במאמר שפורסם היום (12.5.11) בעיתון "דה-מרקר" בשם "ערביי ישראל הם לווים מסוכנים, אבל הם משתפרים במהירות" מביאה מירב ארלוזורוב מגוון של אמירות לגבי תכונות הלווים מהמגזר הערבי כפי שהן משתקפות בנתוני הבנקים. בתחילה מובאות טענות בשם שני הבנקים הפעילים ביותר במגזר זה - "בנק מרכנתיל דיסקונט" ו"בנק ערבי-ישראלי", לפיהן נתוני איכות האשראי במגזר הערבי מצביעים על בעייתיות ברורה. בהמשך מובאות טענות נגדיות: האחת, שמדובר בהצגה מוטעית ושניתוח אלטרנטיבי של נתוני בנק ישראל לגבי בעלי חשבונות מוגבלים מראה על כך שאיכות האשראי במגזר הערבי אינה נופלת מאיכות האשראי הממוצעת במשק, והשנייה - שחל שיפור דרמטי באיכות האשראי של המגזר הערבי בשנים האחרונות.
נקודת המוצא של הדיון באותו מאמר היא שהמחסום להרחבת האשראי למגזר הערבי הוא התנהגות הלווים במגזר זה. בניגוד לכך, אני סבור שמיעוט האשראי הבנקאי המופנה למגזר הערבי אינו תולדה של ליקויים בתרבות האזרחית של המגזר הערבי: לכל היותר מדובר בגורם מרתיע מבחינת הבנקים, אבל היריעה רחבה יותר. להלן כמה נקודות בנושא.
1. האם נתוני האשראי של המגזר הערבי אינם ברורים?
אני מעריך שהנתונים של שני הבנקים המורים על בעיות של התנהגות לווים בקרב בני המגזר הערבי הם נכונים, למרות הטענה של אותו דוקטורנט מאוניברסיטת חיפה שמחקר שלו מוזכר במאמר. כבר מספר שנים אינני נמצא בתוך המערכת הבנקאית ולכן אין לי גישה לנתונים מעודכנים, אבל לאורך השנים זכור לי ששיעור הפיגורים בהלוואות משכנתא בקרב המגזר הערבי היה גבוה פי שלושה משיעור הפיגורים הכללי. תופעה זו הייתה כרונית, משותפת לכמה בנקים, והיא גרמה להסכמה כללית בקרב הבנקים שמדובר בסיכון אשראי גבוה יחסית.
2. הפרטת האשראי לדיור משאירה את המגזר הערבי מחוץ למשחק
התפיסה לגבי המגזר הערבי גרמה לכך שבנקים נמנעו ככל האפשר מהעמדת אשראי בנקאי לרכישת דיור במגזר הערבי. רוב האשראי לדיור היה לכן הלוואות ממשלתיות לדיור במסגרת תכניות הסיוע של משרד הבינוי והשיכון.
מאז תחילת שנות ה-90' לא חלו עידכונים משמעותיים בהיקפי הסיוע של משרד השיכון. האשראי לדיור עבר הפרטה: חלקים גדלים והולכים של האשראי לדיור במשק מומנו ע"י הבנקים עצמם, ממקורותיהם ועל אחריותם. מובן מאליו שבעוד שהמגזר היהודי נהנה מהיצע שופע של אשראי פרטי - המגזר הערבי נותר כשלרשותו בעיקר האשראי הממשלתי, שגודלו הצטמק והלך ביחס למחירי הדירות.
3. השפעת התיקון לחוק הערבים על הנגישות לאשראי
התיקון לחוק הערבות שנתקבל בכנסת בשנת 1992 פגע באופן בלתי מידתי באוכלוסייה החלשה: יישובי פריפריה, בעלי הכנסות נמוכות, ובעיקר - בני המגזר הערבי. לפי תיקון זה, שהתקבל ברחבי הבועה "חדרה-גדרה" כצעד ליברלי ונאור, אין יותר לבנק אפשרות להישען על ערבות אישית כתחליף לבטוחה הנכסית (קרי: הדירה הנרכשת) אלא רק בנוסף לה. התוצאה הייתה שבנקים צמצמו את שיעורי המימון בהלוואות, תוך מתן העדפה לרוכשי דירות באיזור המרכז.
