יום רביעי, 26 באוקטובר 2011

מחשבות בעקבות שחרור גלעד שליט

ביום 18.10.11 עמד הזמן מלכת, כשמיליוני אזרחים עקבו בנשימה עצורה, בחששות ובדמעות התרגשות אחר תהליך חזרתו מהשבי של גלעד שליט. לא היה לפניו אדם שהפך עד כדי כך מדמות פרטית לכמעט בן-משפחה של רוב הציבור, ושהדאגה לגורלו הקיפה כ"כ הרבה אנשים. ואמנם, ההסכם שחתמה הממשלה עם ארגון החמאס לגבי שחרורו זכה לתמיכה חסרת תקדים כמעט: לפי הסקרים למעלה מ-80% מהציבור תמכו בהחלטה לשחרר למעלה מ-1,000 מחבלים שפוטים תמורתו.

בנקודת הזמן הזו, כבר אי-אפשר היה עוד להימנע מביצוע העיסקה. רוב הציבור לחץ על הממשלה לבצעה, בלי קשר לשאלה כמה מחבלים ישוחררו, שמותיהם ולאן ייסעו לכשישוחררו מהכלא. מילת המפתח שברקע העיסקה הייתה "בכל מחיר". למעשה, ההכרעה של הציבור לגבי ביצוע העיסקה לא התקבלה בשנת 2011: מהלך יחצ"ני מוצלח שנמשך מספר שנים גרם לכך שכמעט כל הציבור הזדהה עם הוריו של גלעד ודרש את שחרורו. המדיה פעלה כולה להעצמת השבי ולהפנמתו ע"י כל בית בישראל, ולהפעלת לחץ על הממשלה. תוצאות המו"מ היו ידועות מראש. הדאגה הייתה רק לגבי מצב בריאותו של גלעד.

ההתרגשות שאחזה בציבור לקראת השחרור גרמה גם לשימוש בביטויים בולטים: הרמטכ"ל אמר לגלעד שליט שהוא גיבור ואמיץ; רוה"מ זכה לציון לשבח מהעיתונות על מנהיגותו; הציבור, מצידו, זכה לתשבחות על גילוי סולידריות.

לאחר שנרגענו מההתרגשות העצומה שאחזה בנו, הגענו אולי לנקודה שכדאי להבהיר לעצמנו מספר דברים.

מדינת ישראל נמצאת במצב קבוע של סכסוך עם שכניה מאז הקמתה, ואפילו שנים רבות לפני-כן. זה איננו סכסוך שבחרנו בו, או שאנו יודעים בבירור אם וכיצד ניתן לסיים אותו. מבחינתנו הסכסוך מהווה מציאות-חיים, גם אם אנו ממשיכים לחפש דרך לסיים אותו. המלחמה הנמשכת היא  כפי הנראה המחיר שצריך לשלם תמורת הבחירה שעשינו, לאמץ פתרון לאומי לעם היהודי בארץ ישראל.

בהחלט ייתכן שאפשר היה לנהל את הסכסוך טוב יותר משעשינו עד כה: לחתור יותר במרץ לשלום עם שכנינו, לחפש יותר הזדמנויות לקירוב לבבות, להיות נדיבים יותר כלפי שכנינו בכל היבט טריטוריאלי, להיות פרגמטיים יותר בדרישותינו לגבי אופי התהליך ושלביו, לוותר על היותנו צודקים ולנסות לראות את המציאות מנקודת מבטו של האחר, ולחפש יותר צדק סינכרוני ולא להתעקש על צדק היסטורי שממילא משקף רק נקודת מבט לאומית-שרירותית. אחרי הכול, לרובנו ברור כבר זמן רב מהם קווי המיתאר של ההסכם העתידי בין העמים והוויכוח הוא לכן יותר על טקטיקה, תהליך ופרטים.

אבל גם שכנוע עמוק בכך שיכולנו לנהל את הסכסוך בצורה טובה יותר אינו יכול להוביל למסקנה שהייתה אי-פעם אפשרות שהמפעל הציוני יקום ללא סכסוך בין העמים: שמישהו ייתן לעם היהודי להגשים חינם את חלומו להקים מדינה יהודית ריבונית בארץ ישראל. מדינת ישראל חייבת להילחם על זכות קיומה. "מגש הכסף" שלה הוא קרבנות שהיא מקריבה למען חייה. ישראל חיה על חרבה: לא כאידיאל, לא כנגזרת של שאיפות טריטוריאליות – ככורח.

