בנאום שנשא ביום הזיכרון ב-1995, בעת שכיהן כראש ממשלת ישראל, אמר יצחק רבין שלכל אדם יש דמות פרטית שלו שמייצגת עבורו את מכלול הנופלים במערכות ישראל. עבור רבין זה היה יעקב סטוצקי ז"ל, מפקד פלוגה בגדוד הפורצים של חטיבת פלמ"ח-הראל אשר נלחמה על פריצה ואבטחת הדרך לירושלים במלחמת השחרור. בבוקר הקרב החליפו ביניהם סטוצקי ורבין את הבטלדרסים. בצהריים זיהה רבין את גופתו של סטוצקי בין ההרוגים בשער הגיא, לפי הבטלדרס.
הדמות שלי היא מיכה מוטילוב, שנפל במלחמת ההתשה על גדות תעלת סואץ ביום 2 באוקטובר 1970.
מעט על מיכה
מיכה נולד בשנת 1947 וגדל בחיפה, על הר הכרמל. שנותיו כנער עברו עליו בביה"ס הריאלי העברי, ובתנועת הצופים (שבט "צופית"). בשני מסלולים אלו מיכה הפך למנהיג בולט של האחרים. בצבא (1965) הוא סיים מסלול בסיירת הצנחנים ואח"כ הוצב כמ"מ בגדוד 890 של הצנחנים. בשנת 1968, עם שחרורו מצה"ל, הוא החל את לימודיו באוניברסיטה העברית בחוגים לכלכלה, סטטיסטיקה ומתמטיקה. בסוף שנה א' ללימודיו (קיץ 1969) ושוב בסוף שנה ב' (קיץ 1970) הוא נענה לפניית צה"ל אל קציני הצנחנים במילואים לסייע במלחמת ההתשה שהשתוללה אז בתעלת סואץ, והתנדב לשתי תקופות של שירות קבע קצר, במסגרת שכונתה אז "הנמרים". בראש השנה תש"ל, 2 באוקטובר 1970, בעת סיור שביצע עם קצין נוסף - מודי סגל - עלה רכבם על מוקש והם נהרגו.
מיכה היה בן 23 בנופלו. זה 40 שנה מתקבצת קבוצה קטנה של בני משפחה וחברים על קברו, ונזכרת מחדש בהבטחה הגדולה שהיה בחייו - ולא זכינו שיקיים. להלן דברים שנשאתי לזכרו בראש השנה תרע"א, ספטמבר 2010.
http://www.hareali-haivri.haifa.k12.il/yizkor/nofel.asp?id=123מיכה היה בן 23 בנופלו. זה 40 שנה מתקבצת קבוצה קטנה של בני משפחה וחברים על קברו, ונזכרת מחדש בהבטחה הגדולה שהיה בחייו - ולא זכינו שיקיים. להלן דברים שנשאתי לזכרו בראש השנה תרע"א, ספטמבר 2010.
לזכרו
בראש השנה האחרון מלאו 40 שנים למותו של מיכה. 40 שנים זו תקופה ארוכה: חלק גדול מההקשר שבתוכו חי ופעל - השתנה; חלק, כולל הדמויות - אפילו אינו קיים עוד. ובכל זאת אנו נפגשים כאן שנה-שנה, כבר 40 שנים, וזוכרים אותו. וזכרו צלול ורלוונטי עד היום, ועולה וצף אצלנו לא רק באזכרות אלא גם בחיי היומיום.
לכל אדם יש שני אלבומים המתעדים את חייו. האחד, הוא האלבום ששמר הוא עצמו: תמונות, זכרונות, חוויות, רגשות, יחסים. אבל יש לכל אחד מאיתנו גם אלבום נוסף שיצר בחייו: זה המאגד בתוכו את החותם שהטביע באלבומיהם של אחרים. שם מופיעה בבואתו: תמונות שלו, זכרונות של אחרים ממנו, חוויות משותפות של אחרים איתו, רגשות שחשו כלפיו, יחסיהם עימו.
עד מתי חי אדם? האלבום האישי - מת עימו. אבל האלבום שיצר - חי אחריו. כל עוד אנשים שהכירו את האדם חיים וזוכרים – הוא קיים, הוא מדבר אליהם, והוא ממשיך להשפיע על חייהם. בשיחות שבין עזרא בריק לביני מיכה הופיע תמיד, לא רק כזיכרון של מה שהיה, אלא בעיקר כתמיהה על מה שיכול היה להיות: איך היו מתפתחים חייו של מיכה לולא מותו הטרגי? למה היה מגיע? מה מיכה היה אומר על המצב בארץ? מה מיכה היה אומר עלינו, חבריו, ועל בחירותינו?