4. הממשלה מחלצת את כל השאר
עידכונים במדיניות הסיוע שהוכנסו בשנים שלאחר התיקון לחוק הערבים חילצו קבוצות אוכלוסיה אחרות ממצוקה: עולים מבריה"מ, עולים מאתיופיה, חרדים ותושבי יישובים שמעבר לקו הירוק - כולם זכו להטבות מיוחדות מכספי המדינה. קבוצת האוכלוסייה המבוססת יכלה לדאוג לעצמה לאור הגידול בהיצע האשראי הבנקאי הפרטי ולאור ירידת שיעורי הריבית, והיא אכן דאגה לעצמה. מי שנותר מאחור הם אוכלוסיית הפריפריה, בעלי הכנסות נמוכות והמגזר הערבי.
5. מיהו ערבי?
אחת הבעיות בבנקאות היא ההגדרה המדוייקת של המגזר הערבי. בהעדר הגדרה רשמית ברשומות הבנקים, ההגדרה היא לפי ישוב המגורים. כך גם נוסחו הקריטריונים למתן אשראי: על בסיס ישוב. בגלל קיום ערים משותפות יכלו בני המגזר הערבי המתגוררים בערים אלו ליהנות מתנאים שווים למגזר היהודי. ביישובים הומוגניים של המגזר הערבי - הבעייה היתה חמורה יותר. התושבים נזקקו לאשראי, אבל הבנקים לא ששו להעמיד אשראי זה.
6. מדוע הבנקים אינם רעבים?
מדוע בעצם הבנקים לא טרחו לחדור למגזר זה? האם מדובר בסיכון כה חריג שבנק איננו מסוגל לנווט בהצלחה בתוכו? אינני בטוח שאני יודע את התשובה המלאה, אבל אני יכול להציע חלקים ממנה: הבנקים בישראל הם מונופולים שבעים, ששרידותם אינה מותנית בהצלחתם להרחיב את עסקיהם, ולכן הם יכולים להרשות לעצמם לוותר על פלח שוק זה. ויתור זה מונע אולי גם ע"י התרבות הא-סימטרית הקיימת כיום בישראל לגבי הצלחה וכישלון: הצלחה עסקית אינה תנאי להצלחה אישית של המנהל, בעוד שכשלון עסקי מסכן את הקריירה שלו. במצב א-סימטרי כזה התיאבון לסיכון עסקי הולך ונעלם, שכן הכלל ההולך ומשתלט הוא ש"עוד אף אחד לא פוטר בשל סיכון שלא לקח על עצמו". חישבו גם על המקבילה הדירקטוריונית של כלל התנהגות זה, המכתיבה בעיקר שנאת-סיכון והימנעות מהחלטות נועזות. מעבר לשיגרה התרבותית, אפשר גם לחשוב על כך שהמשבר הפיננסי של השנים האחרונות מקטין עוד יותר את הנכונות של בנקים ליטול על עצמם סיכון. לבסוף, צריך לזכור שכל פעילות מגזרית מחייבת הבנה של סיכונים פוליטיים: במקרה של בעייה - יבואו חו"ח הפוליטיקאים נגד הבנקים "ונוסף גם הוא על שונאינו".
7. האם הסיכון המגזרי הערבי הוא ייחודי?
הסיכון המגזרי אינו ייחודי למגזר הערבי - כמוהו "מצטיינים" גם מגזרים אחרים בבעייתיות של סיכוני אשראי: עולי בריה"מ-לשעבר, שהגיעו לישראל חסרי הון עצמי ובעיות בקליטה בשוק העבודה; עולי אתיופיה, שהגיעו עם תוחלת נמוכה מאד לקליטה בשוק העבודה; החרדים, שחלקם הגדול אינו מועסק והכנסתם נובעת מתרומות; מתיישבי השטחים המוחזקים, שבתיהם אינם ניתנים למימוש במקרה של חדלות-פירעון. לכל אחת מקבוצות אוכלוסייה אלו מצורף גם סיכון פוליטי ספציפי, שמשמעותו שתרחיש מסויים יעורר מרי של רוב חברי הקבוצה בבת-אחת. ובכל זאת: רק המגזר הערבי נותר ללא טיפול.