לא כל העם היהודי האמין בעבר או מאמין כיום בעדיפות הפתרון הציוני על האלטרנטיבה. רוב העם היהודי נשאר מבחירה באירופה, או היגר בתחילת המאה ה-20 ממזרח אירופה לארצות אחרות – לא לארץ ישראל. ניצחון הרעיון הציוני הוכח, לרוע המזל, ע"י ההשמדה ההמונית של יהדות אירופה. גם כיום הרעיון הציוני אינו שולט בכיפה: ישראל הפכה בעיקר למקלט לקהילות נרדפות, שהגיעו לכאן מחוסר ברירה – לא לאבן שואבת לקהילות יהודיות משגשגות. חלק ניכר מאוכלוסייתה של מדינת ישראל – קרוב ל-2 מיליונים – עזב מרצונו את הארץ מאז הקמת המדינה כדי לשפר את איכות חייו. כי יש קללה שמלווה את הפתרון הציוני: הסכסוך המתמשך עם שכנינו והצורך לחיות על חרבנו.

אנו חיים כל הזמן על סיפה של המלחמה הבאה, גם אם אנחנו טורחים לחיות חיים נורמליים ומדחיקים מתודעתנו את איומה של מלחמה זו. המאבק המזוין מכתיב לנו סולם ערכים תרבותי-חינוכי: הוא מגדיר ומבליט ערכים כמו ביטחון, גבורה, הקרבה, התנדבות, ערבות הדדית, כושר עמידה. אנו לומדים לשאת בנטל הביטחוני כמובן-מאליו. אימצנו את הדרישה מהפרט להיות נכון לשלם מחיר למען קיומו של הכלל. לכן אנו נשבעים אמונים למדינת ישראל ומתחייבים להקריב את חיינו למענה: לא כי השתכנענו ש"טוב למות בעד ארצנו", אלא כי חיינו כקולקטיב מותנים בכך שניקח על עצמנו מחויבות אישית זו.

אין בכל מה שנאמר עד כאן הצהרה "ימנית": מחויבותנו אינה נובעת מאמונה שמדובר בנחלת אבות, או שיש לנו איזושהי זכות היסטורית על הארץ או על איזשהו חלק שלה, ולא משלילה של זכויות האחר. זוהי רק הבנה שהפתרונות הלאומיים בעולם מתחרים בדרך-כלל על זכות הקיום שלהם, ואין זכות קיום לתנועה לאומית שאינה מוכנה להילחם על קיומה. והמיליטריזם הצבאי הישראלי הוא אכן כזה: הוא אינו מבוסס על שנאת האחר ושלילת זכותו – הוא פרח והתעצב דווקא בקרב קבוצות אוכלוסייה שהאמינו אידיאולוגית בזכות קיום גם לאחר.

במלאת ששה עשורים למדינת ישראל הלוחמת, ואחרי ששילמה למעלה מ-22 אלף קרבנות כדי לשרוד – נמצאה בה נקודת תורפה. מדובר לא ביחס לאבידות בנפש, אלא בחוסר היכולת לשאת חיילים שנפלו בשבי וגופות של חיילים שלא זכו לקבורה בישראל. זיהוי נקודת התורפה הביא באופן מיידי לשינוי האסטרטגיה של ארגוני הטרור: מיותר לתקוף את כוחות צה"ל – עדיף לחטוף חיילים. והמאמצים מופנים לכן בשנים האחרונות לכיוון זה.

צריך לומר לעצמנו: אין הבדל בין אבידות לבין שבויים – הכול חלק מהמחיר שאנחנו משלמים במסגרת השמירה על ביטחוננו. החשיבות היחידה של השבויים נובעת מהתייחסותנו אליהם. מחולשתנו. מכך שהוכחנו פגיעות מוגדלת לנושא השבויים. אני יכול לנחש שארגוני הטרור יצליחו אפילו יותר אם יחטפו חיילות ולא חיילים.

התגובה הרגשית של הציבור לשביו של גלעד שליט לא קרתה מאליה ולא בבת-אחת. היא תוצאה של מהלך מתוכנן שתפקידו היה להפוך את גלעד שליט מחייל אנונימי לבן-משפחה של כל אחד מאיתנו. לגרום לתחושת סבל אישית בקרב רוב הציבור. להגביר ולפזר את תחושת הנזק בין כולנו. המהלך הצליח, והמצוקה על התמשכות שביו של גלעד שליט הפכה לנחלת הכלל. הבכי הציבורי הוא הוכחה להצלחת המהלך.

