יום רביעי, 6 באוגוסט 2014

בעקבות "צוק איתן" - דעה אישית

אנו נמצאים בימים אלו במה שנראה כסופו של סבב אלימות נוסף ברצועת עזה, ונראה שדעת הקהל לגבי המערכה האחרונה טרם התגבשה. מהתקשורת עולה אכזבה מסוימת מתוצאות המערכה, אבל ההיקלעות הבלתי-צפויה של ישראל למערכה צבאית כנגד החמאס אינה בהכרח התפתחות שלילית - ייתכן שאנו נמצאים בנקודת מפנה והזדמנות היסטורית לשינוי המצב הגיאופוליטי של ישראל.

זו לא תהיה הפעם הראשונה שהאירועים מתעתעים: הנצחון הצבאי המדהים ב-1967, שנראה כמלחמת אין-ברירה שבה ישראל הודפת התקפה של צבאות זרים, הוביל למצב שבו ישראל שולטת בשטחים ובאוכלוסיה ערבית, שלא בטובתה; המחדל של 1973, שנראה כשינוי לרעה של מאזן הכוחות במזרח התיכון, הוביל בהמשך להסכם שלום עם הגדולה באויבותיה של ישראל; שתי ההתפתחויות הללו נראות בדיעבד שונות לחלוטין מכפי שהדברים נראו מקרוב. ייתכן שגם הפעם כך הם פני הדברים.

המאבק של ישראל לשלום - האם המצב הוא בלתי-פתיר?
ישראל מנסה כבר שלושה דורות לגרום לשכנותיה לקבל את עובדת היותה מדינה עצמאית בעלת זכות לחיות בשלום. לשווא: המציאות הישראלית היא אורח חיים של סכסוך צבאי בלתי-פוסק, וזאת למרות שלכאורה אנו חותרים תמיד לשלום: תהליכים ארוכים של ניסיונות למשא ומתן על הסדר, נסיגות משטחים ואפילו הסכמי שלום. התוצאה היא שהסכסוך הישראלי-ערבי נראה לנו לפעמים  בלתי-פתיר.

הסכם השלום המיוחל הוא לכאורה פאטה מורגנה: ככל שישראל מתקרבת, צווחת ובועטת, אל דרישות/עמדות העולם הערבי - ההסכם המדיני הבילטרלי רק מתרחק. נסיגות חד-צדדיות, הסכמה לפתרון של שתי מדינות ממערב לירדן, ויתורים הולכים וגדלים על תביעות לגבי אחזקת שטחים מעבר לקו הירוק - כל אלו לא מקרבים אותנו להסכם. ובעוד הציבור הישראלי חש שהוא מתקדם במסלול של ויתורים ולא נענה בהכרה מהצד השני - דעת הקהל בעולם אינה מתפעלת מהתרככות העמדה הישראלית ונוטה יותר ויותר נגד ישראל בסכסוך הזה. אנו רודפים אחרי רכבת מתרחקת.

בינתיים, על רקע הניתוק של כלכלת השטחים מהכלכלה הישראלית, מצבה הכלכלי של האוכלוסיה הפלסטינית הולך ומחמיר. למרות ההיפרדות הפיסית, הנסיגה הצבאית ושנים של שלטון עצמי - גילויי השנאה בקרב האוכלוסיה הפלסטינית רק הולכים וגוברים. השנאה ההדדית הולכת ומעמיקה בשני המחנות: גם אנחנו מתפכחים היום למראה גילויי השנאה בקרב קבוצות אוכלוסיה בישראל, לא רק כלפי הפלסטינים שמחוץ לקו הירוק אלא כלפי כל מה שמזוהה עם הרצון לדו-קיום - ערביי ישראל, וגם תומכי הסכמי פשרה בקרב האוכלוסיה היהודית. נראה שאנחנו גולשים במורד ללא שליטה, שמדובר בבעיה שלא נגמרת, בפתרון מדיני שהולך ומתחמק מאיתנו. שלנצח תאכל חרב.

