווה עצמו, ההיסטוריה הפיננסית שלו והערכת יכולתו לעמוד בנטל התשלומים הנגזר מהחוב. לכן קביעה של סף קשיח אינה מהלך רציונלי גם מנקודת המבט של סיכוני אשראי.

ומדוע לא? כי קביעת סף הון עצמי מדירה חלק ממשקי הבית משוק הדיור. זו אינה הדרה אקראית (כמו לווים ששם משפחתם מתחיל באותיות צ' עד ת', או לווים שמספר תעודת הזהות שלהם מתחלק ב-7 ללא שארית), אלא הדרה של משקי בית שאין בידם הון עצמי מספיק (ולא מדובר כאן על יכולת החזר!) - מן הסתם בנים לשכבות אוכלוסייה מוחלשות. זוהי אסטרטגיה בעלת השלכות חברתיות שאינה תוצאה בלתי-נמנעת של ניהול סיכונים 'נכון', אבל שתוצאתה האפשרית היא הנצחת מצוקה כלכלית מדור לדור. עד כדי כך העניין פשוט, שהייתי מציע למפלגה חברתית שתכלול במצעה דרישה הפוכה, לאסור בחוק העמדת תנאי מפלה כמו דרישה מינימלית להון עצמי בהלוואות משכנתא, או אפילו יותר מכך: דרישה מהמדינה שתעמיד ממקורותיה סיוע מיוחד למשקי בית מוחלשים שאין בידם להמציא הון עצמי לצורך רכישת דירה ראשונה (הלוואה 'עומדת'). לכן הפחתת דרישה להון עצמי אינה "מקסם שווא" אלא - בעיני - צורך השעה. פגשתי יותר מידי משפחות צעירות שהדרישה להון עצמי מותירה אותן מחוץ למעגל בעלי הדירות, או שהיא מאלצת אותן לרכוש דירה שמאפייניה אינם תואמים את הצרכים הגיאוגרפיים ו/או הדמוגרפיים שלהם.

האם באמת - כטענת הכותבת - זוגות צעירים "מובלים בעיניים קשורות להרפתקה כלכלית שתסתיים כנראה בהתרסקות"? אני אמנם נוטה לחשוב שיש תפקיד למדינה לסוכך על אזרחיה מפני טעויות שעלולות לסבך אותם בהמשך חייהם, אבל מדוע שיקול זה מופיע דווקא בהקשר זה, של הגבלת זכותם לרכוש דירה, ולא לדוגמא בקביעת חוק פנסיה ממלכתי, חוק ביטוח סיעודי ממלכתי או דרישה גורפת ללימודי ליבה לכלל האוכלוסייה? ומדוע "התרסקות"? האם מי שרוכש דירה בהתבסס על הון עצמי קטן נכנס בהכרח לעולם של סיכונים גבוהים? אז איך אפשר להסביר את בריאותם היחסית של שוקי משכנתאות במדינות המערב שבהם הלווים נוהגים לרכוש דירות עם הון עצמי נמוך משמעותית מהמקובל בישראל?

האם יש באמת גודל נכון להון העצמי המינימלי?

קובעת הכותבת:

"זוג צעיר עם הון עצמי של 60 אלף שקל אינו יכול לקנות דירה, ולא נכון לדחוף אותו לשוק…  לא סתם קבע בנק ישראל כי רוכש דירה יביא הון עצמי של 25% לפחות כתנאי ללקיחת משכנתא מהבנקים…  לא ניתן לצפות מזוג צעיר לעמוד בהחזרי משכנתא אם אין לו 200 אלף שקל לפחות... זוגות צעירים כאלה צריכים להישאר לגור אצל ההורים ולחסוך כסף, ואם ממש אין להם ברירה — לגור בדירה שכורה קטנה, עד שיוכלו להגיע להון עצמי ראשוני שיאפשר להם רכישת דירה למגורים..."

אין טעם לנסות ולקבוע סף 'נכון' להון עצמי בעיסקאות רכישת דירה. לא רק שאיננו יכולים להצדיק מקצועית או אמפירית קביעה נקודתית של סף כזה, אלא שגם אין לנו אפשרות לוודא שהסף שקבענו אכן נשמר: משק בית יכול להשיג "הון עצמי" ע"י נטילת הלוואה נוספת ממקור לא בנקאי. אז חבל אפילו לנסות משחק כזה של ישרא-בלוף.

ההישענות של הכותבת על ההנחייה של המפקח על הבנקים מ-2012 להגביל את שיעור המימון בהלוואות לרכישת דיור ל-75% (במקרה של חסרי-דיור) היא מוטעית: 1) קביעת שיעורי המימון המרביים (שכמוה כקביעת שיעורי הון עצמי מזעריים) היא קביעה שרירותית, שהונעה ע"י רצונו של בנק ישראל לצנן את שוק הדיור, שהחל להתלהט באותן שנים על רקע הריבית הנמוכה - אין בה אמירה נורמטיבית על שיעור הון עצמי מינימלי, והיא אינה מבוססת על מחקר כמותי שמצדיק קביעה נקודתית כזו או אחרת. לכן נקבעו גם שיעורי מימון מרביים ושונים בהלוואות למשפרי דיור (70%) ומשקיעים (50%) - זהו ניסיון להתערב כמסר - לא כאמירה מלומדת ומנומקת. 2) שוק משכנתאות חופשי (כלומר שוק שבו נפח האשראי ותנאיו נקבעים במשא ומתן בין הבנק ללווה) קיים בישראל משלהי שנות ה-80', לאחר החלת הרפורמות הגדולות של שוק ההון. שוק זה פעל היטב במשך שניים וחצי עשורים, כשהוא נשען על ידע מצטבר שהיה בידי הבנקים, ולא סבל מתופעות של כשלי-אשראי סדרתיים. ההתערבות של בנק ישראל בתנאי המשכנתאות היא אירוע חדש-יחסית (2012), שמניעיו מקרו-יציבותיים ואינם קשורים לתפיסה ספציפית לגבי אופן ניהול סיכוני האשראי בבנקים. דעתי האישית היא שהתערבות זו, שבאופיה הייתה סוג של צו-שעה או איתות מנהיגותי לשווקים - מיותרת, בוודאי היום: עדיף היה שהבנקים ינהלו את סיכוני האשראי עצמאית ולפי שיקולים שלהם ולא לפי הוראות פרטניות של הרגולטור. העובדה שהמפקח על הבנקים אינו מבטל את ההוראות הספציפיות שקבע ב-2012 מעידה בעיני על חולשה של המוסד ועל הנזק של התערבות נקודתית, שהופכת מבלי-משים להתערבות קבועה: הפה שאסר כבר אינו נמצא בבנק ישראל, ואין כיום כנראה פה שיתיר. 3) הבנקים עצמם אינם מתייחסים לדרישת בנק ישראל כדרישה מוצדקת (מנקודת מבט של ניהול סיכוני אשראי), והם מציעים לחלק מהלווים (שנתקלים במגבלות הון עצמי) ליטול הלוואות נוספות (לצורך רכישת הדירה) שלא במסגרת המשכנתא, כדי לעקוף את המיגבלה של בנק ישראל.

שלב ההצעה המוזרה

ממשיכה הכותבת:

"וכאן אני מציעה דרך חדשה לפתרון בעיית הדיור של זוגות צעירים: המדינה צריכה לעודד את הצעירים להיכנס לעסקות שבהן ירוויחו כסף באמצעות הנכס. במלים אחרות, לעודד אותם להיכנס לשוק ההשקעות ולא לשוק הביקושים. יש פיגור אדיר בהיצע הדירות מול הביקוש, … המדינה עומדת בקצב שיווק הדירות רק עבור הזוגות החדשים אבל אינה מצליחה לצמצם פערי ביקוש של מאות אלפי יחידות דיור משנים קודמות .... התוצאה: שוק השכירות לוהט. ... מכאן, שהשקעה נבונה לזוגות צעירים היא לא רכישת דירת מגורים בעבורם או התמודדות במכרזי מחיר למשתכן אלא רכישת דירות שהן נכס מניב. באמצעות התשואה שיניבו הדירות הם יוכלו לקנות את הבית שבו באמת ירצו לגור."