קיים ניגוד אינטרסים בין המעגל הפרטי לזה הציבורי, בין משפחתו של חייל לבין הנהגת המדינה. מבחינת המשפחה, שום עיקרון לאומי אינו שווה שערה אחת משערות ראשו של יקירם. מצידם, הם היו גם מודיעים על ביטול מעמדה של ירושלים כבירת ישראל לו דרשו זאת החוטפים ולו היה הדבר בידם. מבחינת הציבור – טובת הכלל וביטחונו קודמים לאלו של החייל הבודד. לומר שיש לשחרר את החייל החטוף "בכל מחיר" זו אמירה של המשפחה - לא של הנהגה. הקרבת חייל למען הכלל היא שיקול לגיטימי של הנהגה, הרואה את טובת הכלל ויכולה לקבל החלטות צבאיות הכרוכות בסיכון של אובדן חיי אדם. תפקידנו הוא לתבוע מהם אחריות לאומית - לא להפוך בעצמם לבני-משפחה.

הפעם עשינו את ההיפך. זיכינו את רוה"מ בקילוסים על מנהיגות מופתית וקבלת החלטות קשות. אילו החלטות קשות? הרי 80% מהציבור דרשו ממנו לאשר את העיסקה וכל ראשי מערכת הביטחון תמכו (אפילו פומבית) במהלך! החלטה קשה של פוליטיקאי היא החלטה המנוגדת לדעת הציבור, החלטה הנשענת על חזון ועל אמונה שהוא לבדו רואה לנגד עיניו את טובת הציבור. לוי אשכול פעל באומץ כשניסה למנוע את מלחמת ששת הימים. מנחם בגין פעל באומץ כשהחליט לכרות שלום עם מצריים. האם רוה"מ הנוכחי פעל באומץ, נאמן לעקרונותיו ובניגוד לדעת הקהל? יותר נכון לומר שהוא פעל בניגוד לעקרונותיו (הכתובים) ובהתאם לדעת הקהל. על זה לא מגיע קילוס – על זה מגיעה אזהרה: אנו חיים בתקופה קשה מכדי שנוכל להרשות לעצמנו להיות מונהגים בידי מחפשי רייטינג. מדובר בגורל – לא בקביעת לוח משדרים. ממנהיגינו נדרוש שינסכו בנו אומץ מלמעלה, לא שיקלטו את המורך מלמטה.

האם גלעד שליט גילה גבורה? היהודים שנלקחו למחנות ההשמדה היו קורבנות. חסידי אומות העולם, שיכלו להתעלם מהמתרחש בארצותיהם אבל במקום זאת נקטו צעד ושמו נפשם בכפם כדי להציל יהודים מידי הצורר הנאצי - היו גיבורים. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שלא להבחין בהבדל. לרוע מזלנו, נצטרך עוד הרבה גבורה בתולדות ישראל.

האם גילינו סולידריות? נכון אמנם שהדאגה לגורלו של גלעד הקיפה את רוב הציבור, והשמחה לרגל שחרורו הגיעה לממדים של חג לאומי, אבל הייתי מציע להיות יותר צנועים בחלוקת הציונים לעצמנו. סולידריות אמיתית נגלה אולי בשעת מבחן, כשנידרש כולנו להקריב מעצמנו למען הכלל - לא בבואנו לדרוש מהממשלה שתנקוט בצעד שמשמעותו הביטחונית לגבי רובנו היא אפסית (עד שייוודע אחרת).

בלהט הוויכוח הציבורי על גלעד שליט היטשטשו מושגים. למדנו מהעיתונות שתלמידי תיכון דורשים משר הביטחון להתחייב שאם הם יפלו בשבי החמאס – הוא יסכים לשלם כל מחיר כדי לשחררם מהשבי. משהו  קרה כאן לסולם הערכים שלנו: תפקידו של החייל הוא להגן על מולדתו – לא לדרוש ממולדתו להקריב קורבנות ביטחוניים כדי להציל אותו. הרעות, זו שבשמה נלחמים, פירושה שכל אחד יסכן את עצמו למען חבריו – לא שכל אחד ידרוש מהאחרים שיקריבו עצמם עבורו.

הדרישה הציבורית לשחרר את גלעד שליט לא עסקה בבחינת אלטרנטיבות, כאילו שמדובר רק באפשרות אחת -  שחרור מחבלים כלואים. הממשלה וצה"ל לא נדרשו לפעול כדי לשחרר את גלעד בכוח, כאילו שאפשרות זו בכלל אינה עולה על הדעת. וכולנו כבר למדנו מהעיתונות שהמודיעין לא ידע כלום על מקום שביו של גלעד וצה"ל לא בנה כוח משימה מיוחד לשחרורו בפעולה צבאית. ואז עולה השאלה מה בצע לנו בכל המערך המפואר של כוחות מיוחדים שבנינו בדור האחרון, אם הוא אינו יכול לבוא לידי ביטוי בפעולה צבאית. מה נשאר מכל הקומנדו הזה? סיכות, כומתות וחולצות טי?

