יום חמישי, 6 ביוני 2013

ששה ימים ביוני: 46 שנים למלחמת ששת הימים

שמעתי פעם משפט מוזר שאומר בערך כך: הדבר היחיד שידוע הוא העתיד; העבר - הוא משתנה כל הזמן. לגבי, הדוגמא האולטימטיבית לאמירה זו היא הסיפור של מלחמת ששת הימים, שהשבוע ציינו 46 שנים לפריצתה. מלחמה קצרה זו שינתה את פני המזה"ת ואת גורלה של ישראל. אבל לאיזה כיוון? ככל שחולף הזמן משתנה התמונה לגבי תוצאות מלחמה זו: בשנים 1967-1973 היא נתפסה כאירוע מסוג אחד; אחרי מלחמת יוה"כ היא כבר נתפסה אחרת. מאז, דמותה וההבנה כיצד היא השפיעה על ההיסטוריה (והעתיד) שלנו - משתנות ללא הרף. ושינוי זה אינו סתמי, ואינו מעגלי: מלחמה זו (בעיקר תוצאותיה והשפעתה) הולכת ומקבלת בעיני ממדים של אסון היסטורי שקרה למדינת ישראל ושינה את פניה, כנראה לתמיד.

כמה זמן נמשכה מלחמת ששת הימים?
בשנת 2009, כשנפטר אלוף (מיל.) מאיר עמית, מי שעמד בראש המוסד בתקופת מלחמת ששת הימים, פירסם העיתון Wall Street Journal מאמר לזכרו. במאמר סופר כיצד הוזמן האלוף עמית לכנס בארה"ב כדי להרצות על אותה מלחמה. האלוף עמית פתח את הרצאתו בשאלה: "מי יודע כמה זמן נמשכה מלחמת ששת הימים?". בקהל גיחכו, והדובר ענה: "שלוש שעות! ביום 5.6.67 בשעה 11:00 לא נותרו כבר חילות אוויר ערביים במזה"ת. המלחמה הוכרעה, ומרגע זה כוחות הקרקע של צה"ל עסקו רק בניצול הצלחה".

ואכן, סיפורה של מלחמת ששת הימים הוא סיפור ההצלחה של מבצע "מוקד" של חיל האוויר. מלאכת מחשבת של מודיעין, תכנון מבצעי נועז, תרגול קפדני שנמשך כנראה שנתיים וחצי, וביצוע מבריק - כל אלו גרמו לכך שהמלחמה הוכרעה עוד לפני צהרי היום הראשון שלה. שמיים נקיים מאויב איפשרו לחיל האוויר לסייע לכוחות הקרקע לזנב בכוחות הנסוגים. והשאר זה סיפורים אישיים.

מי אחראי לניצחון?
המלחמה לא הוכרעה בתנועות שריון - קרב השיריון הגדול של צה"ל היה כנראה קרב כושל במונחים צבאיים; היא לא הוכרעה בזכות מהלכים אסטרטגיים מבריקים - עד היום לא ברור לי מדוע בדיוק החליטה ישראל לכבוש את הגדה המערבית ואם הייתה בכלל תכנית מגירה היסטורית ששימשה בסיס למהלך הכיבוש, וכיבוש רמת הגולן הוא כידוע יוזמה של נציגי ישובי הצפון שלחצו על משה דיין - דרג פוליטי - וגרמו לו לתת פקודה ישירה לאלוף הפיקוד (דדו) בלי לפעול דרך המטכ"ל; היא לא הוכרעה במעשי גבורה - רוב האירועים ששמם נקשר בדיעבד לגבורה הם כישלונות צבאיים ברמת הפיקוד, שחיילי צה"ל הפכו אותם בשטח לניצחון במחיר של קרבנות אישיים כבדים; היא לא הוכרעה בזכות טביעת אצבעותיה של ההנהגה הישראלית - שר הביטחון, שקצר את מלוא הדיבידנד של המלחמה, נכנס לתפקידו מספר ימים בלבד לפני פרוץ המלחמה ולא היה שותף לתכנונים, ראש הממשלה לוי אשכול נדחף למלחמה בניגוד לרצונו ע"י דעת קהל ומטכ"ל עוין, שרי הממשלה לא היוו גורם ממשי בקבלת ההחלטות, והרמטכ"ל התקשה לעמוד נפשית בלחץ בימים שלפני המלחמה.