8. באין מוטיבציה
המציאות של התנהגות אשראי בעייתית בקרב המגזר הערבי אינה הגורם האמיתי המונע את הרחבת האשראי. יש לכך פתרון ניהולי: מציאת דרכי חדירה משופרות שיובילו את הבנקים אל הלווים "הטובים", ובניית המנופים הנכונים שישפרו את יכולת הבנקים לגבות את החוב במקרים של חדלות-פירעון. אסטרטגיות אלו כבר ננקטו בעבר בתחום המשכנתאות, הן כשמדובר היה בעולי בריה"מ-לשעבר והן כשמדובר היה באוכלוסייה החרדית: בשני המקרים הבנקים פעלו בביטחה ובהצלחה. הבעייה דורשת, לכן, עשייה ניהולית. אי-העשייה מקורה בחוסר נכונות. הפתרון היה דורש מן הסתם התערבות של המדינה, בצורת תכנית סיוע ייחודית, אלא שגם אז נותרת הבעייה של מוטיבציה מצד הבנקים.
9. התוצאה
בהעדר פתרון, סובל המגזר הערבי משילוב של "יובש פיננסי" ואפליית מחיר. רוב המגזר אינו זוכה כלל לאשראי לרכישת דיור. אותם שזוכים לאשראי - משלמים עבורו פרמיית סיכון מנופחת, המשקפת את חוסר ההצלחה הנוכחית של הבנקים.
10. גילוי נאות
מאחר שבשנים בהן הייתי בבנק טפחות הייתי מודע למצבו של המגזר הערבי ועסקתי (בחוסר הצלחה) גם בהכנת תכניות להעמקת החדירה למגזר זה - פניתי עם פרישתי מהבנק לחנוך מרמרי, שהיה אז מנכ"ל משותף של המרכז היהודי-ערבי לפיתוח כלכלי, בהצעה לפעול (בהתנדבות) לשיפור הנגישות של המגזר הערבי לאשראי לדיור באמצעות גיבוש קבוצת לווים שתאפשר לבני המגזר ליצור כוח מיקוח מול הממשלה והבנקים. היוזמה לא הצליחה לצבור תאוצה.
11. האם הפתרון טמון באמת באשראי לדיור?
אני מודע לכך שברקע כל הדיון הנוכחי עומדת שאלה בסיסית: עד כמה צוואר הבקבוק האמיתי של המגזר הערבי הוא זמינות האשראי? ייתכן שפתיחה מסויימת של צוואר בקבוק זה תביא לגידול מהיר של הביקוש לדיור, ואז יתברר שצוואר הבקבוק האמיתי הוא דווקא זמינות קרקעות לבנייה עבור המגזר הערבי. אבל זו כבר שאלה למישהו אחר
נקודת המוצא של הדיון באותו מאמר היא שהמחסום להרחבת האשראי למגזר הערבי הוא התנהגות הלווים במגזר זה. בניגוד לכך, אני סבור שמיעוט האשראי הבנקאי המופנה למגזר הערבי אינו תולדה של ליקויים בתרבות האזרחית של המגזר הערבי: לכל היותר מדובר בגורם מרתיע מבחינת הבנקים, אבל היריעה רחבה יותר. להלן כמה נקודות בנושא.
1. האם נתוני האשראי של המגזר הערבי אינם ברורים?
אני מעריך שהנתונים של שני הבנקים המורים על בעיות של התנהגות לווים בקרב בני המגזר הערבי הם נכונים, למרות הטענה של אותו דוקטורנט מאוניברסיטת חיפה שמחקר שלו מוזכר במאמר. כבר מספר שנים אינני נמצא בתוך המערכת הבנקאית ולכן אין לי גישה לנתונים מעודכנים, אבל לאורך השנים זכור לי ששיעור הפיגורים בהלוואות משכנתא בקרב המגזר הערבי היה גבוה פי שלושה משיעור הפיגורים הכללי. תופעה זו הייתה כרונית, משותפת לכמה בנקים, והיא גרמה להסכמה כללית בקרב הבנקים שמדובר בסיכון אשראי גבוה יחסית.
2. הפרטת האשראי לדיור משאירה את המגזר הערבי מחוץ למשחק
התפיסה לגבי המגזר הערבי גרמה לכך שבנקים נמנעו ככל האפשר מהעמדת אשראי בנקאי לרכישת דיור במגזר הערבי. רוב האשראי לדיור היה לכן הלוואות ממשלתיות לדיור במסגרת תכניות הסיוע של משרד הבינוי והשיכון.