מעבר לכל דיון לגבי הנזק הצפוי מהכניעה לדרישות החמאס, המשמעות של שחרור המחבלים הכלואים היא שהשיטה הקיימת של מלחמה בטרור – זו של לכידת מבצעי הטרור ושולחיהם וכליאתם - הגיעה לסוף דרכה. אין יותר טעם ללכוד מחבלים: הם ישוחררו בעקבות מבצעי חטיפה של חיילים או אפילו של סתם אזרחים ישראליים המטיילים ברחבי העולם ויהפכו מעכשיו למטרות פוטנציאליות לחטיפה.  לכידת מחבלים רק מסכנת אותנו. אין גם משמעות למערכת השיפוט הדנה את המחבלים למאסר: ממילא תקופת המאסר שלהם תיקבע בדיעבד ע"י מידת ההצלחה של חבריהם לחטוף ישראלים. אפשר לכן לוותר על ההצגה ולקבל החלטה שתפקידו של הצבא להרוג את כל המחבלים עם לכידתם, כך שלא יהפכו ליעדי מיקוח לארגוני הטרור.

הדיון הציבורי על שחרור שליט מעיד אולי על משהו אחר: על עייפות ציבורית. תש כוחנו מלהילחם. פגה נכונותנו להקריב למען קיומה של המדינה. לכן עושה רושם שהצבא התאים את עצמו ומנסה לנהל מלחמות עם אפס אבדות. לכן הכול מתנהל מהאוויר, והצבא מייצר יחידות עילית בעיקר כדי להבטיח שחיקה מינימלית במונחי כוח-אדם במקרים של התנגשות. זה אולי עובד לא-רע באירועים יזומים ובעימותים מוגבלים, אבל מלחמת לבנון השנייה היא דוגמא לתוצאה אפשרית של גישה כזו.

אם באמת עייפנו – המסקנות מרחיקות לכת. אולי באמת נחזור לארצות מוצאנו, כפי שדורשים אויבינו, ונשאיר את הארץ למי שמוכן להילחם עליה. וכמובן גם לעבוד בה. אבל אם החלטנו שיש סיבה להמשיך את המפעל הציוני – לא נוכל להרשות לעצמנו להקדים את טובת הפרט לביטחון הכלל.

9 תגובות:

אנונימי אמר/ה...

קראתי את המאמר ועם העובדות אני מסכים אך הפרשנות שלי שונה:
אכן, בהיבט הצבאי צודק דורון, עייפנו - גם אני אישית.
הפתרון לטעמי הינו בהגדרות של מה אנו רוצים? היכן יהיו גבולות מדינתנו, לא רק במובן הפיזי, באיזה "רדיוס אסטרטגי" אנו מסוגלים לספק שרותי חינוך, בריאות ורווחה ברמה שאנו רוצים? - שם צריך לקבוע את הגבול, בטווח הזה אנו מחויבים להגן על עצמנו ולבנות מדינה "אבן שואבת" ולא מקלט/מפלט.
את גלעד שליט היה צריך להשיב בכל מחיר! 1000 מחבלים הינם טיפה בים ועם כל הכאב וההזדהות עם המשפחות שמחבלים אלו רצחו את יקיריהם, כאן התבקשה המנהיגות וכאן אכן התקבלה החלטה לא פופולרית.
דורון ידידי, לדעתי הויכוח בינינו מעמיק ומתרחב והופך ל"ויכוח פוליטי" כמון כמעט כל דבר במדינתנו הקטנה וה"ביצתית".
בבניין הארץ, בהפרדת הדת מהמדינה וקביעת גבולות נתנחם...

אנונימי אמר/ה...

הרבה חברים פנו אלי לאחרונה כדי לשמוע את דעתי בנושא שחרור גלעד שליט.

עניתי להם בקצרה (מחוסר זמן בעיקר) תשובה מאוד דומה לדעתך.

התגובות לא היו נעימות (לא שאי פעם חיפשתי "נעימות"...).

הקונצנזוס לדעתי (בתוספת הפסטיבל של התקשורת ובניצוח משפחת שליט) העביר את האנשים על דעתם.

אנחנו במו ידינו העלינו את ערכו של חייל חטוף אחד לערכים חסרי גבולות.

אגב, כחלק מתשובה שלי לשאלה, שאלתי אם מישהו זכר (לפני שגלעד הוחזר ושמותיהם הוזכרו בתקשורת) את שמותיהם של שני החיילים שנהרגו באותה תקרית. אף אחד לא זכר.....ושנינו מסכימים שמצבם יותר גרוע ממצבו שח גלעד.