מהיכן יבוא הפתרון?
לכאורה, מצבה של ישראל אינו טוב כיום. ארגון טרור אחד - החמאס - ניצל את היציאה הישראלית מרצועת עזה והשתלט (דמוקרטית!) על האוכלוסיה והפריד אותה בפועל משליטת הרשות הפלסטינית. מאז שתפס את השלטון לפני שבע שנים הוא בונה יכולת צבאית המכוונת נגד ישראל. ארגון מוסלמי אחר - החיזבאללה - המופעל מרחוק ע"י  איראן, השתלט על דרום-לבנון ומכין עצמו להתקפה על ישראל. איראן עצמה חותרת להשיג יכולת גרעינית התקפית שמטרתה (המוצהרת, לפחות) היא השמדתה של ישראל. התערערות משטרים רודניים ותיקים במזרח התיכון במסגרת מה שקרוי "האביב הערבי" גורמת לאי-יציבות באזור כולו ולחשש מפני עלייתם של כוחות קיצוניים שיחברו נגד ישראל. לאור התגברות האיום על ישראל ניתן להבין את התגברות התחושה ש"אין עם מי לדבר", שאין ערך אמיתי להסכמים מדיניים עם משטרים לא-יציבים, ושהערובה היחידה לביטחונה של ישראל היא כוחה הצבאי. מצד שני, קורה דבר נוסף: הרעיון הציוני של אימוץ פתרון לאומי לבעיית העם היהודי וריכוזו במדינה אחת מתחיל להיראות כמו טעות אסטרטגית של יצירת מטרה מקובצת-גיאוגרפית לשונאי ישראל למיניהם.

האם יש אופציה להמשך "ניהול הסכסוך"?
עד היום ישראל האמינה שיש בידה שתי אופציות אסטרטגיות: האחת - חלוקה של ארץ ישראל לשתי מדינות לאום בכפוף להסכם מדיני ולפירוז של המדינה הפלסטינית; השנייה - המשך המצב הקיים ("ניהול הסכסוך") עד למועד לא ידוע בעתיד שבו יבשילו אולי התנאים להסכמי שלום. האמונה בקיומן של שתי אופציות מביאה אותנו לתחושה שלמרות שאנחנו חותרים בהתמדה לאופציה הראשונה - איננו חייבים לבחור בה בכל תנאי, ובוודאי שלא בלחץ-זמן ("צריך סבלנות"),  ונוכל גם להישאר בלית-ברירה באופציה השנייה (גישת ה"אין פרטנר").

אני מאמין שהאמונה לגבי קיומן של שתי האופציות היא מוטעית: האופציה השנייה אינה קיימת עוד. ישראל היא מדינה דמוקרטית ופתוחה התלויה בקשריה עם מדינות המערב, ומדינות אלו לא יוכלו להמשיך לאורך זמן לקבל ולתמוך במדינה המבטיחה את קיומה באמצעים צבאיים ללא הסכם מדיני, מה גם שמדינת ישראל תלויה באספקת נשק אמריקני ובקשרים כלכליים עם מדינות אירופה. הסיפור של "וילה בג'ונגל" שאנחנו מספרים הוא אולי המחשה נוחה של המצב, אבל מדובר כרגע בווילה הנשענת על תמיכת המערב ויוצאת מידי פעם למסעות הרס והרג בשכניה בשם זכותה לשרוד. נראה לי שהעורף האמיתי של ישראל - דעת הקהל העולמית - הולך ופונה כנגד העמדה הישראלית. לכן ישראל תהיה חייבת להגיע להסכם מדיני: האופציה הצבאית ("ניהול הסכסוך") הולכת ונגמרת.

הנרטיב הישראלי אינו מקובל עוד
אנו מתורגלים היטב בהנמקה, בעיקר כלפי פנים, של הסבבים הצבאיים התכופים שלנו, אלו שגורמים להרס ולהרג של  "בלתי מעורבים" ברצועת עזה בממדים דרמטיים. לפי הנרטיב שאנחנו מטפחים, פניה של ישראל לשלום וצבאה הוא מוסרי; החמאס הוא אירגון טרור שהשתלט על רצועת עזה, בנה מערכי רקטות התקפיים שמטרתם השמדת אוכלוסיה אזרחית בישראל, מסתתר מאחורי אוכלוסיה אזרחית פלסטינית כדי להגן על עצמו, והוא האשם הבלעדי בהרס ובהרג האזרחים הפלסטינים. לפי נרטיב זה המערכה האחרונה היא מערכה "שאין צודקת ממנה", וצה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם - ראו את המאמץ ה"כירורגי" לפגוע באנשי החמאס תוך הימנעות ככל האפשר מפגיעה באוכלוסיה שאינה מעורבת, וראו את היועצים המשפטיים שמלווים את מקבלי ההחלטות בחמ"לים בזמן אמיתי.

אבל זהו רק הנרטיב שלנו - העולם אינו קונה אותו עוד. העולם סופר הרוגים והרס רק בצד העזתי, ואינו מתייחס לטענותינו לגבי הפגיעה בישראל. למרות שאנחנו משוכנעים בצדקת הנרטיב שלנו ומטפחים אותו - העולם אינו מקשיב לנו עוד. העולם שאנו מתייחסים אליו אינו מוכן עוד לקבל פגיעה ישראלית באוכלוסיה אזרחית לא מעורבת, גם אם נמשיך ואף נצטיין בפעולות הסברה והתנצלות. זו כנראה לא שאלה של הסברה. אז אולי זו גישה שמגלמת צביעות וכפל-סטנדרטים מצד החברה המערבית, ואולי זה אפילו נובע משנאה מובנית לישראל, אבל זו עובדה: הנרטיב הישראלי אינו מתקבל. צורת הלחימה שלנו בחמאס אינה יכולה להימשך עוד.