מאז תחילת שנות ה-90' לא חלו עידכונים משמעותיים בהיקפי הסיוע של משרד השיכון. האשראי לדיור עבר הפרטה: חלקים גדלים והולכים של האשראי לדיור במשק מומנו ע"י הבנקים עצמם, ממקורותיהם ועל אחריותם. מובן מאליו שבעוד שהמגזר היהודי נהנה מהיצע שופע של אשראי פרטי - המגזר הערבי נותר כשלרשותו בעיקר האשראי הממשלתי, שגודלו הצטמק והלך ביחס למחירי הדירות.
3. השפעת התיקון לחוק הערבים על הנגישות לאשראי
התיקון לחוק הערבות שנתקבל בכנסת בשנת 1992 פגע באופן בלתי מידתי באוכלוסייה החלשה: יישובי פריפריה, בעלי הכנסות נמוכות, ובעיקר - בני המגזר הערבי. לפי תיקון זה, שהתקבל ברחבי הבועה "חדרה-גדרה" כצעד ליברלי ונאור, אין יותר לבנק אפשרות להישען על ערבות אישית כתחליף לבטוחה הנכסית (קרי: הדירה הנרכשת) אלא רק בנוסף לה. התוצאה הייתה שבנקים צמצמו את שיעורי המימון בהלוואות, תוך מתן העדפה לרוכשי דירות באיזור המרכז.
4. הממשלה מחלצת את כל השאר
עידכונים במדיניות הסיוע שהוכנסו בשנים שלאחר התיקון לחוק הערבים חילצו קבוצות אוכלוסיה אחרות ממצוקה: עולים מבריה"מ, עולים מאתיופיה, חרדים ותושבי יישובים שמעבר לקו הירוק - כולם זכו להטבות מיוחדות מכספי המדינה. קבוצת האוכלוסייה המבוססת יכלה לדאוג לעצמה לאור הגידול בהיצע האשראי הבנקאי הפרטי ולאור ירידת שיעורי הריבית, והיא אכן דאגה לעצמה. מי שנותר מאחור הם אוכלוסיית הפריפריה, בעלי הכנסות נמוכות והמגזר הערבי.
5. מיהו ערבי?
אחת הבעיות בבנקאות היא ההגדרה המדוייקת של המגזר הערבי. בהעדר הגדרה רשמית ברשומות הבנקים, ההגדרה היא לפי ישוב המגורים. כך גם נוסחו הקריטריונים למתן אשראי: על בסיס ישוב. בגלל קיום ערים משותפות יכלו בני המגזר הערבי המתגוררים בערים אלו ליהנות מתנאים שווים למגזר היהודי. ביישובים הומוגניים של המגזר הערבי - הבעייה היתה חמורה יותר. התושבים נזקקו לאשראי, אבל הבנקים לא ששו להעמיד אשראי זה.
6. מדוע הבנקים אינם רעבים?
מדוע בעצם הבנקים לא טרחו לחדור למגזר זה? האם מדובר בסיכון כה חריג שבנק איננו מסוגל לנווט בהצלחה בתוכו? אינני בטוח שאני יודע את התשובה המלאה, אבל אני יכול להציע חלקים ממנה: הבנקים בישראל הם מונופולים שבעים, ששרידותם אינה מותנית בהצלחתם להרחיב את עסקיהם, ולכן הם יכולים להרשות לעצמם לוותר על פלח שוק זה. ויתור זה מונע אולי גם ע"י התרבות הא-סימטרית הקיימת כיום בישראל לגבי הצלחה וכישלון: הצלחה עסקית אינה תנאי להצלחה אישית של המנהל, בעוד שכשלון עסקי מסכן את הקריירה שלו. במצב א-סימטרי כזה התיאבון לסיכון עסקי הולך ונעלם, שכן הכלל ההולך ומשתלט הוא ש"עוד אף אחד לא פוטר בשל סיכון שלא לקח על עצמו". חישבו גם על המקבילה הדירקטוריונית של כלל התנהגות זה, המכתיבה בעיקר שנאת-סיכון והימנעות מהחלטות נועזות. מעבר לשיגרה התרבותית, אפשר גם לחשוב על כך שהמשבר הפיננסי של השנים האחרונות מקטין עוד יותר את הנכונות של בנקים ליטול על עצמם סיכון. לבסוף, צריך לזכור שכל פעילות מגזרית מחייבת הבנה של סיכונים פוליטיים: במקרה של בעייה - יבואו חו"ח הפוליטיקאים נגד הבנקים "ונוסף גם הוא על שונאינו".