בנוסף, שלחנו עכשיו הזמנה פתוחה ומאוד מפתה לידידינו בארגוני הטרור לעשות כל מאמץ לחטוף חייל (או חס וחלילה, כמו שאתה כותב, חיילת, שהרי אז הציבור יהיה מוכן באמת להחזיר את הגליל והנגב תמורת המסכנה הנאנסת ממש ברגעים אלה במרתפי החמאס....). קל, יעיל, זול, לא מסוכן ומשתלם ביותר!!

עצוב.

כל הכבוד על ההתנסחות.

ברשותך אני אעביר לכמה חברים

אנונימי אמר/ה...

ידידי
ברוך הבא לדיון ערכי ופוליטי.
דעתך כדעתי, וניסוח הדברים למופת

Essestz

יהודה צפריר-פייגין אמר/ה...

דורון:
דבריך כרגיל חקוקים בסלע ואני מסכים עם כל שנכתב. גם אני כמו רוב תושבי ישראל שמחתי על שחרורו של גלעד שליט והתרגשתי עד דמעות לראות אותו חוזר לחיק משפחתו שבמקרה הספציפי הזה כל עם ישראל הרגיש כמשפחתו של גלעד.

אבל בשונה ממך אני אמרתי עוד לפני השיחרור שאני לא הייתי מבצע את העסקה לשחרורו. עוד בתקופה הראשונה לאחר חטיפתו טענתי שצריך להגיד לחמאס אנו לא נשחרר רוצחים מתוך ידיעה ברורה שגלעד עלול לשבת בשבי שנים רבות ואולי אף להיעלם כמו רון ארד.

מרגע שנכנסנו למשא ומתן על שיחרור רוצחים פרצנו את הגבולות והוויכוח הפך מוויכוח עקרוני למשא ומתן של שוק על מספר הרוצחים ולהיכן יגורשו. בביתי הקט שמעתי כל הזמן שאם היה זה חס וחלילה בננו מה אז היתה התייחסותי ועניתי שאין לי טענות למשפחת שליט ואני הייתי פועל אפילו באופן יותר אגרסיבי מהם אבל יש לנו ממשלה בישראל ובראשה ראש הממשלה והם צריכים לחשוב על טובת העם ולא על משפחה אחת יקרה ככל שתהיה. לבי היה עם משפחת שליט אבל מה על משפחות שני החיילים שנהרגו באירוע להם אין תקווה לראות את בניהם חוזרים גם לא בעוד עשרים או שלושים שנה.

לנושא הנכונות להקריב למען המדינה אני רואה את הצעירים סביבנו עם רמת מוטיבציה גדולה בלכתם לשרת בצבא. אבל הסביבה שעוטפת אותם זו שמקדשת את הכסף,וגיבורי התרבות שלה (עד לאחרונה) הם הטייקונים והמתעשרים וכוכבי הריאליטי למיניהם - משדרת שמה שחשוב זה האני הפרטי ושיישרף העולם מסביבי. חברה זו משדרת להם שעדיף לא לקום ולהסתער אל מול האש אלא לרוץ ולחפש לובי שידאג לשחרורי במידה ואפול בשבי ולא חשוב המחיר שתשלם החברה בעשרות ואולי מאות הרוגים שיבואו (אני מאד מקווה שלא אבל אני ריאלי) בעקבות עסקת שליט ולאותם חיילים או אזרחים שיחטפו כדי ליצור את עסקת שיחרור האסירים הבאה.

אנונימי אמר/ה...

ההתייחסות לדילמה קשורה לחיזוי העתיד. אם היינו יודעים שבעתיד הקרוב (עוד שנה וחצי) יוסכם על שלום עם הפלסטינים, שלום אמיתי, כולל שחרור אסירים וכו', שאלת שיחרור האסירים היתה מאבדת מחומרתה. חבל שכל הסובלים האלה יסבלו סבל מיותר עוד שנה וחצי.
(ייתכן שאפילו היינו משנים את הכינוי "רוצחים" מחלק מהטרוריסטים. עולי הגרדום של תקופת המנדט גם הם היו "רוצחים", ובכל זאת אנו איננו מכנים אותם כך.)
אין דרך לחזות את העתיד. אם נעשה ניסוי מחשבתי שבו "נתוני העתיד" נמחקים, דומני שגם עמדתנו באשר לסוגיה תשתנה: העיסקה אולי תגדיל את הטרור (משני הצדדים), ואולי תפחית אותו.
המסקנה שלי במצב זה: לשחרר.