פתגם ידוע אומר: "אין הצלחה כמו הצלחה". ההתמוטטות המדהימה של צבאות ערב הפכה את כולם באופן גורף ורטרואקטיבי למצליחים: את פיקוד צה"ל ואת הנהגה הפוליטית (בעיני העם), את ישראל (בעולם), ואת יהודי אמריקה (בארצם). התהילה הספיקה לכולם, למשך מספר שנים.

מדוע היסטריה של ניצחון?
אפשר אולי להבין את האפקט ההיסטרי שיצרו התוצאות המדהימות של המלחמה אם נזכור את התחושות ששררו לפניה. למרות הצלחתה של ישראל לסלק את צבאות האויב (ואת רוב האוכלוסייה הפלסטינית) משטח המדינה במלחמת העצמאות, היא נותרה מאוימת ע"י מדינות ערב. פרט לאיום האסטרטגי הקבוע ולמירוץ החימוש, היו גם בעיות של ביטחון שוטף: הגבול המצרי היה מקור להתקפות מסתננים עד ל"מבצע סיני" ב-1956, בגבול הסורי חיו התושבים תחת ירי תדיר של מוצבי הצבא הסורי על בתיהם, יישובי "פרוזדור ירושלים" נסגרו כל לילה בגלל מסתננים ומחבלים, והתנועה האזרחית דרך כביש הערבה נעשתה רק בשיירות ולאור יום. המהלך הצבאי של 1956 לא הצליח ליצור ביטחון יציב לישראל.

האירועים שקדמו לפרוץ המלחמה היו בעלי אפקט נפשי קשה על האוכלוסייה בישראל. סגירת מיצרי טיראן יצרה מצור ימי מדרום. כניסת הצבא המצרי לתוך השטח המפורז בסיני לא רק יצרה איום צבאי - היא יצרה תחושה של שבירת ההסכמים והכרזה לא פורמלית על מלחמה. נסיגת כוחות האו"מ מרצועת עזה בישרה לישראל שההסכמים שהושגו בעקבות הנסיגה הישראלית מסיני (1957) - בוטלו. המסקנה האפשרית הייתה שגם הגורמים הבינלאומיים לא יסייעו לישראל מול התוקפנות המצרית. התעוררה, אולי לראשונה בישראל, שנהנתה תמיד מתמיכה בינלאומית, תחושת הבדידות כמו זו של יהודי אירופה בתקופת השואה. גיוס המילואים הארוך (כחודש) ב"תקופת ההמתנה" רוקן את הכלכלה מגברים, יצר משק של שעת חירום, והעלה שאלה לגבי יכולתה של ישראל להתקיים לאורך זמן במצב של גיוס מילואים מלא מול צבאות סדירים. בני נוער התגייסו להחליף את המגוייסים בתפקידים משקיים בעורף ולבניית ביצורים ביישובים. הערכות פסימיות של המטכ"ל נקבו באפשרות של עשרת אלפים הרוגים במקרה של מלחמה. מלחמת העצמאות חזרה לסיבוב נוסף, אולי אלים יותר.

ההלם של הניצחון המוחץ סחף את כולם. את ישראל, שיצאה מגידרה, את מדינות ערב, שספגו מפלה משפילה ונותרו ללא כוחות צבאיים, את מדינות המערב, שתמכו במהלך הצבאי של ישראל, ואת יהודי העולם, שזכו לגאווה ולחידוש הקשר וההזדהות עם ישראל. ביום שלמחרת הפסקת האש לא נותר אויב עומד במזה"ת, הגבולות שקטו, וישראל נכנסה לתקופה של אופוריה שנמשכה לפחות עד המהלומה הצבאית שהונחתה עליה ב-1973.