אני מודה שהופתעתי מההצעה. מדובר, כאמור, במשקי בית שאין ברשותם מספיק הון עצמי כדי לגייס הלוואה לרכישת דירה ראשונה. הכותבת, שמאמינה שמחסור בסיסי במלאי הדיור בישראל, שלדעתה לא יבוא על פתרונו בשנים הקרובות, יגרום לעליית מחירים מתמשכת של דירות (ובעיקר של שכר-דירה), מציעה לזוגות צעירים להשקיע את חסכונותיהם בדירות להשכרה ובכך ליהנות מתשואה גבוהה. עוד היא מציעה שהמדינה תעודד השקעה כזו.

אם הכותבת צודקת בהערכותיה הכלכליות, השקעה בדיור תיצור תשואה גבוהה גם בשנים הקרובות, ונדמה לי שהיא מתכוונת בעיקר לתשואה השוטפת (הכנסה משכ"ד). ייתכן. אבל לפי הערכה זו, כניסה להשקעה בדירות להשכרה היא צעד נכון לכלל המשקיעים - לאו דווקא למשקי בית חסרי-דיור. מעבר לכך, אם השקעה זו היא אטרקטיבית - מדוע על המדינה לעודד משקיעים? אני מכיר נימוקים כלכליים שונים למדיניות של תמיכה ממשלתית ברכישת דיור למגורים עצמיים של משקי בית צעירים, אבל מדוע על המדינה לתמוך במשקי בית צעירים שרוכשים דירות שאינן למגורים עצמיים? ומדוע רכישת דירות שהן נכס מניב עדיפות מבחינת הזוגות הצעירים על רכישת דירות למגורים?

מה קורה בהלוואת המשכנתא כשאתם נכנסים לפיגור?

נטלתם הלוואת משכנתא, וחודש לאחר מכן התחלתם לשלם את תשלומי המשכנתא לפי לוח הסילוקין שנקבע בינכם לבין הבנק. בישראל (בניגוד לארה"ב) לא מדובר בפעולה יזומה על-ידכם אלא בכניסתו לפעולה של מנגנון חיוב אוטומטי שמתבסס על כך שנתתם לבנק שבו מתנהל חשבון העו"ש שלכם הוראה לכבד דרישות חודשיות לתשלום שיעביר אליו בנק המשכנתאות שלכם (לא בהכרח אותו בנק). וכך, בכל חודש בנק המשכנתאות מעביר לחשבון העו"ש שלכם דרישה לחיוב. השיחה האלקטרונית המשעממת הזו בין שני מחשבים (או יותר) תחזור על עצמה בכל חודש עד לתום תקופת ההלוואה. אבל מה יקרה, טכנית, אם מסיבה כלשהי הבנק בו מתנהל חשבון העו"ש שלכם לא יכבד את דרישת התשלום?

מה קורה כשאתם לא משלמים?

האירוע עצמו נראה כך: בנק המשכנתאות מעביר לבנק בו מתנהל חשבון העו"ש שלכם דרישה לתשלום, לפי לוח הסילוקין שנקבע. הבנק שלכם אינו מכבד את הדרישה, מסיבה כלשהי (אין כיסוי, החשבון נסגר, החשבון הוקפא וכו'). האירוע ("אי-כיבוד") מטופל מיידית ע"י בנק המשכנתאות כדי לנסות לגבות בכל-זאת את הסכום הנדרש, אלא אם מסתבר שלא מדובר בתקלה טכנית אלא בתשלום שלא יכובד גם בהמשך החודש. אם זהו המקרה - התשלום שלא בוצע הופך להיות "פיגור".

מה קורה טכנית?

טכנית, קורה משהו שונה: למרות שהתשלום החודשי לא הועבר, בנק המשכנתאות רושם לעצמו כאילו הוא בוצע. הוא עושה זאת ע"י זיכוי חשבון ההלוואה שלכם ופתיחת חשבון חדש, דביטורי, בתוך ההלוואה שלכם - "פיגור בהלוואה". אם תסתכלו ביתרת ההלוואה שלכם בספרי הבנק תוכלו לראות שיתרת החוב בהלוואה שלכם הופחתה החודש לפי הסכום שנדרשתם לשלם בגין "החזר קרן" (להבדיל מחיוב ריבית), ומצד שני נפתח לכם בהלוואה סעיף חדש שנקרא "פיגור בהלוואה". הסכום הרשום תחת הסעיף "פיגור בהלוואה" שווה לסך החיוב שלא שולם (כל התשלום, כלומר גם החיוב בגין החזר קרן וגם החיוב בגין ריבית). התוצאה הכוללת היא, לכן, שיתרת החוב שלכם לא ירדה החודש (לא שילמתם...), אבל הרכב החוב השתנה: חוב המשכנתא ירד, ומנגד נוצר חוב חדש בסעיף "פיגור בהלוואה". הבנק לכאורה שילם עבורכם את תשלום המשכנתא ע"י יצירת חוב חדש; למעשה, הוא העביר כסף "מכיס לכיס" בהלוואה שלכם. שימו לב שהדירה שלכם משועבדת לבנק כנגד כלל החוב, לרבות חוב הפיגורים.

מה יקרה בחודש הבא?

בחודש הבא יעביר בנק המשכנתאות לבנק בו מתנהל חשבון העו"ש שלכם דרישה חדשה לתשלום שוטף. אם גם הפעם לא יתבצע התשלום יקרו שני דברים: 1) בנק המשכנתאות יזכה שוב את חשבון המשכנתא שלכם ויחייב את חשבון הפיגורים, כך שהפיגור החדש יצטרף ליתרת הפיגור הקיימת; 2) בגין החודש שעבר מאז נוצר הפיגור הקודם תחוייבו בתשלום ריבית ("ריבית פיגורים"). יתרת הפיגור הרשומה בהלוואתכם כעבור חודשיים תהיה לכן שווה לסכום של החיובים שלא שולמו, בתוספת חיוב ריבית בגין התקופה שבה חוב הפיגורים קיים.

מהי המשמעות של הסדר טכני זה?

המשמעות של הסדר טכני זה היא שכל התשלומים שלא שילמתם מצטברים לחשבון הפיגורים. אם תיכנסו לחשבונכם תוכלו לראות שחלקי ההלוואה המקוריים משולמים לכאורה במועדם, ולכן יתרת החוב בהם פוחתת לפי התכנית המקורית, אבל מצד שני תופח לו חלק חדש בהלוואה - "פיגור בהלוואה" - כך שיתרת החוב הכוללת את הפיגור אינה פוחתת אלא עולה. היא עולה כי בעוד שיתרת החוב ממשיכה-כביכול לפחות לפי לוח התשלומים (רק תשלומים בגין החזר קרן!) - הגידול המקביל בחשבון הפיגורים כולל גם את תשלומי הקרן וגם את תשלומי הריבית, ובנוסף לכך אתם צוברים ריבית פיגורים על התשלומים שלא שולמו במועד.