סיפור חייו של מיכה הוא סיפור התגלותה של כריזמה. מיכה לא היה אדם שמשאיר רושם ראשוני פיסי: הוא לא היה גבה-קומה, לא ספורטאי מצטיין, לא יפה-תואר, לא משאת-נפשן של הבנות. מיכה גם לא היה המצטיין בלימודים בכתתו. הוא הגיע לעולם בלי שום הטבות ושום הנחות. הוא היה צריך להתחיל מאפס. והנה, הוא הפך לדמות המובילה בכל מסגרת חברתית אליה השתייך: בבית הספר הריאלי, בתנועת הצופים, ואח"כ בצבא. בבית הספר הוא היה בוועד הכיתה, ובשנה האחרונה ללימודיו גם נבחר ע"י התלמידים ליו"ר חברת התלמידים בביה"ס הריאלי, תפקיד סמלי שהיה שמור לבולטים במחזורם, אלו שנחשבו בעיני חבריהם כמנהיגי העתיד בחברה הישראלית. בתנועת הצופים היה "חבר מועצה" בשכבת הגיל שלו, והפך לדמות הבולטת של הגדוד ושל השבט.
אני זוכר שהגענו לצנחנים. נתקלנו שם בטובי הנוער: ביכורי מערכת החינוך הקיבוצית, בחירי הנוער, הספורטאים המצטיינים, המנהיגים הטבעיים. רבים מהם היו בעלי הופעה מרשימה, תהילה ספורטיבית, מעמד חברתי בתנועה הקיבוצית, משדרים ביטחון עצמי. ראיתי את מיכה נכנס שלוש פעמים למעגל לא-מוכר ובונה מחדש ובהדרגה את מנהיגותו בקרב החבורה הסובבת אותו: במסלול הסיירת, בפיקוד על מחלקה בגדוד 890, ובפיקוד על מעוז בתקופת מלחמת ההתשה בסואץ, כאיש מילואים. מנהיגותו לא הייתה פתאומית – היא נבנתה וחילחלה לאט ובביטחון.
מה ההצלחה הזו אומרת? היא אומרת הרבה על מנהיגות האמת שהוא שידר: לא רושם ראשון, לא קסם מיידי, לא כישוף – אלא משהו שחילחל לאט לתודעת חבריו, חניכיו ופקודיו וגרם להם לחוש אמון הולך וגובר כלפיו. וזוהי הכריזמה המיוחדת של מיכה.
אבל זה אומר משהו לא רק עליו, על גם על המסגרת התרבותית בתוכה צמח. ימים של אמונה תמימה בצידקת הדרך הציונית, ימים של צניעות חומרית והסתפקות במועט, סולם ערכים חברתי המדגיש את הנתינה לחברה, את התרומה, את ההתנדבות. בעולם זה, שהשתנה מאז, מיכה פרח וזרח. הוא הציע את התכונות של מנהיג אמיתי.
מיכה איננו איתנו, אבל האלבום שיצר בליבנו חי וקיים. הוא איננו רק זיכרון אישי של האיש שהיה, של חוויות משותפות ושל רגשות – הוא קיים בעיני גם כמגדלור, כמצפן. המורשת שיצר אינה רק עבר – היא גם כלי לשפוט את המציאות הנוכחית. מיכה מסמל בעיני את הקורבן שהעם בישראל הקריב כדי שתהיה לו מדינה עצמאית. והוא כולל לא רק את רבבות הנופלים במערכות ישראל, אלא גם את הרבבות שעלו לארץ ועבדו ותרמו ולחמו וחיו בתנאים קשים כדי שתקום כאן מדינה עברית. והקורבן הזה הוא הבסיס שעליו יושב המפעל האדיר שנבנה כאן. והקורבן אינו רק זכרון כואב – הוא מחייב אותנו, הוא מכתיב לנו ציווי: שלא מדובר כאן בעוד מדינה, תוצאה אבולוציונית-פסיבית של ישיבת עם בארצו, אלא במפעל קואופרטיבי, ייחודי, תוצאה של מאמץ לאומי; שכאן אסור לזלזל במורשת ובעתיד ולנהל את ענייני המדינה בבינוניות; שכאן אסור להתעייף, לוותר על האתגרים ולשקוע לחיי נוחיות בהווה; שכאן אסור לאפשר שאנשים מתוכנו יתעשרו ואחרים יגיעו לסף רעב; שכאן אי אפשר שנשכח את מורשתנו וננצל את כוחנו הצבאי כדי לדכא אחרים; שכאן אי אפשר לשאת שקברניטים ימעלו בשליחותם.
את הציווי הזה אני מקבל ישירות מזכרו של מיכה. לא כפרט, אלא מבחינתי כמייצג את הקורבן.