אשליות
הניצחון הצבאי המדהים הביא לכך שנוצרה אשליה בתחומים שונים: שצה"ל הוא מהצבאות הטובים בעולם, שכוח צבאי כשלעצמו מספיק כדי להבטיח את ביטחונה של ישראל (ראו עד היום את ההתבטאויות מלאות הרהב של נציגי הממשלה סביב ימי מועד כמו יום העצמאות וימי הזיכרון), שיש לישראל אופציה להתקיים בביטחון ללא שלום עם שכניה, ששטחי ארץ ישראל כולם שייכים לעם היהודי (בראיון לאחד החגים אמר שר הביטחון דיין שלשאלה "מה יש לנו לחפש בחברון?", תשובתו היא: "מולדת!"), שיש לישראל הזדמנות לשפר את חלוקת הגבולות שנוצרה בהסכמי הפסקת האש של 1949 ע"י סיפוחי שטחים (ירושלים, רמת הגולן) ויצירת התיישבות אזרחית בשטחים הכבושים, שלא קיימת ישות מדינית פלסטינית, שניתן לשמור על דעת קהל אוהדת בחברה המערבית גם ללא הסדר מדיני וטריטוריאלי (זוכרים "אוטונומיה פונקציונלית"?) ושאלו שמתנגדים לנו הם פשוט אנטישמים ("העולם כולו נגדנו"), ובעיקר - שהזמן פועל לטובת ישראל, כלומר שככל שיידחה ההסכם המדיני במזה"ת הוא יהיה נוח יותר לישראל.

התוצאות המדהימות של מלחמת ששת הימים יצרו את השסע בחברה הישראלית שמאיים על עתידנו. האופוריה פשטה גם במחנה השמאל, והביאה להקמת ישובים חקלאיים ברמת הגולן ובחצי האי סיני דווקא ע"י תנועות ההתיישבות העובדת. גל הלאומיות שפרץ בקרב אנשי הציונות הדתית זכה לשיתוף פעולה של מפלגת העבודה בהסכמה לניצני התנחלות בשטחי יהודה ושומרון. ממשלה אחרי ממשלה התחזקה האחיזה בשטחים. המהפך הפוליטי של 1977 וממשלות של הליכוד ושל אחדות לאומית ליכוד-עבודה האיצו את הקצב שבו מתבצע השינוי בשטח. תשתיות, כבישים מהירים, ערים ושכונות מגורים חדשות, מוסדות השכלה גבוהה, מפעלי תעשייה ותרבות - כל אלו "נועלים את הדלת" מאחורי ההתפתחויות ומקטינים את הסבירות שניתן יהיה בעתיד לשנות כיוון או לסגת.

מהיכן האשליות? האם אחרי למעלה ממאה שנות סכסוך מישהו חושב שניתן יהיה למצוא קונץ שיביא שלום בין ישראל לפלסטינים ללא חלוקה טריטוריאלית? האם יש בסיס לתקווה של דו-קיום של עמים אלו במדינה אחת? האם אפשר להמשיך במלחמות-ברירה שתפקידן לדחות את הקץ או לשפר את תנאי חלוקת הארץ לטובת ישראל? האם החזקת צבא גדול ויקר, ועם זאת תלוי לחלוטין ברצונה הטוב של אמריקה, משמעותה עוצמה ועצמאות מדינית? האם יש אפשרות להמשיך ולהיות חלק מהחברה המערבית מבלי להגיע להסדר מדיני במזה"ת? האם מישהו חושב שמצב שבו חיילים נשלחים להגן על התנחלויות של אנשי הזרם הדתי-לאומי הנמצאים בסכסוך-עד עם תושבי השטחים הוא מצב שיכול להתקיים לאורך זמן בלי התעוררות של סירוב המוני לשרת בצה"ל? האם יש מי שעדיין מאמין שטיסה בשמי אושוויץ של מטוסי קרב אמריקניים עם טייסים ישראליים היא התשובה האמיתית של ישראל לשואה שקרתה לעם היהודי? אולי דווקא מדינה יהודית פורחת, שחיה בשלום עם המציאות המדינית ועם שכניה - היא התשובה?

13 תגובות:

Amnon Portugaly אמר/ה...