כמה תובנות

יש כאן עוד נקודה לחידוד:

• ייתכן שההלוואה המקורית שלכם הייתה צמודת-מדד, צמודה לשער החליפין של הדולר או שקלית לא-צמודה. בניגוד לכך, חוב הפיגורים הוא 'חיה אחרת' - זהו חוב שקלי לא צמוד
• ייתכן שההלוואה המקורית שלכם הייתה מורכבת ממספר חלקים ("משנים"), לדוגמה: חלק צמוד-מדד וחלק לא-צמוד. בניגוד לכך, חוב הפיגורים הוא חוב יחיד, ללא קשר להרכב המקורי של ההלוואה
• ייתכן שחלק מההלוואה המקורית שלכם היה בריבית קבועה וחלק אחר - בריבית משתנה. בניגוד לכך, חוב הפיגורים הוא חוב בריבית משתנה, ללא קשר לסוג הריבית המקורי.

מה זה אומר? שאם הייתה לכם הלוואה בריבית קבועה ונמוכה ולא עמדתם בחלק מהתשלומים - התשלומים שלא שילמתם הופכים אוטומטית להיות חוב בריבית משתנה. כל עוד לא פרעתם את חובכם זה - אתם צוברים ריבית. כפי שנראה בהמשך, מדובר בשיעור ריבית גבוה משמעותית מזה שנהוג בהלוואות משכנתא.

מהו בעצם הסדר זה?

אם תחשבו על כך, מה שבנק המשכנתאות יצר עבורכם (אמנם לצרכיו הטכניים) הוא "קו אשראי". בכל אירוע שבו הבנק המסחרי שלכם אינו מכבד את הדרישה לתשלום - בנק המשכנתאות "משלם" את הדרישה מתוך "קו האשראי" שיצר עבורכם. הדבר הקרוב ביותר להסדר זה הוא הסדר "משיכת היתר" שנהוג בחשבונות העו"ש שלכם. לקו אשראי זה אין מסגרת אשראי מוגדרת, אלא הוא מופעל אוטומטית כדי "לממן" את התשלומים ה"חסרים" בלוח הסילוקין. צריך לזכור גם שלא מדובר בקו אשראי אמיתי אלא בהסדר טכני שבא לענות על צרכי ההתחשבנות שבין הבנק ללקוח. אחרי הכל, אין מדובר כאן במימון לטווח ארוך, כמו שהיה חוב המשכנתא המקורי: ברוב המקרים דורש הבנק מהלווה לסלק בהקדם את חוב הפיגורים, ולא - הוא ידרוש להעמיד את ההלוואה כולה (ולא רק את חוב הפיגורים) לפירעון מיידי.

כיצד נקבעת ריבית הפיגורים?

טבעי שריבית הפיגורים תהיה גבוהה מהריבית המקובלת על הלוואת משכנתא רגילה. ראשית, לא מדובר עוד בהלוואה סטנדרטית לדיור אלא באשראי מסוכן יותר, שניתן ללווה שמן-הסתם הסתבך פיננסית. שנית, בניגוד להלוואה המקורית - אין בחשבון הפיגורים לוח סילוקין ולכן הבנק אינו יודע לאיזו תקופה קו האשראי יהיה פעיל. שלישית, יש בשיעור הריבית על יתרת הפיגור סוג של קנס גלום, שתפקידו להפעיל לחץ על הלווה לפרוע את חוב הפיגורים ע"י כך שאשראי זה יקר מאשראים אחרים במשק. אם תחשבו על כך, זה כאילו מישהו מ'השוק האפור' משלם עבורכם את המשכנתא, כמובן בריבית אחרת מזו שקיימת בהלוואה המקורית.

אם בעבר יכלו הבנקים לקבוע ללווי המשכנתא שנקלעו לפיגור שיעורי ריבית כרצונם - בהדרגה שונו החוקים כדי להגביל את שיעור הריבית המקסימלי שהבנקים יכולים לקבוע. כיום, שיעור ריבית הפיגורים בהלוואות משכנתא זהה בין הבנקים והוא נקבע ע"י החשב הכללי במשרד האוצר. נכון להיום, שיעור ריבית הפיגורים הוא 8.1% בחישוב שנתי, והוא מוגדר לפי 'ריבית הפריים' של הבנקים (למעשה: פריים + 6.5%). שינוי ריבית הפיגורים צפוי להתרחש לכשיחליט בנק ישראל על שינוי הריבית במשק. מאחר שריבית הפיגורים מחושבת על בסיס חודשי (ולא שנתי) - ריבית הפיגורים האפקטיבית (כולל אפקט ריבית-דריבית) היא למעשה כ-8.4%.

על רקע חקירות נתניהו

סביב ארבע החקירות העוסקות בשחיתות שלטונית קיימת דרמה. ישנה תחושה של התפתחויות מסעירות שמוכיחות לכאורה שראש הממשלה נתניהו היה מעורב בשחיתות ובהשחתה, ושסופו הפוליטי קרוב. ייתכן, אבל ייתכן גם שנדונו להמתין עוד זמן ארוך עד שהערפל יתפזר ותוצאות החקירות תתבררנה. בינתיים למדנו כמה דברים וכדאי להפנים אותם.

המערכה המשפטית נגד נתניהו אינה המערכה הראשונה נגד נתניהו בנושא השחיתות: קודם שנפתחה ניהל נתניהו מערכות בשלושה מישורים מקבילים - הפוליטי, התקשורתי והציבורי. הוא ניצח בשלושתם. המערכה המשפטית - האופציה של החלש - היא פתרון שננקט מחוסר ברירה, רק לאחר שבכל המערכות האחרות יצא נתניהו כשידו על העליונה.

נתניהו ניצח במערכה הציבורית. למרות העדויות שצפו ברשת בדבר שחיתות-לכאורה ועל הנעשה בבית ראש הממשלה - הדרישה הציבורית להתפטרותו לא הצליחה לצבור תנופה. החברה הישראלית סובלת ממחלה כרונית של פירוד עדתי על רקע תחושת אפלייה, מחלה שאוכלת בה ויוצרת קרקע פוריה לפוליטיקה של זהויות ובעיקר לטיפוח מכוון של שנאה בין מחנות. תחושת האפלייה טופחה במשך השנים ע"י מפלגות פוליטיות שונות שמצאו דרך להיבנות ממנה. ההגנה העממית על נתניהו נובעת מאותה תגובה אוטומטית של שנאה, שכן נתניהו נחשב כנציג אותנטי של הציבור הנחשב-בעיני-עצמו-כמוחלש (ולמרבה התמיהה גם כאופוזיציה). אפשר להוסיף לזה את האדישות מעוררת-המחשבה שבה בני הדור הצעיר מתייחסים לפרשיות השוחד ולפעילות המחאה סביבם, כאילו הדבר אינו נוגע להם, עובדה המשתקפת בהרכב הגילאי המבוגר של מפגיני רוטשילד.

נתניהו ניצח במערכה הפוליטית. הוא הצליח ליצור קואליציה ימנית שנראית (בינתיים) יציבה ועמידה לסערה סביב פרשיות השוחד. יציבותה של הקואליציה נובעת מאינטרסים של כל אחד ממרכיביה להישאר בשלטון ויהי-מה, אם בגלל מה שהמשך קיומה של הקואליציה מאפשר להם (ימין, חרדים) ואם בגלל הצורך להילחם במחוגי השעון כדי להוכיח הישגים לפני מועד הבחירות ("כולנו"). וכך, אין אף פלג מהקואליציה שמוכן להפיל את הממשלה או למצער לדרוש מנתניהו לפרוש (או להכריז על נבצרות) ולאפשר למנהיג אחר ממפלגתו לקחת את מקומו. הליכוד עצמו ריק ממתחרים ראויים, פרי מהלכים של נתניהו שהפכו אותו לשליט יחיד במפלגתו והחליפו את שורות המנהיגים בנאמנים נעדרי שיעור-קומה. ליתר ביטחון הוא גם מינה שורה של שומרי-סף מטעמו כדי לצמצם ככל האפשר סיכון של יציאה כנגדו.

