רשימת אורח: מדינת ההולכים על הסף - ד"ר יאיר דוכין*

האסון המתרחש בימים אלה על רכס הכרמל ממחיש שוב את גישת ה"הליכה על הסף" של מקבלי ההחלטות ואת העיוות החמור שנוצר בסדר העדיפויות הלאומי בעשורים האחרונים. בדיקה שיטתית של קיבולת מעטפת התשתיות החיוניות במדינת ישראל מול הצרכים הנובעים מגודל האוכלוסייה והפעילות הכלכלית מצביעה על גישת ניהול ופיתוח מסוכנת ביותר, המתבטאת בניצול מתמשך של התשתיות החיוניות במדינה בקירבה מסוכנת לקיבולת המקסימלית שלהן.

תשתית הכבאות בישראל עולה בדרך כלל לכותרות סביב שביתות כבאים עקב אי-תשלום משכורות אחת למספר חודשים, אך איש ממקבלי ההחלטות כמעט שאינו נותן דעתו (ובוודאי, למעט הכבאים עצמם, שאינו שובת או מפגין) לכך שרכבי הכיבוי וציוד הכיבוי והחילוץ הנילווה מועטים, מיושנים ואינם מותאמים כלל לסיכוני השריפות וההרס הקיימים כיום. שנים רבות של קיצוצי תקציב, והימור משונה על כך שסיכונים לא יתממשו, יצרו פער מבהיל בין כושר הביצוע של תשתית הכבאות בארץ לסיכונים עליהם אמורה תשתית מיושנת ובלתי מתאימה זאת לענות.

האסון הנוכחי, שמכריח את הכבאים לעמוד מול השריפה הגדולה בתולדות המדינה כמעט בחזה חשוף - תוך גילויי גבורה אישית והתבססות על אותה תשתית מיושנת שעליה הם מתריעים כל הזמן - הוא רק קצה הקרחון של התופעה הכללית שאותה אני מכנה בשם "גישת ההליכה על הסף", במרבית מעטפת התשתיות החיוניות בישראל.

טועה מי שחושב שבתחומי התשתית האחרים גלומים סיכונים פחותים לעומת תחום כיבוי האש. הפיגור הגדול בפיתוח תשתית הכבישים לעומת הגידול במספר כלי הרכב גובה באורח שוטף כמות גדולה בהרבה של חיי אדם וגורם לנזקים חומריים גדולים בהרבה לעומת אובדן חיי האדם והנזקים החומריים הנגרמים על ידי שריפות. לתשתית הייצור והאספקה של חשמל בישראל יש רזרבה תפעולית זניחה, שיוצרת איום של הפסקות חשמל בכל שיא מקרי של צריכה. תשתית אספקת המים והטיפול בשפכים נמצאת כבר שנים רבות על סף קריסה עקב פיגור מתמשך בהשקעות ובפיתוח לעומת צמיחת הצרכים (ראה תחום התפלת המים המפגר בשנים רבות אחרי הצרכים ותשתית הטיפול בשפכים שנמצאת באופן תמידי על סף קריסה, עם אירועים חוזרים ונשנים של הזרמת שפכים גולמיים לנחלים או לים התיכון). תשתית הנמלים מתקשה מאד לשרת את צורכי היבוא והיצוא של המשק.

למעשה, בחינת התפקוד של מעטפת התשתיות והשירותים בישראל (ולתשתיות שפורטו לעיל אפשר להוסיף גם את מערכות החינוך - כולל החינוך האקדמי - והבריאות) מצביעה על קיומה של "שיטה", בגישת הרשויות פיתוח התשתיות. העיקרון העומד בבסיס "השיטה" הוא "הרעבה" שיטתית של ענף התשתית והקצאת משאבים לפיתוח רק לפי "זעקות שבר" ופתרון של משברים מקומיים. סביר לצפות, למשל, שבעקבות השריפה בכרמל תוקם ועדת חקירה שתוצאתה העיקרית תהיה תוספת תקציבית מסוימת שתאפשר הצטיידות ותוספת תקנים מינימלית שתשתיק את הצועקים. ייתכן שימצאו גם אשם כזה או אחר שיספק את הצורך למצוא אשם כלשהו.

המקור הברור לשיטת ההרעבה של התשתיות הוא התפיסה הכלכלית, המסולפת, שקושרת ניצול מקסימלי של קיבולת תשתיות עם יעילות כלכלית. כלומר: כדי שלא לבזבז משאבים יש לנצל תחילה באופן מירבי את התשתיות הקיימות ולדחות ככל האפשר את עיתוי ההשקעות החדשות. היות והערך הנוכחי של עלות ההשקעה יורד ככל שהיא רחוקה יותר - לכאורה הרווח מהדחייה ברור. העיוות החמור בגישה זאת נובע כמובן מההפחתה, עד כדי התעלמות (להערכתי מכוונת), של עוצמת הנזקים הישירים והעקיפים הטמונים בגישה זאת.

מיהם יוצרי השיטה?   

יוצרי השיטה הם אנשי משרד האוצר, שבהעדר יכולת להשפיע על תקציבים הנובעים מהתחייבויות פוליטיות, רואים בה אמצעי להפחתת הגירעונות התקציביים. הגורם המסייע להם הוא כמובן הביורוקרטיה הישראלית הידועה, שמאפשרת לאוצר לבלום כל הפנייה תקציבית לתחום התשתיות בנימוקים מגוחכים של תקינות מכרזים, צורך באישורים של ועדות למיניהן, וכדו'. זאת גם הסיבה לכך שלמשרד האוצר יש אינטרס ברור לטפח את הסבך הביורוקרטי, שמסייע לו לטרפד את החלטות הממשלה.

לאן זה מוביל?

התהליך המתואר לעיל גרם במהלך למעלה מעשרים השנים האחרונות לנזק מצטבר אדיר למשק הישראלי, שניתן גם לאמוד אותו כלכלית. היות וקיומה של מדינת ישראל באזורנו מותנה ביכולתה לשמור על מעמדה המוביל (צבאית, כלכלית ותרבותית), התנהלות זו חותרת תחת אפשרות הקיום לטווח ארוך של המדינה ולכן יש לשנותה לאלתר.

מהו כיוון הפתרון?

הפתרון למחדל המתמשך מחייב 2 שלבים עיקריים:

בשלב הראשון יש להקים צוות בחינה ותכנון לכל תחום התשתיות בישראל. צוות זה יצטרך לאבחן את המצב הנוכחי, להגדיר יעדים וסדרי עדיפויות לטווח קצר, בינוני וארוך. חשוב להדגיש, שאסור, שצוות זה יהיה קשור בכל דרך שהיא למשרד האוצר. כמו-כן יש להגדיר לוח זמנים מזורז לעבודת הצוות.

בשלב השני חייבת להיות החלטה נחושה ואחריות אישית של ראש הממשלה לכך שהתקציב למימון ההשקעות שתידרשנה יקבל את מקומו הנכון בסדר העדיפויות הלאומי, שכאמור סבל מעיוות חמור בעשורים האחרונים. רק מהלך סדור ונחוש ומחויבות עליונה של ראש הממשלה יכולים כיום לפתור את הבעיה הלאומית שנוצרה ושצפויה להעיק עלינו עוד שנים רבות.

*ד"ר יאיר דוכין הוא חוקר נדל"ן ומרצה במרכז ללימודים אקדמיים. רשימה זו התפרסמה – בשינויי עריכה קלים – ב"דה-מרקר" ביום 6.12.2010