אמן

אנונימי אמר/ה...

היי דורון,
רשימה מעוררת מחשבה ונותנת פרספקטיבה נכונה על האירועים שהיו שמשפיעים עלינו עד ימינו.

תודה על הרשימה המעמיקה הזו.

גיא שחם

Yechiam Halevy אמר/ה...

אמת כואבת.
כואב כמו ניתוח ללא הרדמה.
אולי בעצם היתה כאן הרדמה ללא ניתוח, וההתעוררות תהיה קשה....

אברהם הקורא הנאמן אמר/ה...

מזכיר 46 שנות נישואים כושלים בעקבות הריון לאחר לילה אהבה סוער אחד

גדעון שוּר אמר/ה...

דורון, קשה להוסיף דבר לאחר הרשימה המצוינת הזו.
ניתן לומר, אולי, כי השד המשיחי ופעמיו הנשמעים כה קרובים זה 46 שנה, לא יוכל לחזור אל הבקבוק ממנו שוחרר. עד שלא יקימו נושאי דברו של אלוהים את בית המקדש ויביאו לחורבנו מחדש, לא תהיה להם מנוחה. אני מקווה שלא אהיה כבר בעולם הזה כשיגיע משיחם, אף כי נכדיי ודאי יחושו את נחת זרועו.

דב אמר/ה...

כל מילה בסלע. יישר כוח

אנונימי אמר/ה...

Thanks, Doron for these thoughtful and rather disenchanting reflections. The war was of course necessary, inevitable as it were. Yet among its unintended — and unpredictable — consequences perhaps the most hurtful in the long term was the wounds it inflicted on political Zionism for many years to come. All notions of political prudence, preached and practiced since Herzl with tremendous success, appeared helpless, inaudible, inauthentic, old. In the wake of the war thus appeared a deep political — and cultural — divide between two conceptions of Zionism: political Zionism and a "messianic Zionism" inflamed by the toxic blend of religion and pioneering enthusiasm. For a while, the appeal to messianic forms of legitimization invaded the public sphere and undermined regularly the customary procedures of Israeli democratic institutions. True, in the last years this kind of "messianic Zionism" receded ; its "transcendent argument" has practically no resonance today. But the paradox is that although as an ideology it has been in moral and intellectual bankruptcy for quite a while, its leverage on Israeli political life and decision making by no means declined. It even increased… Disenchanting indeed.

אשר אמר/ה...

דורון שלום

ה"אשליות" הן אמת לאמיתה, גם כל מי שיסגור את העיניים ויסרב להאמין, האמת ממשיכה לצאת לאור, הרכבת נוסעת והכלבים נובחים
אכן אי אפשר לראות את ההסטוריה עם כל התמיהות שבה ולא להאמין שיש יד שמכוונת ומובילה מהלך. מהלך שיש שיקראו לו משיחי ויש שיקראו לו נבואי אך ללא ספק מהלך
באידיש יש משפט שאומר בערך 'און מנטש טראכט און גוד לאכט, - כלומר האלוקים צוחק כל הדרך עד בוא הגאולה
ולאט לאט יבואו עוד ועוד אנשים ויראו לפתע שאין זו יד אדם היוצרת את ההסטוריה אלא יד ה', הקריאה הגדולה שמפעמת גם במי שמסרב להכיר בה - הנה עם ה' חוזר לארצו לתוקפו וגבורתו ויעלה רק מעלה מעלה, בתחילה בגוף היינו בבניית המדינה ולאחר מכן ברוח, באמונה

אז בהצלחה לכולנו, עם ישראל

אשר

יאיר אמר/ה...

אני מסכים עם חלק מהעובדות שלך אבל צר לי לחלוק על המסקנות שלך.

