גדולים מכדי להיכשל - המאבק על גודלם של הבנקים

אחד המאבקים שמנהל פול וולקר – מי שהיה נגיד הבנק המרכזי האמריקני בשנים 1979-1987 ומשמש מאז פברואר 2009 כיושב-ראש הוועדה המייעצת לנשיא אובמה בנושא ההבראה הכלכלית - הוא על הקטנת עוצמתם של המוסדות הפיננסיים הגדולים. פעולות חוזרות של מיזוגים שנעשו לאורך השנים, ושנתפסו כהתייעלות, כניצול יתרונות לגודל וכבניית גופים המתאימים יותר להתמודדות תחרותית בשוקי ההון הגלובליים - הביאה ליצירתם של גופי-ענק. במשבר האחרון נדרש הממשל לקבל החלטות על התערבות להצלתם של רוב גופים אלו, בגלל החשש שנפילתם תגרור אחריה חלקים נכבדים של המערכת הפיננסית ואולי אף תביא לקריסתה. ידיו של המימשל היו כבולות: ברוב המקרים הוא נאלץ להתערב כדי למנוע קריסה אפשרית. התערבות זו להצלת הסקטור הפיננסי על חשבון משלם המיסים גרמה לביקורת ציבורית על כך שמדובר בגופים שהם פרטיים בתקופות של גיאות ומחלקים לבעלי המניות ולמנהלים רווחים גדולים, ובתקופות של שפל הם נסמכים על הקופה הציבורית. בשלב הנוכחי מנסה המימשל לנסח את הלקחים מהמשבר, ואחת הנקודות שזוכות לוויכוח מקצועי וציבורי ער היא השאלה אם להתיר לגופי-ענק כאלו להתקיים או להגביל את גודלם.

טענה המובאת ברשימה של סיימון ג'ונסון - פרופסור למימון באוניברסיטת MIT  (ראו: http://economix.blogs.nytimes.com/2010/03/04/why-exactly-are-big-banks-bad/) - היא שדעת הקהל בארה"ב כבר התעוררה בעבר נגד הגופים הגדולים, בתחילת המאה ה-20, משלוש סיבות: א) גופים אלו לא הוכיחו שיש להם יתרונות תחרותיים אמיתיים, והצלחתם נבעה בהרבה מקרים מיכולתם למחוץ את מתחריהם הקטנים יותר; ב) בגלל גודלם, גופים אלו צברו כוח פוליטי עצום ואיימו על יכולת התפקוד האוביקטיבי של ממשל דמוקרטי; ג) נעשו ניסיונות ברורים ע"י גופים אלו לנצל את כוחם להכתיב את כללי המשחק העסקיים בצורה שתפעל לטובתם וכנגד סקטורים אחרים בכלכלה.

הסביבה העסקית השתנתה מאז. החשש כיום בארה"ב אינו קשור לאנשים העומדים בראש החברות הגדולות, אלא יותר לריכוז מוגזם של עוצמה בידי הארגונים עצמם (חישבו אם זהו המצב גם בישראל, או שאנחנו חוששים יותר מהשתלטות אינדיבידואלית של משפחות). החשש העיקרי בארה"ב אינו מפני עוצמת-יתר המרוכזת בידי גופים עסקיים גדולים, אלא מפני יכולתם של הבנקים הגדולים ליצור את התנאים המגבירים את הסיכויים למשברים פיננסיים בינלאומיים. יכולת זו מוגברת עקב הנטייה של בנקים אלו ליטול סיכונים מוגזמים בגלל אסימטריה של רווחים/הפסדים: הרווח הצפוי מנטילת הסיכונים (וזוהי המטרה לשמה נוטלים סיכונים) - במידה שההימורים יצליחו - שייך לבנקים; ההפסדים - במקרה של כישלון - יועמסו על כתפי משלם המיסים.

אין מדובר כאן במשבר המתרחש אחת למאה שנה, כפי שניתן לחשוב כשמסתכלים על כותרות המשבר הנוכחי. יותר ויותר כלכלנים נוקטים בעמדה שמשברים כלכליים הפכו לתופעה החוזרת על עצמה כמעט בסדירות כל חמש שנים. המשבר האחרון אינו אלא המשבר הקשה ביותר בסידרה של משברים שפקדה את כלכלת המערב כמעט ברציפות מאז שנות ה-70' של המאה הקודמת. המערכת הפיננסית פועלת בעולם לא יציב, ובתוך מציאות זו פועלים גופים שיש להם נטייה התנהגותית ליטול סיכוני-יתר והם בעלי יכולת לגרור אחריהם את כל המערכת הגלובלית.