נתניהו ניצח במערכה התקשורתית. זה לא קרה מעצמו: בראש גופי התקשורת עומדים בעלי הון, והוא טרח לקשור אותם אליו בסידרת עיסקאות כדי ליצור לעצמו תקשורת תומכת. לשם כך הוא אפילו מינה את עצמו לשר התקשורת ודרש ממפלגות הקואליציה לחתום על הסכם השולל מהם את הזכות להתנגד לרפורמות שהוא יוזם בתחום התקשורת, לשם כך הוא לחם לסגירתם (או לסירוסם) של ערוצי טלוויזיה שזוהו כבעלי קו עצמאי, ולפני הכל הוא פעל להקמת עיתון יומי פרטי שתפקידו לשמש לו שופר אישי. מעבר לכל אלו, זהו ראש הממשלה הראשון בישראל שאיננו מתראיין בגופי התקשורת אלא משגר הודעות מוקלטות מראש ועוקף את המראיינים באמצעות סרטונים המופצים ברשתות החברתיות.

בלית ברירה, נותרה לנו רק המערכה המשפטית. צריך לזכור שני דברים לגביה: האחד - היא פועלת לאט, ובשלבים מדודים. היא מחייבת הערכת המימצאים בפרקליטות, החלטה על הגשת כתבי אישום, שימוע, הגשת כתבי אישום, משפט, פסק דין ואולי ערעור ודיון בערכאה נוספת. לפי הערכות שהועלו בתקשורת, גם אם יוגשו כתבי אישום זה יקרה רק במחצית הראשונה של 2019. כל זאת אלא אם יחולו שינויים בלתי צפויים בעלילה קודם לכן.

אבל יש גם דבר שני שיש לזכור לגבי מערכה משפטית: תוצאתה אינה ידועה. מערכות משפטיות שנוהלו כנגד אריאל שרון ואביגדור ליברמן הסתיימו בהחלטה על סגירת תיקים, והמערכה המשפטית כנגד אולמרט הניבה בסה"כ תוצאות שוליות (יחסית לאישומים). לכן, גם אם המערכה תסתיים בהרשעה - מדובר בלוח זמנים ארוך ובסיכוי מוגבל. ובינתיים אנחנו נהיה חשופים למערכה ציבורית ופוליטית מתמשכת מצד נתניהו, מערכה שתזיק לחברה הישראלית התפורה תפרים עדינים. וישנה כמובן גם השאלה עד כמה הסיכוי שישראל תיכנס למלחמה בצפון מושפע מהמאבק של נתניהו בהאשמות הפליליות נגדו.

ויש דבר חשוב יותר מנתניהו. החברה הישראלית חולה: התפרים שמחברים אותה נחלשים. מחנה הימין האידיאולוגי מושך אותה לכיוון שיכול להביא לא רק לעימות אלים נוסף עם העולם הערבי אלא גם למלחמת אזרחים בתוך ישראל על רקע פילוג לגבי מטרות המלחמה והנחיצות בה. המחנה הדתי, מצידו, מנצל סיטואציה פוליטית זמנית להדתה ולכפייה דתית בתחומים הולכים ורבים, תוך ערעור היסודות הדמוקרטיים לצורך הדגשת האופי היהודי (הדתי) של המדינה. ההתפתחות הכלכלית בדור האחרון פועלת כצנטריפוגה המגדילה את אי-השיוויון בחברה: השכבות המוחלשות-כלכלית אינן מצליחות להתמודד עם המציאות הכלכלית המשתנה, והן שוקעות בהדרגה בעולם חסר-תוחלת, עם סיכוי הולך ופוחת להגיע לרווחה כלכלית ולבעלות על דיור ועם מצוקה פנסיונית עתידית שהולכת ומתחוורת; מנגד, שכבה מבוססת ומקושרת ממשיכה לצבור הון מוגזם ולהשיג שיפור בלתי מוצדק של רמת החיים. אוכלוסייה חרדית הגדלה במהירות (לפי תחזיות הלמ"ס תהווה אוכלוסייה זו כשליש מתושבי ישראל בתוך חמישה עשורים) מנצלת את החולשה הפוליטית של ישראל ליצירת תופעה המונית של פרזיטיות כלכלית ונחשלות תרבותית וכלכלית ע"י ניצול כוח פוליטי לסחיטת הטבות כלכליות. וברקע כל זה, גופים עסקיים צמחו למפלצות המנצלות את כוחן לסחיטה מונופוליסטית של החברה, ועדי עובדים גדולים הופכים לבדיחה עצובה את הרעיון הסוציאליסטי של הגנה על זכויות העובדים וסוחטים תנאי שכר ופנסיה מוגזמים ע"י השתלטות על מונופולים ושירותים ציבוריים, והשחיתות השלטונית עולה ופורחת. לכן אני מוצא שההתעסקות הציבורית עם נתניהו היא מוגזמת. יש לאפשר למערכה המשפטית למצות את עצמה, אבל בכך לא תבוא גאולה לישראל: נתניהו הוא בסה"כ חיידק שהתיישב על גוף מוחלש. מה שצריך הוא לחזק את הגוף. לשם כך דרושה מדיניות חברתית פותרת-בעיות, מלכדת, נותנת תקווה - לא מדיניות של סיסמאות, לא דירות בזול, לא מבצעי נטו-כחלון או "מע"מ אפס".

מיהו, לעזאזל, שפיצר?

הלוואת "שפיצר"

כל מי שנטל הלוואת משכנתא נתקל בוודאי בהלוואה המכונה בפי הפקידים "שפיצר" (או הלוואה עם לוח סילוקין של "שפיצר"). זוהי הלוואה שהתשלום התקופתי (חודשי) בגינה הוא קבוע, ושהתשלומים השוטפים כוללים (מלבד הריבית) גם החזר קרן, כך שבתום תקופת ההלוואה לא נותר עוד חוב.

זה נראה לכם סביר, כי התרגלתם לשמוע על כך. מתרגלים להכל, כמו לעובדה שלכל ילד יש כיום בכיסו מחשב עם צג שמאפשר לו לשוחח שיחת-וידיאו חינם מגינת המשחקים שליד ביתו עם דוד שלו שנמצא בטיול בדרום-אמריקה. מה כבר מיוחד בזה? אבל הסיפור של הלוואת "שפיצר" אינו כל-כך טריוויאלי: איך זה שלמרות שיתרת החוב קטנה והולכת - התשלומים נשארים קבועים? ואיך זה שאחרי מחצית מתקופת ההלוואה יתרת החוב עדיין כל-כך גדולה? ומה כל הסיפור על כך שהרכב התשלום החודשי (תשלום ריבית מול החזר קרן) משתנה מחודש לחודש? ואיך אפשר לדעת מה קורה עם החוב ושהבנקים לא מרמים אתכם? יש תשובות ברורות לשאלות אלו, אבל הן דורשות העמקה: להבין את נוסחאות החישוב. מאחר שדעתו של רוב הציבור חולשת כשהוא שומע "נוסחאות חישוב" - פיתחו רבים אמונות טפלות לגבי הלוואות אלו.

השאלה

אבל ישנה שאלה שגם אני לא ידעתי מהי התשובה לה: מניין הגיע השם "שפיצר" להלוואות אלו? מאחר שאני עוסק בהוראה ונתקל בשאלות חוזרות מצד תלמידים - ניסיתי שוב ושוב למצוא פתרון. לשווא. חיפשתי באתרים של מונחים פיננסיים, אתרים של בנקים, ספרי לימוד - כלום. ההלוואה הזו מכונה ברוב המקומות בהם חיפשתי CPM - Constant Payment Mortgage, ובאחרים: Level-Payment Full Amortization Loan. אין דבר כזה "שפיצר".