נקודה שניה: התקווה.
המצב שבו גלעד בשבי והאסירים בכלא ולא מתקיים מו"מ, וממילא אין תוצאות, הוא מייאש. המצב של חוסר תקווה וייאוש מייצר מעשים של יאוש. לעומת זאת, כאשר יש דיבור ובעיקבותיו מעשה, יש תקווה. יש אור. יש אופק פתוח. אני מתכוון לרמה הנפשית הכי בסיסית. לגמרי לא ספציפית. נדמה לי שהאור הזה בא לידי ביטוי בשבוע של שחרור ה 1028.
הרבה נאמר על ה"רוצחים שחוזרים למעגל הטרור". כדאי להזכיר את האסירים הפלסטינים ששוחררו ויצאו מהכלא עם מסר של פיוס. ראינו כאלה בעבר. נהוג לדבר על האופטימיסט שרואה את מחצית הכוס המלאה, והפסימיסט הרואה את חצי הכוס הריקה. זה משל שגוי. הריאליסט רואה שיש כמות נאה של מים בכוס, ואם הוא צמא ישתה את המים, וירווה. הקוטר התאוותן שום דבר לא מספיק לו, הוא מסתכל על האויר שמעל המים ויתלונן מדוע אין שם מים. חבל שעניין זה, של פלסטינים שעוזבים את דרך הטרור איננו מקבל מספיק תשומת לב, למשל מבחינת המערכת הביטחונית שאחראית עליהם. ההבדל הזה בין שני המצבים, תקווה מול ייאוש, הוא לדעתי סיבה להעדיף את עיסקת השחרור על דחייתה.

תודה לפופיק על שויתר לנו השבוע על טבלאות החזר משכנתאות.

לוטנר

אברהם הקורא הנאמן אמר/ה...

אם היינו מגיבים באופן "בלתי מידתי" לכל פרובוקציה של אובינו ומוכנים לא רק לצאת למבצעים ומלחמות אלא גם לסיים אותן בלי להקשיב לאמצעי התיקשורת - דיינו.

אנונימי אמר/ה...

ניסחתי מחדש, ביתר הצלחה, את טענותי:
פופיק כתב בבלוג שלו שעוסק בד"כ במשכנתאות על עיסקת גלעד שליט. הוא טוען ש"לא הייתם צריכים". הנימוקים הם הנימוקים הרגילים, מנוסחים יפה. פייגין הוסיף תגובה שהוא מסכים (כלומר, לא היה צריך לעשות את העיסקה). ואני מוסיף:
נגד העיסקה מושמעות בעיקר ארבע טענות:
א. "זה לא בסדר לשחרר רוצחים מורשעים". טענה לא חשובה. נניח שמחר יחתם הסכם עם הפלסטינים, שבו הם מכירים בישראל כמדינת העם היהודי, ובגבולות 67, מוותרים על "זכות השיבה", בקיצור, פיוס ונורמליזציה של מצבנו. ברור שיהיה גם שחרור האסירים הביטחוניים. אז זה יהיה בסדר? ובכלל, האם התואר "רוצחים מתועבים" מתאים גם לעולי הגרדום של תקופת המנדט?
ב. "העיסקה תגביר את המוטיבציה לחטיפות נוספות". מיותר להתייחס לטענה זאת (למרות שהיא נשמעת הרבה). המוטיבציה קיימת עם העיסקה וגם אם לא היתה העיסקה. ובכלל, הטענה הזאת היתה יכולה אולי להיות אפשרית לפני העיסקה הראשונה. כיוון שנעשו כבר כמה עיסקות, למה שלא ינסו לחטוף עוד? וגם, אם לא היתה קורית העיסקה, וגורלו של גלעד היה כגורלו של רון ארד, זה הרי היה מגדיל את המוטיבציה לחטיפה נוספת, שאז היינו באמת מוכנים לשלם "כל מחיר".
ג. "במלחמה כמו במלחמה, יש נפגעים". או בניסוחו המצמרר של לנין, כשכורתים עצים עפים שבבים. לא! אינני מקבל מיניה וביה! בעצם מדובר כאן על קונספצית קמיקזי או שהידים. זאת קונספציה שקודם כל איננה מוסרית, אך בדיעבד גם איננה מוצלחת מבחינת התוצאות. יש הבדל מהותי בין להחליט לשלוח חיילים לקרב, בידיעה ש מה לעשות, חלק מהם לא יחזרו, לבין להקריב במודע חייל. (לדעתי, זאת באמת דילמה קשה מאד, ראה גם ההחלטה של צ'רצ'יל "להפקיר" את קובנטרי להפצצה ובלבד שלא יגלו הגרמנים שהאניגמה נפרצה. ועדיין גם במקרה ההוא לא "הוצא גזר דין מוות" על פלוני או אלמוני. אני בטוח שאם היו מביאים לצ'רצ'יל רשימת הרוגים עתידית הוא היה מגן על קובנטרי. קשה!)