בעיקר אני רוצה לחלוק על הטענה שהזמן לרעתנו. הזמן לא לרעתנו ולא לטובתנו. הזמן מתנהל לו ובכל נסיבות המתקיימות - לפעמים הנסיבות נגדנו ולפעמים הנסיבות לטובתנו. אתה, בדומה למתנחלים להם אתה מתנגד, נמצא בתוך "זמן משיחי" רק במקום "ארץ ישראל השלמה" אתה מחזיק בתפיסה משיחית שונה, שקצת קשה להגדירה כי עד היום לא כתבת פוסטים פוליטיים (בעוד שהתפיסות הפוליטיות של הימין של המתנחלים ידועות וברורות). אז הזמן לא לרעתנו בעיקר מהסיבה שאין ישות כזאת שקוראים לה זמן ולכן היא לא יכולה להיות לרעתנו וגם לא לטובתנו.

בנוסף, אני מתנגד להלך הרוח הבכייני שתופס את כל בעיותינו (או הצלחותינו) באירוע מלחמתי שאירע ביוני 67. כאילו שלא קרה כאן דבר ב- 46 השנים האחרונות וכאילו שלא קרה דבר במאות השנים שלפני 67. זאת צורת מחשבה פשטנית להחריד שמנסה להפיל את הכל על ציבור מסוים או על הלך מחשבה מסוים ופוטרת את המתלונן מאחריות כלשהי למתרחש.

ואנסה לענות על שאלותיך שבסיום:
האם אחרי למעלה ממאה שנות סכסוך מישהו חושב שניתן יהיה למצוא קונץ שיביא שלום בין ישראל לפלסטינים ללא חלוקה טריטוריאלית?
כן. יש יותר מפתרון אחד והפתרון הטריטוריאלי אינו היחיד וגם לא בהכרח הטוב ביותר. גם פתרון טריטוריאלי כולל בחובו יותר מפתרון אחד – למשל הפיכת ירדן לישות הפלסטינית (כך גם במקור לפי הצהרת בלפור למשל). יתר-על-כן, המחלוקת היא כלל לא טריטוריאלית ולכן הפתרון של חלוקת הארץ הוא לא המענה. למיטב ידיעתי (ולכך תסכים) הסכסוך הישראלי פלסטיני לא התחיל ב- 67.

האם יש בסיס לתקווה של דו-קיום של עמים אלו במדינה אחת?
אין לי תשובה לכך. מניסיון של עמים אחרים דו-קיום הוא אכן משימה קשה ביותר.

האם החזקת צבא גדול ויקר, ועם זאת תלוי לחלוטין ברצונה הטוב של אמריקה, משמעותה עוצמה ועצמאות מדינית?
אכם צבא גדול אין משמעותו עצמאות מדינית. הצבא הנוכחי שלנו הינו מיותר, ערוך לתרחישים לא הגיוניים, מחזיק בסד"כ שבנוי לפלישה ממדינות ערב כאשר אלו עוברות פירוק מבפנים, ועוד ... נדמה שצה"ל ערוך לכל ה"תרחישים" כלומר לכל הרצונות והממשלות האפשריים, מתקיפת הכור באיראן ועד הגנה על קווי 67 (גדר ההפרדה), וצה"ל חי ב"גם-וגם-וגם". בכך אני מצטרף לדעתך, ש"עם-ישראל" יחליט מה הוא רוצה ומכך תגזר דמות הצבא ותקציבו. המצב כרגע אכן לא הגיוני.

האם יש אפשרות להמשיך ולהיות חלק מהחברה המערבית מבלי להגיע להסדר מדיני במזה"ת?
כן. למה לא? האם בריטניה חלק מהתרבות המערבית בעודה כובשת את אירלנד? ויש דוגמאות נוספות. אכן הנסיבות הנוכחיות אינן שיא הנוחות, אבל נסיבות משתנות במהירות ובאותה מהירות שהנושא הפלסטיני הפך ל- issue משמעותי – כן הוא יכול ליפול וזה בדיוק מה שקורה עכשיו. גם התרבות המערבית אינה סוף פסוק וגם היא משתנה ובעיקר היא מאבדת את כוחה. אימפריות חדשות עולות והן מביאות את התפיסות שלהן, ואנחנו כמדינה קטנה וכתרבות שורדת גם נצטרך לאמץ חלק מתפיסות העולם שלהן. אם אתה מסתכל על מדינת ישראל רק ב- 10-15 השנים הקרובות – אז התרבות המערבית תמשיך לשלוט. בפרק זמן גדול יותר – הסבירות פוחתת.