מה עושים כשלא יודעים את התשובה? מנסים לנחש. לוגיקה: אם כולם בארץ קוראים לזה "שפיצר" אבל באנגלית אין דבר כזה - מן הסתם מדובר בכינוי ישראלי. ולכן הניחוש שלי היה שמדובר במישהו שפירסם בארץ חוברת עם לוחות-סילוקין, בתקופה שלפני היות המחשבונים הפיננסיים והמחשבים האישיים. הבעיה עם ניחוש שהוא אינו תחליף מושלם לידיעה - השאלה עדיין מציקה: מי לעזאזל היה שפיצר?

באחרונה, כבדרך אגב, השיב תלמיד שנכנס ל-וויקיפדיה: "שפיצר" המסתורי הוא סימון שפיצר, שהיה מתמטיקאי אוסטרי! חיפשתי - והנה הסיפור.

אז מי היה שפיצר

סימון שפיצר נולד ב-1826 למשפחה יהודית מהעיירה מיקולוב (ניקולסבורג) שבמורביה, כיום חלק מהרפובליקה הצ'כית. בעיירה זו נקבצו יהודים בכמה גלים כבר בתחילת המאה ה-15, לאחר שגורשו ממחוזות שונים באוסטריה התחתונה. כ-200 שנה מאוחר יותר התיישבו בעיירה יהודים נוספים שהגיעו בעקבות גירוש יהודי וינה ב- 1670 (מיקולוב מרוחקת כ-50 ק"מ מוינה). כמחצית מתושבי העיר היו יהודים. לפי מה שמצאתי בחיפושי, סימון שפיצר עצמו נולד בווינה, ובה חי עד למותו ב-1887.

שפיצר התקבל ללימודי מתמטיקה באוניברסיטה של וינה וסיים דוקטורט ב-1850. בקשתו להתקבל כפרופסור לסגל האקדמי הקבוע נדחתה ע"י האוניברסיטה, כנראה על רקע מוצאו היהודי ובגלל סכסוך אישי מר שהיה מעורב בו כסטודנט עם אחד המרצים ושגלש להאשמות שהגיעו לפרסום בעיתונות המקומית (ראו בהמשך). הוא התקבל ב-1851 כמרצה מן-החוץ במכון הפוליטכני של וינה, והצטרף ב-1857 לבית הספר למסחר של וינה עם הקמתו, שם עבד עד למותו. כשבית הספר למסחר קיבל בהמשך השנים מעמד אקדמי (בי"ס למינהל עסקים) - שפיצר התמנה לרקטור הראשון שלו. במקביל, המשיך ללמד במכון הפוליטכני והגיע לדרגת פרופסור לפיזיקה. התמחותו ופירסומיו היו בתחום חישובים פיננסיים בנושאי ביטוח ואקטואריה, כולם בגרמנית.

באנציקלופדיה של ההיסטוריה של הפילוסופיה ומדעי המתמטיקה הוא מוזכר, ולא לטובה, בקטע העוסק בתרומתו של המתמטיקאי הצ'כי פצוואל (Petzval), פרופסור למתמטיקה באוניברסיטה של וינה שהיה מורהו של שפיצר (תרגום שלי):

פצוואל זכור כיום בעיקר בגלל תרומתו לתחום המתמטיקה של האופטיקה (ישנן עדשות מצלמה על שמו - ד.נ.) … הוא נקלע לריב עם אחד הסטודנטים שלו, סימון שפיצר, דמות נשכחת שזכורה כיום בעיקר בזכות ספר על לוחות ריבית-דריבית שפרסם. פצוואל חיווה דעתו ששפיצר אינו מתמטיקאי אלא מומחה לחישובים. הערכה זו, אף שהייתה נכונה, גרמה לסכסוך ציבורי מר בין השניים. שפיצר ניסה לנקום בפצוואל כשטען שחלק מפירסומיו של האחרון הם פלגיאריזם. הטענה הייתה לא-מבוססת, אבל היא הזיקה לפצוואל. שפיצר מצידו המשיך לפרסם פירסומים טריוויאליים, כמעט עד יום מותו.

אחרית דבר

הספר של שפיצר פורסם כנראה בשנות ה-70 של המאה ה-19, והוא עוסק בחישובי אנונה (annuities), ריבית-דריבית ופנסיה. אבל שפיצר לא דיבר על משכנתא - הלוואות משכנתא, שרק החלו להופיע במספר מדינות לקראת סוף המאה ה-19, לא היו בנויות כ"הלוואות שפיצר" במובנן הנוכחי, אלא היו הלוואות "בלון" לטווחים קצרים-בינוניים. השימוש בתחום המשכנתאות בלוח סילוקין מסוג "שפיצר" (שאף לא נקרא כך) החל דווקא בארה"ב, ורק כמעט 70 שנה מאוחר יותר - לקראת אמצע שנות ה-30 של המאה העשרים - לאחר שמערכת האשראי לדיור קרסה בגלל המשבר הפיננסי של 1929 וועדה של הקונגרס האמריקני הציעה מתכונת חדשה להלוואות לדיור. הלוואות אלו הפכו למוצר פיננסי סטנדרטי המקובל ברוב המדינות בעולם. המעניין הוא שבישראל קוראים ללוח סילוקין זה, המוטמע בכל מחשבון פיננסי - "לוח שפיצר".

על מחירי הבתים בארה"ב: ההתפתחויות האחרונות מעלות ספק לגבי התהליך שראינו

האתר calculatedriskblog.com (ראו כאן) מספק כיסוי שוטף להתפתחויות בנושא בועת הנדל"ן ומשבר המשכנתאות בארה"ב, ומביא גם תיאורים גרפיים שמסייעים להבנת התמונה. ברשימה הפעם נשתמש בכמה גרפים שפורסמו בבלוג זה וננסה להתעדכן אודות התפתחות מחירי הדיור ומשבר המשכנתאות בארה"ב בשנים האחרונות - סוג של סיור בתערוכה. הנתונים כאן מעודכנים לאוקטובר 2017.

גרף מס' 1 מציג לנו את הדרמה של מחירי הדיור בארה"ב בשני העשורים האחרונים: אי-שם במחצית השנייה של שנות ה-90' החלה האצה של קצב עלייתם של מחירי הבתים, כפי שהוא נמדד ע"י מדד המחירים של קייס-שילר. ההאצה נמשכה עד לאמצע 2006, אז נעצרה עלייתו של מדד המחירים. עליית המחירים המצטברת הייתה כ-120% בתוך פחות משמונה שנים - קצב שנתי ממוצע של כ-10%. מאחר שמדובר בהאצה מתמשכת - קצב עליית המחירים הלך וגבר משנה לשנה עד לעצירה.

אבל מה שנראה היה אולי כהתייצבות מחירי הבתים ברמה חדשה - התברר בדיעבד כהפוגה: לאחר יציבות שנמשכה מספר חודשים חל מיפנה נוסף והחלה ירידה של מדד מחירי הבתים. זו הייתה ירידה דרמטית - סוג של התמוטטות מפחידה - שנמשכה ברציפות כחמש שנים, מתחילת 2007 ועד לתחילת 2012. מדד מחירי הבתים ירד במצטבר בכ-30% - הירידה החריפה ביותר מאז השפל הגדול של שנות ה-30' של המאה הקודמת. הירידה מוצגת בגרף הבא באמצעות שני מדדים: הקו הכחול בגרף הוא מדד המחירים הארצי, והוא ירד בשיעור נמוך יותר; הקו האדום הוא מדד המתייחס למחירי הבתים בעשרים הערים הגדולות, והוא ירד בצורה תלולה אף יותר.

