נסיונות חקיקה לחילוץ לווי משכנתאות בקליפורניה

בכתבה שהתפרסמה בעיתון "ניו-יורק טיימס" לפני כשבועיים מתואר המאבק הפוליטי המתקיים בקליפורניה על גורלם של לווים שהגיעו לחדלות-פירעון, ושהגיעו למצב של הון עצמי שלילי: ערך ביתם, שירד במשבר האחרון, נמוך מחוב המשכנתא שלהם. לפי מקור שמצטט העיתון, כשליש ממשקי הבית של קליפורניה – למעלה משני מיליון משקי בית - נמצאים במצב זה (ברחבי ארה"ב נמצאו במצב זה למעלה מ-11 מיליון משקי בית בסוף הרביע הראשון של 2010 - תוספת של חצי מיליון משקי בית תוך חצי שנה, לפי דיווחי חברת המחקר CoreLogic).

הוויכוח הוא בין הבנקאים לבין אנשי ענף הנדל"ן. הבנקאים טוענים שהלווים צריכים להיות אחראים להתחייבויות שנטלו, ולשאת בגורל השקעתם שכשלה. אנשי ענף הנדל"ן טוענים שלווים שאיבדו את ביתם אינם צריכים להיקלע למצב שהם הופכים לאסירים בבתיהם ואינם יכולים לעזוב אותם ולהמשיך בחייהם. הצדדים מייצגים אינטרסים מנוגדים: הבנקאים רוצים להציל מה שניתן מהלוואות המשכנתא שנתנו, גם אם לצורך זאת עליהם לגרור את הלווים לבתי המשפט למשך מספר שנים; אנשי ענף הנדל"ן רוצים למנוע קיפאון ארוך-טווח של הענף: הם רוצים שהלווים שכשלו ישחררו את הבתים וימשיכו בדרכם, והבתים יימכרו במחירי שוק לקונים אחרים. הוויכוח אינו רק מאבק אידיאולוגי על דעת קהל: הצעת חוק המגדירה מחדש את מחויבויותיו של הלווה נמצאת בדיונים, לאחר שעברה כבר אישור בסנט של קליפורניה בתחילת חודש יוני. מדינות אחרות שנפגעו בצורה קיצונית ממשבר הנדל"ן עשויות לחקות את קליפורניה.

את השאלות העקרוניות פגשנו כבר ברשימות קודמות בבלוג זה (ראו רשימות בתאריכים 28.11.09, 4.1.10, 2.3.10, ו- 9.5.10). בחלק ממדינות ארה"ב נהוגות הלוואות Non-Recourse, שהן הלוואות בהן יש ללווה אופציה לסלק את יתרת החוב על-ידי כך שהוא מעביר לידי הנושה את הזכויות על הבית ששימש כבטוחה להלוואה, ובכך נמחק חובו. במקרה המתואר בכתבה הניסיון הוא לייצר אופציה זו בדיעבד, למרות שהיא לא הייתה קיימת בעת מתן ההלוואה, ולהחיל שינוי זה על כלל הלווים שנקלעו למצב זה. הסיבות המוסריות לסיוע ללווים הן שמדובר בירידת מחירי בתים שלא הייתה כמותה כ-75 שנים, מאז השפל הגדול שהתפתח בעקבות המשבר הפיננסי של 1929, ושהמלווים היו אגרסיביים מידי בשנים האחרונות (קיים אפילו שימוש במונח "מלווים טורפים" – Predator Lenders) ודחפו את הלווים שלא בטובתם לעיסקאות נדל"ן יקרות וממונפות בצורה קיצונית כשהם מנסים בכך להגדיל את היקף האשראי שהם נותנים. בעיקר עודדו הבנקים את הלווים להשתמש בבתיהם כבטוחה להלוואות צרכניות (Home Equity Loans), מנגנון שאיפשר למשקי הבית בארה"ב לקיים לאורך זמן רמת צריכה שמעבר לרמת הכנסתם וכתוצאה מכך לצבור חובות גדולים.

מנגד, הטענות הן בדרך כלל שיש בחקיקה החדשה מתן פרס ללווים שנטלו הימור מסוכן, והחילוץ של לווים אלו ייעשה על חשבונם של משלמי המיסים האחרים. אי-נטילת אחריות לתוצאות נחשב חינוך גרוע בתרבות הקפיטליסטית.

הנוסח הראשון של החוק הציע להבחין בשימוש שנעשה בהלוואות. ההבחנה שהוצעה היא בין מי שכספי הלוואות המשכנתא שנטל שימשו לרכישת הבית או להשקעה בו, לבין מי שהשתמש בכספי ההלוואה למטרות שאינן קשורות בבית (שימושים צרכניים, הלוואות מסחריות וכו'). הצעת החוק הייתה להגן על הראשון ולתת לו אופציה לבטל את חובו על-ידי העברת זכויותיו בנכס לידי הנושה, אבל לא להגן על השני. בסופו של דבר אושרה גירסה מרוככת של ההצעה: הלווה יהיה מוגן רק לגבי החלק המקורי של ההלוואה, אבל לא יהיה מוגן לגבי אשראי נוסף שקיבל כנגד מישכון הבית.