משק בית הרוכש דירת מגורים יכול לגייס את האמצעים הכספיים הדרושים לו משני מקורות אפשריים: מקורות עצמיים – מכירת נכסים (פיננסיים או אחרים) ומשיכת כספים מפיקדונות בבנקים – או מקורות חיצוניים – נטילת הלוואות. כאשר משק בית משתמש בהלוואה לרכישת דירה נוצר לו מאזן: יש לו נכסים (הדירה הנרכשת), והתחייבויות (הלוואת המשכנתא). עודף הנכסים על ההתחייבויות, נקרא "הערך נקי" (Home Equity). כך, לדוגמא, אם משק הבית רכש דירה במחיר של 1.8 מיליון ₪ והשתמש לשם כך בהלוואה בסך 1.2 מיליון ₪ - נאמר שיש לו ערך נקי של 0.6 מיליון ₪ בבית שבבעלותו.
מדוע בכלל להשתמש בהלוואות לרכישת דירה? מחיר דירה בדרך כלל גבוה, ומסתכם בהכנסה של מספר שנים של משק הבית. למעט במקרים בהם יש למשק הבית אמצעים מספיקים כבר בתחילת דרכו (סיוע מההורים, רכוש משפחתי וכו') – עליו לצבור בעצמו את האמצעים לרכישת הדירה על-ידי חיסכון שיימשך שנים רבות.
הדרך הפשוטה היא לכן לעמול ולחסוך, עד שיצטברו בידי משק הבית מספיק אמצעים לרכישה. המשמעות תהיה שמשפחות צעירות יתגוררו בשכירות במשך 10-20 שנים, עד שיצברו את המקורות הדרושים. במדינות מפותחות, בהן פועלים שוקי הון ואשראי מפותחים, ישנה אלטרנטיבה נוספת: משק הבית יכול ללוות חלק מהסכום הדרוש לו לרכישת הדירה מבנק.
המשמעות היא שנוצר מרחב החלטה לגבי עיתוי הרכישה: אם בעולם ללא משכנתאות משקי בית היו צריכים לרכוש דירה רק בשלבים מתקדמים של חייהם, לאחר שצברו מספיק חיסכון – בעולם המפותח הם יכולים להקדים את הרכישה. ההבדל הוא רק בעיתוי הרכישה: בשני המקרים משק הבית צריך לחסוך שנים ארוכות כדי לצבור מקורות, אבל בעוד שבעולם הישן הוא היה מקדים חיסכון לרכישה – בעולם החדש הוא יכול להקדים רכישה לחיסכון. המסקנה היא שתשלומי משכנתא הם למעשה צורה של חיסכון לדירה.