האם מישהו חושב שמצב שבו חיילים נשלחים להגן על התנחלויות של אנשי הזרם הדתי-לאומי הנמצאים בסכסוך-עד עם תושבי השטחים הוא מצב שיכול להתקיים לאורך זמן בלי התעוררות של סירוב המוני לשרת בצה"ל?
זה קורה 46 שנה וזה יכול להימשך. להיפך, הסירוב הזה והרוח הגבית שהוא מקבל מאישי רוח ומקציני צבא בדימוס דוחפים את הצבא לידי הימין. כיום היחידות הלוחמות מאוישות בעיקר ע"י דתיים ויוצאי חבר המדינות. קריאה לסירוב (ובכלל הלך הרוח הבכייני) מוציאה את הציבור הכללי מהצבא ומעבירה אותו למיעוט. זה תהליך הרסני הנמצא בעיצומו. "הדרת נשים" בצבא, למשל, זה סימפטום לבעיה ולא הבעיה עצמה.

האם יש מי שעדיין מאמין שטיסה בשמי אושוויץ של מטוסי קרב אמריקניים עם טייסים ישראליים היא התשובה האמיתית של ישראל לשואה שקרתה לעם היהודי? אולי דווקא מדינה יהודית פורחת, שחיה בשלום עם המציאות המדינית ועם שכניה - היא התשובה?
אכן מדינה יהודית פורחת שחיה בשלום עם שכניה היא התשובה הטובה ביותר לאושוויץ. אבל צריך גם "ריאל פוליטיק" וזה כולל עוצמה צבאית כחלק ממכלול של עוצמות. המציאות המדינית אינה סטטית אלא דינמית וגם אנחנו שחקנים בעיצובה. תפקידנו "לשחות עם הזרם" אבל גם לנסות למנף אותו לטובתנו. המחשבה הנאיבית שאם יהיה שלום הכל יהיה טוב היא משאת לב ולא מחשבת היגיון. האם כשיגיע שלום לא יהיו בעיות אחרות? האם הן יהיו יותר קלות מבעיותינו הנוכחיות? לא בהכרח.

אנונימי אמר/ה...

האם, אחרי כמעט שבוע, יש בכלל טעם להביע את דעתי? מישהו בכלל יחזור לבלוג הזה אי פעם?
ובכל זאת.

לכאורה, הדרך הרציונלית להחליט מה לעשות זה לנסות לחזות את העתיד, ועל פי זה להחליט. זאת בניגוד לנטיית הלב להסתכל אחורה, לעבר, ולהחליט על פיו. נכון, יש לקחים מן העבר שחשוב ללמוד מהם. אבל העיקרון צריך להיות: הפנים לעתיד. אם קניתי מניות ב100 שקל, והיום מחירן 50 שקל, אין טעם לנסות לחכות שמחירן ישוב ל100, אלא כדאי לבדוק מה צופן להן העתיד.
אז עברנו מקרקע יציבה - העבר - לתוך ערפל העתיד. מה לעשות, את ההחלטות שלנו עלינו לבחון בעתיד, מול המציאות בעתיד, ולא ביחס לעבר.
פיתחו כל מיני מודלים לייצור תחזיות. אבל יש בעיה חדשה. לגבי העבר, בניגוד לפתיח של רשימתך, ניתן לברר ולדעת מהן העובדות. אי אפשר לעשות זאת לגבי העתיד. מה שמביא לעתים קרובות למבוי סתום: אלה אומרים שמדינה פלסטינית בצד ישראל ושלום עם מדינות ערב האחרות יביא לכיף משהו משהו, ואלה אומרים שזה מתכון לחיסול ישראל. לפחות מבחינה לוגית, ולדעתי גם מבחינה מעשית, שתי האפשרויות יכולות להתגשם. כיוון שמדובר באירוע אחד, (להבדיל מהתנהגות אינספור מולקולות בכוס מים, ששם עניין ההסתברות מכריע) יחס ההסתברויות לחלופה א' או ב' איננו כל כך חשוב.