לאחר שמחירי הבתים ירדו לשפל, בתחילת 2012, החלה תקופה חדשה שבה אנו מצויים עד היום. בתקופה זו התחדשה עליית מחירי הבתים, אבל הפעם היא יציבה ומתונה לעומת שנות "הבועה": מדד המחירים עלה מאז תחילת 2012 בכ-45% - קצב עלייה שנתי של 6-7%. התוצאה היא שמדד מחירי הבתים חזר בסוף 2017 לרמה שהושגה בשיא הבועה (2006).

כפי שעצם התפוצצותה של הבועה ושיעור הירידה המצטבר של מחירי הבתים היו מפתיעים (ושלא תחשבו לרגע שלא) - כך גם ההתאוששות הנוכחית המתמשכת מפתיעה בעוצמתה. מאליה עולה כאן שאלה: אם נקבל את הסברי המומחים (שוב: בדיעבד) שמדובר היה בבועה, כלומר בתהליך פתולוגי שיצא משליטה, ולכן מחירי הבתים טיפסו לרמה מוגזמת, כזו שאינה מתיישבת עם הגורמים ה'פונדמנטליים' (ביקוש יציב, היצע ארוך-טווח) - וזהו הרי ההסבר שניתן בדיעבד לקריסה - איך זה קורה שהמחירים חוזרים כיום לאותה רמה? האם מחירי הבתים הגבוהים שנרשמו ב- 2006 נחשבים לסבירים כיום, וזאת כשזוכרים שהמשק האמריקני לא חזר עדיין למלוא כושר הייצור שלו והבנקאות עדיין מלקקת את פצעיה? ואולי זה אומר שבעצם איננו מבינים מה קרה ב-2007-2012 ולא מדובר בפיצוץ של בועה אלא רק בתיקון טכני, זמני, של רמת המחירים?

זה לא שחסרות תשובות. להיפך: יש, כרגיל, יותר תשובות משאלות. כדאי בכל זאת להעריך לרגע את גודל השאלה ולא למהר ולהרגיע את עצמנו ש"אין באמת שאלה" כי יש בידינו לכאורה תשובה ברורה. השאלה חשובה יותר מהתשובה, כי התשובות אינן אלא תזות, והן עוד תתחלפנה במהלך השנים. המבחן האמיתי של התשובות הוא אם הן יכולות לסייע לנו להצליח בניבוי העתיד. זה נכון לא רק לגבי ארה"ב, אלא גם לגבי השאלה מה צפוי שיקרה לבועת מחירי הדיור שמתפתחת בישראל כבר קרוב לעשור.

כדי להסתייע בהבנת התהליך נסתכל על גרף נוסף - גרף מס' 2 - שמובא באתר calculatedriskblog. גרף זה מתאר את התפתחותו של היחס בין מחירי הבתים לבין גובה שכר הדירה בשוק. במצב נורמלי, ערכו של נכס צריך לשקף את ההכנסות הצפויות ממנו (למעשה: להיות שווה לערך המהוון של ההכנסות העתידיות הצפויות ממנו). לכן נצפה שיחס זה יהיה קבוע לאורך זמן: מחירי בתים צריכים לנוע במקביל לשינויים בשכר הדירה הנהוג. סטייה ממשית (כלומר מעבר לטווח קצר) של היחס כלפי מעלה יכולה לנבוע מירידה פרמננטית של שיעור הריבית (וזו אינה ההערכה של הכלכלנים לגבי מקור התהליך המסתמן בשנים האחרונות), או לחילופין לאותת על יציאה משיווי משקל בשוק הדיור. יציאה זו משיווי משקל מתבטאת בהתנתקותם של מחירי הבתים מערכם הכלכלי והיווצרות תהליך הניזון-מעצמו של עליית מחירי בתים. זוהי ההגדרה של בועה.

כשמסתכלים על הגרף אנו רואים שעליית המחירים המהירה שראינו קודם, שהתרחשה בשנים 1998-2006, אכן לא נדחפה ע"י עליית שכר הדירה - היא השיגה אותה: היחס בין מחירי הדירות לשכר הדירה עלה בתקופה זו ב-65-75% (תלוי אם מתייחסים כאן למדד הארצי או לזה של 20 הערים הראשיות). זוהי האינדיקציה המקובלת לכך שמדובר (אולי) בתהליך רקורסיבי, כזה שמניע את עצמו תוך אובדן קשר לגורמים הכלכליים (הגורמים ה'פונדמנטליים').

אם אכן אנו מסכימים שזיהינו נכונה את התהליך של השנים 1998-2006 כבועה, אך טבעי הוא שנצפה לנקודת מיפנה בו, לירידה של היחס האמור וחזרתו לממוצע ארוך-טווח. ואמנם, המערכת חזרה ב-2012 בדיוק לרמה בה הייתה לפני שהחל התהליך הבועתי. לכן יש לנו לכאורה הסבר מניח את הדעת למחזור כולו: שוק הדיור יצא לפני שני עשורים משיווי משקל, ובסופו של דבר הוא חזר לשיווי משקל. כל הנדנדה הזו, האכזרית, הייתה מיותרת.

אלא שהתובנות שניתן להפיק מגרף זה נוגעות דווקא לתהליך שהחל ב-2012, של התחדשות עליית מחירי הבתים. ראשית - עולה שאלה לגבי פרשנותנו לגבי העבר: מה פשר התחדשות התהליך של עליית היחס בין מחירי הבתים לשכר הדירה? הרי חשבנו שהיינו עדים למחזור בועתי שלם, שמתחיל בהתנפחות ומסתיים בפקיעה של בועת הנדל"ן - אז כיצד נסביר את התחדשותה של עליית המחירים ועליית היחס בין מחירי הדירות לשכר הדירה? האם ייתכן שבעצם כלל לא הייתה בועה במובנה המקובל, של חריגה של המחירים מתחום השפעתם של גורמים כלכליים? וכמובן שאלה נוספת, נגזרת, לגבי העתיד: מהו התהליך המתרחש כאן? מה צפוי שיקרה למחירי הבתים בארה"ב בשנים הקרובות?

בנק מזרחי-טפחות בולע את בנק איגוד - ואתם שותקים?

בנק מזרחי-טפחות חתם באחרונה על הסכם עם בעלי השליטה בבנק איגוד לרכישת הבנק. אם הרכישה תאושר ע"י הממונה על ההגבלים העיסקיים יהפוך מזרחי-טפחות לשלישי בגודלו בין הבנקים בישראל, לאחר שימזג לתוכו את איגוד - הבנק השישי בגודלו.

זה טוב ליהודים? כמו בסיסמה "נתניהו טוב ליהודים" - תלוי במי מהיהודים מדובר.

יש בישראל מעט מידי בנקים

יודע זאת כל מי שזקוק לאשראי. התוצאה היא שהתחרות בין הבנקים מוגבלת. התחרות מוגבלת גם בגלל התנהגות הלקוחות: הלקוחות מהססים לעבור מבנק לבנק, אם בגלל החיכוך האדמיניסטרטיבי הכרוך במעבר כזה ואם בגלל שכמקבלי אשראי הם חושבים שנגישותם לאשראי תלויה בהיכרות יציבה וארוכה עם הבנק. אשראי מצריך 'היסטוריה בנקאית', ובמדינה שבה אין איסוף שיטתי וגלוי-לכל-מלווה של ההיסטוריה של לקוחות קמעוניים (חוק נתוני האשראי עדיין לא שם, "הודות" למלחמת התשה מצד הבנקים הגדולים) - הנגישות לאשראי מותנית בוותק שלנו כלקוחות של הבנק.

הבנקים בישראל גדולים מידי

זו נראית אמנם השלכה ישירה של מיעוט מספרם, אבל הריכוזיות הגבוהה בתחום הבנקאות הייתה קיימת בישראל גם לפני כמה עשורים, כשמספר הבנקים שפעלו היה עדיין גדול משמעותית ממספרו כיום: חמשת הבנקים הגדולים היוו עוד בשנות ה-90' קרוב ל-90% מכלל המערכת הבנקאית.

