מדוע קבלת הפנים הצוננת לשר האוצר החדש?

אחת התופעות מעוררות המחשבה סביב כניסתה של הממשלה החדשה היא העויינות שבה התקבל שר האוצר החדש ע"י הציבור. עוד לפני שעשה מעשה, ואפילו לפני שפתח את פיו לומר משפט יחיד בנושא עליו הופקד, הוא כבר הותקף. והוא הותקף באכזריות וברוע: חביב התקשורת הפך בן-לילה לשנוא עליה. ניתן היה להבין מהמאמרים והכתבות בתקשורת שהוא עשה טעות כשהחליט לקחת על עצמו את התפקיד, שהתפקיד גדול עליו, שאין לו סיכוי להצליח בתפקיד, שהוא בא לייצג בציניות את האינטרסים של חבריו האמידים, שהוא אינו מבין כלום בכלכלה, שפקידי האוצר מנסים לשווא ללמד אותו כלכלה במהלך הדיונים על התקציב, שהוא מנותק מהמציאות וחושב שריקי כהן קיימת, ושהוא כ"כ ילדותי שהוא חושב לתקשר עם הציבור ישירות באמצעות הרשתות החברתיות במקום להשתמש לשם כך בכוהנים הגדולים של התקשורת - העיתונאים.

אני רוצה להציג דעה הפוכה. שמהלך הדברים עד כה, ובעיקר דרך התנהלותו של שר האוצר – מעוררים תקווה.

יאיר לפיד שקל לפני שקיבל על עצמו את תפקיד שר האוצר. הוא הרים את הכפפה למרות כל הדעות שפורסמו בעיתונות שמהלך זה שקול להתאבדות פוליטית. הוא זכאי לרחש של הערכה על האומץ והנכונות ליטול את האתגר. בהתבטאויותיו הציבוריות הראשונות אנו רואים שהוא אינו נביא זעם שבא להוכיח את העם (מישהו זוכר את "משוגעים! רדו מהגג!"?) – הוא בא להנהיג. הוא בא לחלץ את המשק מהמשבר הפתאומי שאליו נקלע ולהשיב אותו אל תוואי של יציבות וצמיחה. אצלו לא מדובר ב"גזירות כלכליות" – ביטוי שקרי האהוב כל-כך על התקשורת – אלא בצעדים כלכליים שישיבו אותנו לאיזון. לדבריו, אנו לא עוברים מתקופת שפע לתקופת צנע: אנו רק מתקנים את טעות הניווט כדי לשוב לציר הנכון.

הבעיה הכלכלית הנוכחית של המשק הישראלי אינה בעיה קריטית. אנו לא במשבר ולא על סף משבר. אין מדובר בקריסה של המערכת הפיננסית (איסלנד, קפריסין), לא בתעשיות כבדות ומיושנות שדורשות רפורמות מכאיבות (תעשיות הרכב של ארה"ב), ולא במשק הלכוד בידי איגודים מקצועיים חונקים (בריטניה של ימי תאצ'ר). כל מה שמדובר בו הוא בעיה תקציבית: חריגה מסוימת של הוצאות הממשלה וירידה חדה, בחלקה בלתי צפויה, של הכנסות הממשלה. סדר הגודל של החריגה מהגירעון המתוכנן מחייב אותנו לנקוט מיידית בצעדים כלכליים כדי שלא להתדרדר למשבר אמיתי, אבל סדר גודל זה אינו מחייב ניהול משברי: ישנם מספיק סעיפי תקציב שניתן לטפל בהם כדי להחזיר את הגירעון לגודל רצוי. יש אפילו דרגות חופש מספיקות כדי לבחור באילו מבין סעיפי תקציב נרצה להכניס שינויים – לא מדובר בשריפה ולא במצב חירום, ואין צורך בצעדים דרקוניים. אז יכול אמנם להיות שיש ויכוח מקצועי/חברתי לגבי תמהיל הצעדים הנכון, אבל זה רק ויכוח חיובי; לוקסוס של כלכלה יציבה.