7. האם הסיכון המגזרי הערבי הוא ייחודי?
הסיכון המגזרי אינו ייחודי למגזר הערבי - כמוהו "מצטיינים" גם מגזרים אחרים בבעייתיות של סיכוני אשראי: עולי בריה"מ-לשעבר, שהגיעו לישראל חסרי הון עצמי ובעיות בקליטה בשוק העבודה; עולי אתיופיה, שהגיעו עם תוחלת נמוכה מאד לקליטה בשוק העבודה; החרדים, שחלקם הגדול אינו מועסק והכנסתם נובעת מתרומות; מתיישבי השטחים המוחזקים, שבתיהם אינם ניתנים למימוש במקרה של חדלות-פירעון. לכל אחת מקבוצות אוכלוסייה אלו מצורף גם סיכון פוליטי ספציפי, שמשמעותו שתרחיש מסויים יעורר מרי של רוב חברי הקבוצה בבת-אחת. ובכל זאת: רק המגזר הערבי נותר ללא טיפול.
8. באין מוטיבציה
המציאות של התנהגות אשראי בעייתית בקרב המגזר הערבי אינה הגורם האמיתי המונע את הרחבת האשראי. יש לכך פתרון ניהולי: מציאת דרכי חדירה משופרות שיובילו את הבנקים אל הלווים "הטובים", ובניית המנופים הנכונים שישפרו את יכולת הבנקים לגבות את החוב במקרים של חדלות-פירעון. אסטרטגיות אלו כבר ננקטו בעבר בתחום המשכנתאות, הן כשמדובר היה בעולי בריה"מ-לשעבר והן כשמדובר היה באוכלוסייה החרדית: בשני המקרים הבנקים פעלו בביטחה ובהצלחה. הבעייה דורשת, לכן, עשייה ניהולית. אי-העשייה מקורה בחוסר נכונות. הפתרון היה דורש מן הסתם התערבות של המדינה, בצורת תכנית סיוע ייחודית, אלא שגם אז נותרת הבעייה של מוטיבציה מצד הבנקים.
9. התוצאה
בהעדר פתרון, סובל המגזר הערבי משילוב של "יובש פיננסי" ואפליית מחיר. רוב המגזר אינו זוכה כלל לאשראי לרכישת דיור. אותם שזוכים לאשראי - משלמים עבורו פרמיית סיכון מנופחת, המשקפת את חוסר ההצלחה הנוכחית של הבנקים.
10. גילוי נאות
מאחר שבשנים בהן הייתי בבנק טפחות הייתי מודע למצבו של המגזר הערבי ועסקתי (בחוסר הצלחה) גם בהכנת תכניות להעמקת החדירה למגזר זה - פניתי עם פרישתי מהבנק לחנוך מרמרי, שהיה אז מנכ"ל משותף של המרכז היהודי-ערבי לפיתוח כלכלי, בהצעה לפעול (בהתנדבות) לשיפור הנגישות של המגזר הערבי לאשראי לדיור באמצעות גיבוש קבוצת לווים שתאפשר לבני המגזר ליצור כוח מיקוח מול הממשלה והבנקים. היוזמה לא הצליחה לצבור תאוצה.
11. האם הפתרון טמון באמת באשראי לדיור?
אני מודע לכך שברקע כל הדיון הנוכחי עומדת שאלה בסיסית: עד כמה צוואר הבקבוק האמיתי של המגזר הערבי הוא זמינות האשראי? ייתכן שפתיחה מסויימת של צוואר בקבוק זה תביא לגידול מהיר של הביקוש לדיור, ואז יתברר שצוואר הבקבוק האמיתי הוא דווקא זמינות קרקעות לבנייה עבור המגזר הערבי. אבל זו כבר שאלה למישהו אחר