כמו שכתבת לפני זמן רב, כשתיארת את איסור הערבויות האישיות על משכנתאות, מה שאמור היה להקל על העניים, ובדיעבד דפק אותם יפה יפה, וכמאמר הפתגם "הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות", בסופו של דבר אין דרך לחזות את העתיד.
המציאות איננה "דלתות מסתובבות" (בפרפראזה על סרט בשם זה שבו לכל סיטואציה היו כמה המשכים), והיא מתנהלת בחלופה אחת, בלי קבוצת ביקורת.
אז מה לעשות? העבר לא רלוונטי.
העתיד איננו ידוע.
יש תשובה: מה שטוב. טוב, במובן המילולי. האתי. וגם, מה שיפה. במובן האסתטי. זהו! הטוב והיפה, זה מה שאנו צריכים!
איננו יודעים אם יישוב השטחים ייתן יותר או פחות ביטחון. באמת שאיננו יודעים. -ואני חולק בכך על דעתם של כל חבריי, כמעט (וכולל אותך, דורון, לא?). אני יודע שדיכוי עם אחר איננו מוסרי. אני יודע שגזל של קרקעות איננו מוסרי.
המשימה איננה כל כך קלה. לא פשוט לדעת מה נכון לעשות. האם יש לכלוא בבית סוהר פדופיל, שאיננו יכול לשלוט בסטייתו הנוראה? האם לסרס אותו נגד רצונו? שאלות המוסר הצדק והאתיקה עמוקה מני ים, אבל זאת לדעתי השאלה שעומדת על הפרק, תמיד, ולא השאלה מה יעיל יותר, מה יביא לתוצאות טובות יותר.
זאת צריכה להיות הדילמה, ואני מתנצל על שקצת השמטתי את הקרקע מתחת לסדרת השאלות שבסוף בלוגך, שעליהן יאיר התאמץ כל כך.

לוטנר

בונדי אמר/ה...

דורון,

כידוע לך איני גורס כמויות קריאה ובכ"ז הנחתי את הרשימה הזאת לקריאה חוזרת ושוב נהניתי מכל היבט אפשרי, להוציא מהמציאות העגומה נשוא הרשימה. כשרון הכתיבה בו צבעת את סינדרום הקרפדה שהוא בנפשנו מקסים. מעבר לכך, אני מאמין שרוב הצבור מודע ברמות נמוכות בלבד לתהליך הזה. גם אצלי, למרות שאני מעריך את עצמי כמודע במידה לא מבוטלת ל"הרדמה" שאנחנו עוברים, הכניסה הרשימה בהירות נוספת להרדמה הזו. למשל, הצטרפות תנועות השמאל להתישבות בשטחים החלה בתקופות שגם אני הייתי ביופוריה של ההצלחה. באותה תקופה נסעתי בשטחים ברכב פרטי והורדתי מהכביש רכבים פלסטינים שהגיעו ממול ע"י הבהוב אורות. מגעיל. מגעיל. דורון, עזרת לאסימון שלי ליפול עוד מדרגה. אך מעבר לכך, השארת בידי, כקורא, את האחריות לבחור באיזה עתיד אני בוחר ובמידה ובחירתי היא " מדינה יהודית פורחת, שחיה בשלום עם המציאות המדינית ועם שכניה" אז כיצד זה יקרה? הרי העתיד ידוע לדברי הרשימה...יפה.

אנונימי אמר/ה...

מצטרף לקריאת לוטנר לתגובה מצד בעל הבלוג, ולפחות מצד קוראים אחרים.

לעניין:

לגבי טענת לוטנר על "הטוב" ושהוא הצריך להנחותנו בעת אי-ודאות. נכון שתגובתי באה מנקודה של "ריאל פוליטיק". אבל זאת בגלל שאין לי מצע אידיאולוגי משותף עם דורון בשביל להתווכח על שאלות של טוב ונכון. האתי והאסטטי ברחו מרשות הרבים ברגע שהפונקצינאלי דחה אותם.
הטוב והנכון שלי אחרים משלך ומשל דורון, וכנראה לא נצליח להגיע להסכמה, אבל גם אני הייתי רוצה שהטוב והנכון ינחו אותנו בדרכנו, לפחות ב"איך" אם לה ב"מה".