ניצול הזמן ע"י הממשלה החדשה נראה טוב. היא ניגשה מיד לטפל בהסכם "שמיים פתוחים", והיא מקבלת החלטות מיידיות בנושא התקציב. זהו שינוי עצום לעומת הממשלה הקודמת, שעסקה בדחיית הקץ. גם האווירה שונה: אין נאומי חורבן, אין הטחת אשמה (לפחות לא מוגזמת) בממשל הקודם, ואין שחצנות. ולא שלא היה מקום להטחת האשמות: יש שאלות נוקבות שאפשר היה להפנות לפיקוד הכלכלי הקודם לגבי הדרך בה נוצרה הבעיה הנוכחית, שגורמת לכך שבמקום לעסוק ברפורמות כלכליות צופות-עתיד שינציחו את חותמו, כיאות לשר אוצר חדש – השר עסוק להוותו בחילוץ המשק מהטעויות שעשו קודמיו. וגם אין יומרות משיחיות: השר החדש נשען על טובי היועצים והכלכלנים בישראל ועל דעות מקצועיות מקובלות – הוא אינו מביא למשרד האוצר כוכבים חיצוניים הזויים (זוכרים?) ואינו מתיימר להמציא חוקים חדשים של "כלכלה נכונה".

המשימה היא עדיין אדירה, למרות שלא מדובר במשבר. פרט לבעיה המיידית של הגירעון התקציבי יש למצוא דרך – בכפוף למגבלת התקציב – לרפא את חולייה של המערכת בכל הנוגע למערכות הציבוריות: חינוך, בריאות, תחבורה, שירותי רווחה. זה לבד פרויקט אדיר. מעבר לכך יש לקדם פני רעה אפשרית במקרה שיחול מפנה לרעה במצב הכלכלה העולמית: לשמור על גירעון ממשלתי נמוך, על תוואי יורד של חוב חיצוני, על יציבותה של המערכת הפיננסית ועל יציבות המטבע הלאומי. ויש להמשיך במאבק להגברת התחרות במשק ע"י פירוק פירמידות השליטה, מלחמה במונופולים, ופתיחת השוק המקומי ליבוא.

לא יקרה לנו שום דבר רע אם במקום לשרוק שריקות בוז לפני שהמשחק התחיל – נשב רגע בשקט וניתן צ'אנס. תמיכה בזעקות אופוזיציוניות רפלקסיביות לא תעזור, ואולי תפריע. אין שום בעיה של ישראל שיכולה להיפתר ע"י ליבוי שנאה כלפי העשירון/מאיון/אלפיון העליון, כאילו יש בשנאה עצמה יכולת ריפוי. אין שום דבר שנוכל לקדם אם נתמוך, כציבור, במלחמתם של הוועדים הגדולים כנגד הניסיון להקטין את יכולתם להכתיב לממשלה את תנאי העסקתם. אין שום דבר טוב שיצמח מכך שנאמץ את הדעה שהפטור ממס על קרנות ההשתלמות הוא-הוא מה שמבטיח לשכבות החלשות את קיומן. אז אולי נתנגד לרגע לניסיונות להלהיט את דעת הציבור נגד כל צעד של הממשלה וננסה להקשיב למה שאומרים לנו. ונדמה לי שמה שאנחנו שומעים כעת בדיונים על הצעדים הכלכליים מקובל פחות או יותר על רוב הכלכלנים.

ולגבי העובדה ששר האוצר החדש כותב פוסטים ב"פייסבוק": עשינו כנראה משהו טוב בגלגול קודם שבגללו אנחנו מקבלים שר דמוקרטי. כזה שחושב שהשררה לא ניתנה לו ע"י בורא עולם, אלא הופקדה בידיו בידי בוחריו. שהוא מחויב להם. שהוא מחויב להגיע להישגים עבורם. שהוא רוצה לדווח להם מה הוא עושה עבורם. שהוא שליח ציבור. כל מי שמבלה שעותיו בפקקי תנועה, בתורים במשרדי הממשלה, בהמתנה לשירותי בריאות – שיזכור שנבחריו עד היום כבר מצאו דרך לחיות בפלנטה אחרת משלו. שהם אינם עומדים בפקקים – ניידות משטרה מפנות להם את הכבישים או שהם בכלל מובלים במסוקים. אז אם יש שר אחד ששומר על קשר עם שולחיו (ואולי גם זה רק לזמן מוגבל, עד שיתרגל לשררה) – אז צריך לכעוס וללעוג? מישהו באמת חושב שריקי כהן לא קיימת?