ד. "מניסיון העבר חלק ניכר מהמשוחררים חוזרים למעגל הטרור". זה נכון. אבל גם חלק ניכר מהאוכלוסיה הרגילה (זאת שלא שוחררה בעיסקת ג'יבריל) עוסקת במישרין או בעקיפין בטרור. מה שלא מוזכר, שחלק ניכר מהמשוחררים לא רק שאינם חוזרים לטרור, אלא מצטרפים לקולות הקוראים לפשרה ופיוס.
לכאורה יש כאן אפקט חצי הכוס המלאה או הריקה. משל הכוס הוא מאד מעניין. מקובל להציגו כטסט הבודק את תכונות האופטימיות / פסימיות של שנבדק: האופטימיסט רואה את החצי המלא וכו'. לא נכון! בעצם אין סימטריה בין החלקים . בין המים והאויר. המבחן הוא האם אתה מבחין שיש בכוס מים, ואז אתה בסך הכל ריאליסט, או שאינך מבחין במים אלא "רואה" את האויר. ובעצם אתה חמור גרם.

(תרגיל: מה קורה ל"רואה שחורות" צמא, שנותנים לו כוס המלאה עד מחציתה? השערה: כאשר מדובר במים ממש, הוא ישתה ללא היסוס.
כאשר מדובר בדילמה יותר מופשטת, יש הרבה דוגמאות לבחירה בפיתרון של "עד שלא תמלא את הכוס לגמרי לא אשתה!"
ויש מצב שלישי, שבו ההכרזה מראש היא "אם אעמוד בעתיד בפני הדילמה, לא אשתה אלא אם כן תביא כוס מלאה!" ואז, כאשר התרחיש מתממש, שותים. ע"ע משה דיין שאמר שעדיף שרם א שייך ללא שלום, על שלום ללא שרם א שייך, עד שהציעו לו שלום, וגם ע"ע אריק "מה שרואים מכאן לא רואים משם" שרון.)

הנקודה הזאת של תיגבור מחנה השלום ע"י משוחררי העיסקה, איננו זוכה לתשומת הלב הראוייה. יש לכך סיבה: טוב למערכת השלטון (האוליגרכים, הממשלה - שמלקקת לאוליגרכים, העיתונות - שמלקקת לממשלה ולאוליגרכים) המצב של ציבור מיואש על פני ציבור עם תקווה. ציבור מיואש קל יותר לשליטה ולמניפולציה, וגם מוכן לעשות דברים רעים שבעל תקווה לא יעשה.

לא לוותר על ההפגנה מחר בערב! אין כמו הדרישה לצדק חברתי לשיפור אווירת התקווה!



לוטנר


מעניין המאמר של אלון עידן הבוקר. הוא טוען שהיחס 1:1027 איננו מעיד על הערך הגבוה שאנו מייחסים לחיי אדם בהשוואה ליחס של הפלסטינים לחיי אדם, אלא על הערך הנמוך שאנו, הגזענים, מייחסים לחיי הפלסטינים. הם יודעים את זה. ומשתמשים בכך לטובתם.

שי לין אמר/ה...

פורסם ב"הארץ" - 01:51 20/07/11
עדכון אחרון - 07:06 20/07/11




שי לין | תסמונת של הפקרה

מאת שי לין

תגיות: גלעד שליט




גלעד שליט נתון בשבי אויב כבר יותר מ-5 שנים, בשל החשש שרוצחים שישוחררו ישובו ויפעלו נגד אזרחי ישראל. ואולם, בתקופה זו שוחררו מחבלים שהיו במאסר בישראל, ובעבר גם נעשו עסקאות עם ארגוני טרור על מנת לפדות שבויים, כמו למשל עסקת ג'יבריל (1985), ושחרור האסירים הפלסטינים בעבור אלחנן טננבאום (2004).

זאת ועוד. מותו - חלילה - של שליט, אם לא יחולץ, יהיה נקודת שבר מסוכנת בכל הנוגע לתחושת הערבות ההדדית בחברה הישראלית ובצה"ל. האם מערכת הביטחון לא תוכל למלא את תפקידה ולהגן על ישראל מפני רוצחים שישוחררו בעסקה?

אין זו הפעם הראשונה שישראל מפגינה רפיון ידיים כשמדובר בהצלת חיי חייל בודד. זכורה היטב פרשת רון ארד, וגם פרשת מאדחאת יוסף ב-96' (שדימם למוות משך שעות רבות ולא חולץ, אף שבאותה עת חולצו פצועים פלסטינים תוך הידברות בין הצדדים הלוחמים בדרג גבוה).