בנוסף, אני רוצה להפנות את דורון (בעל הבלוג) ושאר הקוראים לנקודה הנמצאת בסקירה של דורון.
מדובר על כך שבתוך כל הפחד שקדם לששת-הימים, לאווירת הנכאים והאובדן, הן בציבור והן במנהיגות, התקיימה לה קבוצת צמרת, ספונה במחנות מבודדים אשר תכננה במשך למעלה משנתיים את המהלך האווירי. מהלך שלא היה מתואם עם זרועות קרקעיות בצבא, שלא הצריך טורי דעה בעיתונות, שנשען על משאבים קיימים, שידע לשתף פעולה עם מקבלי החלטות בדרגי הביניים (פקידים ממשלתיים/ חברי ועדת החוץ והביטחון/....), שחקר את הצרכים המבצעיים עד תום, שתיכנן לפרטי פרטים את ההתקפה (כולל תזמון תחילתה), שעקף את יאוש הרמטכ"ל, ששמר על סודיות מוחלטת, אבל ברגע הנכון הציג תכנית אמינה והחלטית למקבלי ההחלטות.

כן היום. על-אף הנוגות האופפת את הציבור כפי שמשתקף מהפוסט הנוכחי של דורון, ועל אף חדלון הדעת והתבוסתנות שמפומפמת לכל, לדעתי, בימים אלו ממש, מבלי ידיעתנו, קיימות להן קבוצות חשיבה דומות, א-פוליטיות (במובן המפלגתי), לא צבאיות כמובן, שעושות דברים דומים למפקדת חיל-האוויר של 65-67. והן, באמונתן, ביוזמתן ובתעוזתן יצליחו ליצור שובר שיוויון - לא צבאי. מהו שובר השיויון? איני יודע.

חובתם של אנשים חושבים וביקורתיים מסוגו של דורון, למנוע את ההיבריס שיבוא בעקבות הצלחה שכזאת. אבל את עצם ההצלחה, את עצם ההתקדמות, אסור לעצור.

יאיר

אנונימי אמר/ה...

ליאיר,
הפלא ופלא! לא עלה בדעתי שיהיה המשך, ואני חוזר ופונה למר נחמני, מייסד הבלוג ומקימו, תן דעתך על מבנה הבלוג ומה צריך לעשות כדי שהכתוב לא יישקע כמו בוצה בקרקעית הקישון, אלא ימשיך לצוף על פני המים (וסליחה על האסוציאציה המתבקשת).
ולעצם דבריך, יאיר. אתה כותב: "האתי והאסטטי ברחו מרשות הרבים ברגע שהפונקצינאלי דחה אותם". זה נכון במידה רבה, אבל לא מחוייב מציאות. אפשר גם אחרת. הרי גם אתה טוען שהבחירה בדרך זאת (רפיסות, תוגה) או אחרת (תכנון מסודר ללא צלצולים ובלי פוליטיקה) נתונה בידינו. גם הבחירה בין ה"פונקציונלי" לכאורה לבין ערכים (יפה, טוב) גם היא בידנו! ואני, כנראה בלי יותר מדי הצלחה, ניסיתי להראות שה"פונקציונאלי", ה"רציונאלי", במלים אחרות לחזות מה תהיה בעתיד התוצאה של כל אחת מדרכי הפעולה שאפשר ללכת בהן, הסיכוי שאכן תתממש התחזית איננו גבוה במיוחד. לעומת זאת אם הלכתי על פי מצוות ערכיי לפחות אהיה שלם עם דרכי, וגם, לא פחות חשוב, אגדיל את כמות הטוב והיפה. וזה על בטוח. לא אולי. ועוד מלה אחרונה: אתה מניח שלא נוכל להסכים על ה"טוב" וה"יפה". שווה לנסות! בטוח שיהיו דברים שנוכל להסכים עליהם.
לוטנר