לגודלם של הבנקים ביחס למערכת יש משמעות יציבותית קשה

קריסת בנק בישראל כמעט ואינה עולה על הדעת בגלל ההשלכות האפשריות של אירוע כזה על יציבות המערכת הפיננסית כולה. זוהי השלכה ישירה של גודלם של הבנקים. וכך, בעוד שבארה"ב בנקים קורסים ונסגרים מעת לעת והמערכת הפיננסית כולה שורדת ללא פגע - קריסת בנק ישראלי עלולה להוות אסון למערכת הפיננסית. אם אנו זקוקים לתזכורת: "בנק למסחר" - בנק קטן שקרס בשנת 2002 - יצר איום מקרו-יציבותי שאילץ את בנק ישראל ליטול על עצמו את כיסוי הפסדי המפקידים (אין בישראל ביטוח פיקדונות שיספוג הפסדים כאלו) בגלל החשש שקריסת הבנק (שהיא אירוע סביר ואפילו רצוי כשלעצמו) תגרום לתגובת-שרשרת שתאיים על המערכת הפיננסית כולה. ואז מדובר היה בבנק קטן-יחסית. לגבי בנק גדול אין ספק שמדובר במאזן אימה: אי-אפשר להניח לו לקרוס בגלל שקריסה כזו תסכן בהכרח את יציבותה של המערכת הפיננסית כולה.

בנקים גדולים מידי יוצרים עיוות בשוקי הכספים וההון

במצב רגיל, מחיר המקורות של בנק (עלות הפיקדונות בהם) משקף את ההערכה הרווחת בשוק לגבי חוסנו: ככל שבנק נתפס איתן יותר - פרמיית הסיכון הגלומה במחיר המקורות שהוא מגייס נמוכה יותר. כללי התנהגות אלו ('משמעת' שמקורה בכללי ההתנהגות בשוק ההון) גורמים לבנקים להתנהל באורח שמרני, סוג של איתות לשווקים לגבי איכות הניהול שלהם (בין השאר: שמירה על הון עצמי ההולם את היקף הסיכון הגלום בעסקיהם). לעומת זאת, כאשר קיימים בנקים גדולים מידי - ההערכה הרווחת בשווקים היא שהבנקים "גדולים מכדי להיכשל" (Too Big To Fail): אין מדובר עוד בחוסן שמקורו בניהול מוצלח/שמרני של הבנק, אלא בהערכה שהמדינה לא תוכל להרשות לעצמה את האיום על כלל המערכת הפיננסית שייווצר עם קריסתו של בנק גדול. התוצאה היא מחוייבות נרמזת (Implicit) של המדינה לשמירה על שלומו של הבנק. מחוייבות-לכאורה זו (ואולי אינה לכאורה) גורמת לכך שהבנק מגייס מקורות במחיר נמוך יחסית למצבו האמיתי וביחס למחירי הגיוס המקובלים בשוק. יתרון יחסי זה של בנק גדול בשוקי הכספים וההון מעניקה לו יתרון תחרותי בלתי-מוצדק כלכלית (אין כאן יעילות אמיתית); היא גם עשויה לפתות את הבנק לניהול לא-שמרני ולמהלכים פזיזים, שכן משמעת השוק אינה פועלת במקרה שלו בגלל הגנה שמקורה במחוייבות-לכאורה של הממשלה ליציבותו.

הבנקאות בישראל הולכת ונעשית ריכוזית

היה אפשר לצפות שמשיקולי יציבות מערכתית נראה בישראל מגמה של ירידת ריכוזיות, מה גם שבעקבות המשבר הפיננסי העולמי נחרת בתודעה הציבורית הסיכון של "גדולים מכדי להיכשל", אבל נהפוך-הוא: במהלך העשורים האחרונים הצטמצם מספר הבנקים הפועלים בישראל. חלקם נסגרו, חלקם התמזגו עם בנקים אחרים וחלקם נבלעו לתוך חברות-אם בנקאיות (ראו לדוגמא את תשעה הבנקים העצמאיים למשכנתאות שפעלו כאן בשנות ה-90').

מדוע בעצם הבנקים הולכים וגדלים?

אחת הטענות היא שקיימת בבנקאות תופעה של 'יתרון לגודל': בגלל קיום הוצאות קבועות משמעותיות, הבנק יעיל יותר (במונחי עלויות תפעול) ככל שהוא גדול יותר. המשמעות של קיום יתרונות לגודל, מבחינת התנהגות בעלי המניות של הבנק, היא שאם הם שואפים להגדיל את רווחיהם - כדאי להם להגדיל את הבנק שבבעלותם ע"י רכישה ומיזוג עם בנקים אחרים. ואכן, בולטת העובדה שיותר משהבנקים בישראל מגדילים את פעילותם ע"י צמיחה הדרגתית, פנימית ('אורגנית') - הם עושים זאת בקפיצות מדרגה, ע"י רכישה ומיזוג של בנקים אחרים. הם בעצם משחקים במשחק הילדים האהוב 'מונופול': קונים ומוכרים, "עושים סיבוב". וכך, לאורך זמן הולך ומצטמצם מספרם של הבנקים בישראל, והנותרים הולכים וגדלים.

'יתרונות לגודל' - מצב טבעי, או תוצאה של רגולציה?

אילו המדובר היה ביתרונות אוביקטיביים לגודל, כאלה שנובעים מאופי ענף הבנקאות - גם אז אפשר היה לשקול אם קיום יתרונות לגודל מצדיק ויתור על יציבות מערכתית ועל מידת התחרות. זהו שיקול שקיים תמיד בוויכוח על מונופולים 'טבעיים' האופייניים לענפי תשתיות. אלא שבמקרה של בנקאות, מעבר לגורמים שקשורים לעצם הטכנולוגיה הבנקאית, היתרון לגודל מתעצם בגלל דרישות רגולטוריות שנוגעות למערכות המיחשוב, להעמקת הדיווח והבקרה, ולניהול סיכונים - דרישות שהוחמרו בעשור האחרון על רקע המשבר הפיננסי העולמי. אלו מערכות שעלותן התפעולית גבוהה, והתוצאה היא שסף הכניסה של מתחרה חדש לתחום הבנקאי הולך ומוגבה. זוהי הסיבה לכך שבנקים קטנים מתקשים להתמודד, זוהי הסיבה שיוזמות כמו זו של הבנק החברתי אינן מצליחות להמריא, וזו אולי גם הסיבה לכך שכבר שנים רבות לא ראינו בישראל השקה של פעילות מקומית מצד בנק זר.

יש לנו אינטרס לשמור את המערכת הבנקאית מבוזרת - להימנע מבנקים גדולים מידי

זהו אינטרס של הלקוחות, שמעוניינים שהתחרות בין הבנקים תפעל לטובתם. הצרכים הבנקאיים של רובנו היו נענים באותה מידה ע"י בנקים קטנים, כאלו המשתמשים בטכנולוגיה מתקדמת למתן שירותים. זה הולך ונעשה ברור לאור הרפורמות של השנים האחרונות, שהעבירו את החיסכון ארוך-הטווח מהבנקים לבתי ההשקעות, וזה יתברר עוד כשהבנקים יוותרו על חברות כרטיסי האשראי. לניהול חשבונות עו"ש לא צריכים בנקי-ענק, וייתכן שהטכנולוגיה מאפשרת לפצל מקטעים של התפעול הבנקאי בדרך של מיקור-חוץ לצורך ניצול יתרונות-לגודל במקום לבנות בנקי-ענק השולטים אנכית בתהליך כולו. גם לא ברור שמיזוג בנקים בינוניים כדי ליצור בנק-ענק שלישי בישראל ישפיע לטובה על התחרות במגזר הקמעונאי.