רוח צה"ל, כפי שהיא מוגדרת בקוד האתי שלו, כוללת את "הרעות" כאחד הקריטריונים: "החייל יפעל מתוך אחווה ומסירות לחבריו לשירות, וייחלץ תמיד לעזרתם כשהם זקוקים לו או תלויים בו, חרף כל סכנה וקושי, עד כדי חירוף הנפש". האם "האחווה והמסירות" אינן כוללות חילוץ שבויים? ומדוע חיילים יכולים לסכן את חייהם (כפי שנעשה ב"עופרת יצוקה") על מנת להביא את שחרורו של שליט, ומנהיגים אינם יכולים לסכן (אולי!) את מעמדם הציבורי, להרהיב עוז ולהחליט לשחרר את רוצחי החמאס תמורתו? האם שיקולי נקם ועונש (לרוצחים) מצדיקים מוסרית ויתור על חיי חייל בודד?

תסמונת רון-מאדחאת-גלעד, המאופיינת בהעדפת שיקולים מורכבים על הצלת חיי חייל יחיד, היא תסמונת מסוכנת ביותר. אם לא נמצא בקרבנו את העוז להציל את חייו של גלעד שליט - אפילו במחיר שחרור אסירים פלסטינים רוצחים רבים, וויתור, בלית ברירה, על ענישתם - ימיט הדבר עלינו פורענות קשה בדמות התפוררותה של הלכידות החברתית ופגיעה בנכונות לשרת בצה"ל של אלה שעדיין נכונים לשרת בו.

שי לין אמר/ה...

פורסם ב "הארץ" לפני שחרור גלעד שליט ב - 01:51 20/07/11
עדכון אחרון - 07:06 20/07/11




שי לין | תסמונת של הפקרה

מאת שי לין

תגיות: גלעד שליט




גלעד שליט נתון בשבי אויב כבר יותר מ-5 שנים, בשל החשש שרוצחים שישוחררו ישובו ויפעלו נגד אזרחי ישראל. ואולם, בתקופה זו שוחררו מחבלים שהיו במאסר בישראל, ובעבר גם נעשו עסקאות עם ארגוני טרור על מנת לפדות שבויים, כמו למשל עסקת ג'יבריל (1985), ושחרור האסירים הפלסטינים בעבור אלחנן טננבאום (2004).

זאת ועוד. מותו - חלילה - של שליט, אם לא יחולץ, יהיה נקודת שבר מסוכנת בכל הנוגע לתחושת הערבות ההדדית בחברה הישראלית ובצה"ל. האם מערכת הביטחון לא תוכל למלא את תפקידה ולהגן על ישראל מפני רוצחים שישוחררו בעסקה?

אין זו הפעם הראשונה שישראל מפגינה רפיון ידיים כשמדובר בהצלת חיי חייל בודד. זכורה היטב פרשת רון ארד, וגם פרשת מאדחאת יוסף ב-96' (שדימם למוות משך שעות רבות ולא חולץ, אף שבאותה עת חולצו פצועים פלסטינים תוך הידברות בין הצדדים הלוחמים בדרג גבוה).

רוח צה"ל, כפי שהיא מוגדרת בקוד האתי שלו, כוללת את "הרעות" כאחד הקריטריונים: "החייל יפעל מתוך אחווה ומסירות לחבריו לשירות, וייחלץ תמיד לעזרתם כשהם זקוקים לו או תלויים בו, חרף כל סכנה וקושי, עד כדי חירוף הנפש". האם "האחווה והמסירות" אינן כוללות חילוץ שבויים? ומדוע חיילים יכולים לסכן את חייהם (כפי שנעשה ב"עופרת יצוקה") על מנת להביא את שחרורו של שליט, ומנהיגים אינם יכולים לסכן (אולי!) את מעמדם הציבורי, להרהיב עוז ולהחליט לשחרר את רוצחי החמאס תמורתו? האם שיקולי נקם ועונש (לרוצחים) מצדיקים מוסרית ויתור על חיי חייל בודד?

תסמונת רון-מאדחאת-גלעד, המאופיינת בהעדפת שיקולים מורכבים על הצלת חיי חייל יחיד, היא תסמונת מסוכנת ביותר. אם לא נמצא בקרבנו את העוז להציל את חייו של גלעד שליט - אפילו במחיר שחרור אסירים פלסטינים רוצחים רבים, וויתור, בלית ברירה, על ענישתם - ימיט הדבר עלינו פורענות קשה בדמות התפוררותה של הלכידות החברתית ופגיעה בנכונות לשרת בצה"ל של אלה שעדיין נכונים לשרת בו.