בשבוע האחרון ניכרת תזוזה בעמדת נגיד הבנק המרכזי האמריקני הנוכחי, בן ברננקי, שאינו מזוהה עם "חוק וולקר", כפי שבא לביטוי בהתבטאויותיו (ראו קישור). להלן קטעים מעניינים במיוחד מדבריו (תרגום חופשי):

"זהו מצב בלתי מוסרי שהגורל של כלכלת העולם יהיה תלוי בצורה כל כך הדוקה בגורלם של קומץ חברות-ענק פיננסיות. גם אם לא נלמד כלום מהמשבר האחרון, עלינו להבטיח לעצמנו שלעולם לא נעמוד שוב במצב כזה".

ולגבי המחיר האמיתי לחברה של קיום גופי הענק:

"המחיר הכלכלי של קיומן של חברות עסקיות הנתפסות כגדולות מכדי להיכשל התחוור לכולם במשבר האחרון, כשהמערכת הכלכלית הייתה קרובה לקריסה. אבל קיומן של חברות הגדולות מכדי להיכשל מטיל עלויות כבדות על המערכת הפיננסית גם בזמנים של יציבות. אולי הנקודה החשובה ביותר היא שאם חברה נתפסת בציבור כגדולה מידי, או בעלת קשרי-גומלין מסועפים מידי, או בעלת חשיבות מערכתית (systemic) גבוהה מדי, מכדי שהרשויות יאפשרו לה להיכשל – אזי נחלשת המוטיבציה של שותפיה לעסקים להעריך את טיב המודל העסקי שלה, את איכות הניהול שלה ואת התנהגותה בנושא נטילת סיכונים. כתוצאה מכך, חברה כזו אינה נדרשת להפגין עמידה במשמעת שוק כפי שמקובל לגבי חברות אחרות, יש לה נגישות נוחה יותר למימון מכפי שהיה נגזר מאיכות הניהול שלה ומאופי הסיכונים שהיא נוטלת, ולכן יש לה פיתוי ליטול סיכונים מוגזמים".

הקטע מזכיר אולי לוותיקים שבינינו את התקופה שבישראל רווחה ההשקפה שגופים עסקיים מסוימים (הקיבוצים, קונצרן כור וכו') הם גדולים מכדי להיכשל, את המשמעות לגבי נגישותם של גופים אלו לשוק ההון, ואת התנהגותם של הבנקים בישראל בנושא הרצת המניות עד למשבר של 1983.

והנה קטע מעניין אידיאולוגי נוסף:

"קיומם של ארגונים הגדולים מכדי להיכשל גורם לעיוות תחרותי המונע מארגונים יעילים וחדשניים להצליח. בסביבה תחרותית הוגנת, לחברות קטנות צריכה להיות אפשרות להצטיין ובכך לכבוש להן מקום על חשבון חברות גדולות יותר. באותה מידה, חברות לא יעילות צריכות לפנות את מקומן ולשחרר משאבים לשימושים אחרים. בקיצור, אם ברצוננו שתהיה לנו מערכת פיננסית תחרותית, חיונית וחדשנית, שבה משמעת שוק מעודדת יעילות ומקיימת בקרה על הסיכונים, לרבות סיכונים כלל-מערכתיים – עלינו לסיים אחת ולתמיד את הבעיה של ארגונים הגדולים מכדי ליפול".

ישראל יצאה מהמשבר הפיננסי האחרון עם פגיעות קלות-יחסית. הבנקים מדגישים עובדה זו ומייחסים אותה (שלא בצדק) לאיכות הניהול שלהם. הם גם מנסים למנף את הפגיעה שספגו המשקיעים המוסדיים בעקבות המשבר כדי לבוא חשבון עם הרפורמה שקבעה ועדת בכר. השאלה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו היא אם הבנקים בישראל אינם גדולים מידי למשק, ומה מדברי הנגיד האמריקני נכון גם לגבינו.