מעבר לכך, ביזור הוא אינטרס של מי שמופקד על יציבותה של המערכת הפיננסית כולה. לכן היינו צריכים לחשוב טוב אם שיקולים של יעילות - ניצול 'יתרונות לגודל' - הם סיבה מספיק טובה כדי שנסכים לוותר על שיקולים של שמירה על תחרות ושל שמירה על יציבות פיננסית מערכתית, או שהיה מקום להתערב בתהליכים אלה של גידול ריכוזיות ולהגביל את הנטייה של הבנקים לגדול ולגדול.

ישנה גם סיבה נוספת, ההולכת ומתבהרת, לכך שרצוי להגביל את גודלם של הבנקים

בשנים האחרונות אנו נחשפים יותר ויותר להשלכותיו הדרמטיות של תהליך ההפרטה שמתחולל במשק הישראלי מזה שלושה עשורים. ההפרטה העבירה את השליטה בבנקים מידי המדינה והמוסדות הלאומיים לידי בעלי שליטה מעטים. כוח זה שנצבר בידי מעטים מנוצל על-ידיהם לא רק להתייעלות (הלוואי) ולשיפור הניהול העיסקי (הלוואי), אלא גם לצבירת עוצמה בפירמידות-אחזקה כלכליות. העוצמה הנצברת בידי מעטים אינה משמשת אותם רק כדי להתמודד עסקית בכפוף לתנאי המשחק המקובלים - מה שהיה פועל מטבע הדברים לטובת כולנו - אלא גם מופעלת על-ידיהם כדי לנסות ולשנות את חוקי המשחק לטובתם, לצבירת רווחים. יכולת זו מתאפשרת ע"י הפעלת מנופי השפעה על מוקדי-כוח פוליטיים כדי לאלצם לשנות את החקיקה הכלכלית ואת כללי הרגולציה. אחד הסממנים הבולטים של תהליך זה הוא גיוס רגולטורים-לשעבר ופקידי-מדינה בכירים לשעבר לשירות בעלי השליטה כדי להעצים את יכולתם להשפיע על הרשות המבצעת, הרשות המחוקקת והרגולציה. ראו בעצמכם כמה מבכירים לשעבר של משרד האוצר ובנק ישראל ממוקמים בשנים האחרונות בצמרת הניהולית של הסקטור הפיננסי. קשה לקבל שמדובר דווקא בכשרונות ניהוליים נדירים בתחום הפיננסי שנפלטו מהסקטור הציבורי.

סביבה בנקאית לא-תחרותית מאפשרת לבנקים לגבות מהציבור מירווחים ועמלות מוגזמים

שאלה מעניינת היא למה משמשות ההכנסות המנופחות של הבנקים. לא כל הפירות הולכים לבעלי המניות: אנו רואים שחלוקת השפע משותפת לשכבות נוספות - למנהלים הבכירים, שזוכים לתנאי שכר מופלגים, ולעובדים ותיקים, שנהנים משילוב שכבר כמעט ואינו קיים בשוק העבודה הישראלי, של שכר גבוה עם קביעות ותנאים סוציאליים נדיבים. הדגמת היכולת הזו של מונופול לשתף בשלל גם את עובדיו (בדרך-כלל הוותיקים - לא עובדי 'דור ב') חוזרת על עצמה גם במקרים אחרים במשק שבהם לא מתקיימת תחרות: חברת החשמל, רשות הנמלים ובאחרונה ראינו גם את רשות שדות התעופה. ובטח עוד לא ראיתי כלום.

מה אפשר היה לעשות אחרת?

אם מקבלים שהבנקים בישראל גדולים מידי - צריך היה לפעול להקטנתם. זה יכול להיעשות ע"י אילוצם לוותר על פעילויות לא-בנקאיות, ע"י מכירה של אחזקות בנק-בבנק כדי להגדיל את מספר הבנקים העצמאיים, ע"י מכירת אחזקות של הבנקים, ע"י קביעת תקרה לגודל פעילותו של בנק בישראל, ע"י דרישות הון מבוססות-נתח שיקזזו את היתרונות הנובעים מגודל, ע"י התערבות נקודתית למניעת חיסול בנקים בדרך של 'בליעה', ע"י עידוד כניסת בנקים חדשים למערכת, וע"י עידוד בנקים בינלאומיים לפתוח שלוחות בנקאיות בישראל. רוב היוזמה הזו אינה צריכה לבוא דווקא מכיוונו של בנק ישראל, שעניינו מוגבל לשמירה על יציבות. זה לא המנדט שלו.

ומה לגבי הסיפור הספציפי של עיסקת מזרחי-איגוד?

שילוב של בעיות - סכסוכים בין בעלים וחוסר ההצלחה המתמשך של בנק איגוד להפגין צמיחה בריאה ורווחית על בסיס פעילותו הבנקאית המסורתית - הביא אחרי המתנה ארוכה לאפשרות של מכירתו. אינני מכיר מקרוב את הפרטים, אבל עקרונית זו יכלה להיות הזדמנות לשינוי כיוון של הבנק: לחיזוקו של איגוד כבנק עצמאי (להבדיל מבליעתו ע"י בנק קיים), לפריצתו כבנק חברתי, להכנסת קבוצת בעלים חדשה שתוביל אותו לאופק חדש, או לשימוש במערכי הבנק כבסיס לכניסת בנק בינלאומי לפעילות בישראל. הכיוון אליו הדברים נוטים הוא אחר: מיזוגו של איגוד עם בנק מזרחי-טפחות, מהלך שאמור להגדיל את מספר המגה-בנקים בישראל כדי ליצור לכאורה תחרות בין הענקים.

לא ברור מניין הביטחון שמתן רשות למזרחי-טפחות לבלוע בנק קטן-בינוני יגרום לו להפוך עורו ולהגיע למעמד של בן-תחרות לשני הבנקים הגדולים בישראל. מההיסטוריה הייתי מסיק אחרת: דומני שמיזוג שלושה בנקים לתוך מזרחי בתוך כעשור (הבנקים טפחות, אדנים, יהב) לא יצר בנק מסחרי גדול אלא רק העביר את המותג המשכנתאי החזק מהחברה-הבת לחברה-האם והפך את בנק המזרחי, שהיה בנק מסחרי, לבנק משכנתאות גדול. נראה גם שהיתרון העיקרי הצפון לבעלי מזרחי-טפחות מהמיזוג המוצע הוא ניצול של רווח חשבונאי הנובע מדחיית מס עקב רישום הפסדים של בנק איגוד, בתוספת ליטוף לאגו עקב הפיכת מזרחי-טפחות לבנק השלישי בגודלו בישראל. לבנק ישראל יש אולי עניין בצמצום הנטל התפעולי הרגולטורי שיתאפשר עם סגירת בנק איגוד, ואולי גם הקלה בכאבי הראש שגרמו מריבות הבעלים בבנק איגוד. ואנחנו? נשמע כנראה סיפור שיווקי על יצירת תחרות ל"דואופול" הבנקאי המפורסם, נראה כנראה ירידה בתחרות בין הבנקים, ונישאר במערכת פיננסית מסוכנת בגלל בנקים "גדולים מכדי להיכשל".

אז מה היה לנו?

הסיפור הספציפי של מיזוג בנק איגוד לתוך מזרחי-טפחות אינו סיפור קריטי לכולנו - מדובר בעיקר בהחמצה של הזדמנות לקבוע מגמה חדשה, לשנות כיוון. עם סיפור מדומיין של הגברת התחרות בין מגה-בנקים אנו מקבלים עלינו את הסיכון של הקטנת התחרות בין הבנקים ושל מערכת תיווך פיננסי שבה יש שחקנים גדולים מידי המסכנים את יציבותה של המערכת. זה לא היה צריך לקרות כך.