אפשר להלין על החמאס, ואפשר להלין על צביעותה של דעת הקהל במדינות המערב, אבל זהו צעד חסר-תוחלת. אין בעולם בית-דין למוסר שלפניו נוכל להביא את תלונותינו הצודקות ולקוות לטיהור מוסרי -  יש רק דעת-קהל ואינטרסים. החמאס הכין עצמו למערכה כשהוא נשען על מציאות: ארגון צבאי קטן, נחות טכנולוגית, שאין לו שום סיכוי לעמוד מול צה"ל במערכה צבאית "קלאסית", פועל מתוך שטח אזרחי צפוף כדי להגן על עצמו. הוא מחזיק בני ערובה. הוא יודע שבצורה זו ישראל תתקשה לפעול נגדו מחשש לפגיעה בבני הערובה, והוא יודע גם שאם ישראל, בהתקף רגעי של חמת-זעם כמו לאחר הניסיון לחטוף חייל צה"ל, תתגבר על העכבה הנפשית שלה לפגוע באוכלוסייה אזרחית ותפתח בהתקפה כוללת ללא אבחנה - היא תאבד את יתרת התמיכה הציבורית שיש לה ותמצא את עצמה בבידוד בינלאומי. מגוחך להאשים את החמאס על שהוא מנהל את המלחמה כפי שהוא מנהל אותה - זהו הפתרון שהוא בנה לעצמו כדי לענות על נחיתותו הצבאית. אם כבר, אנו צריכים להאשים את עצמנו בכך שאנו פועלים בתוך חוקי המשחק שהחמאס קבע עבורנו ועוד מתלוננים על כך שאיננו מצליחים, שהמשחק אינו הוגן.

יש מוצא: תכנית ההסדר המדיני המוצעת ע"י מדינות הליגה הערבית
לישראל יש מוצא מהמצב הנוכחי: מאז 2002 עומדת בפניה  "ההצעה הסעודית" - הצעה להסכם מדיני כולל בין ישראל למדינות האזור, שאומצה בינתיים ע"י כל מדינות הליגה הערבית. הצעה זו מציגה עתיד חדש לאזור, שבו ישראל מכבדת את זכותו של  העם הפלסטיני למדינה עצמאית ובתמורה מקבלת יחסים דיפלומטיים פתוחים והסכמי סחר עם כל מדינות הליגה הערבית. הצעה זו טרם זכתה להתייחסות מצד הדרג הפוליטי הרשמי של ישראל.

מהו האינטרס של מדינות הליגה הערבית? בבסיס ההצעה עומדת ההכרה של מדינות הליגה הערבית כי הבעיות במזה"ת הן חשובות ומאיימות על שלומן של כלל המדינות באזור. זהו אינטרס משותף לכל המדינות, ולכן יש לגשת לפתרון על-ידי שיתוף פעולה אזורי. תפקידו של שיתוף הפעולה להבטיח את שלומם של המשטרים הקיימים ולהביא לרווחה כלכלית לכלל תושבי האזור. הסכסוך הישראלי-פלסטיני - בראייה זו -  מפריע למדינות האזור לצאת למרחב ומהווה איום של קבע על שלומו של האזור כולו. יוזמי ההצעה מחפשים לכן דרך לנטרל את הפצצה, ובכך להביא במהלך יחיד לא רק לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני אלא גם לסיום הסכסוך בין ישראל לבין כמעט כל העולם הערבי. מציאת פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני אינה מטרה, אלא אמצעי: המטרה היא הסדר מדיני אזורי שישחרר את האנרגיות האצורות במזרח התיכון לכיוון של פריחה כלכלית. סילוק האיום הנשקף מהמשך הסכסוך הישראלי-פלסטיני (כולל האיום מכך שגורמי טרור לא-פלסטיניים משתלטים על מהלך האירועים) הוא תנאי הכרחי להתקדמות להסדר אזורי יציב.

ישראל נדרשת, לפי ההצעה, ללכת מחצית המרחק: להסכים לנסיגה (שפרטיה ייקבעו במשא ומתן) משטחי יהודה ושומרון לטובת מדינה פלסטינית, להגיע להסכמה על הגבולות העתידיים בין ישראל לבין המדינה הפלסטינית, ולאפשר שיבה חלקית של פליטים לתוך השטח שייוותר בידיה. בתמורה, ישראל תקבל מהפלסטינים הכרה, הכרזה על סיום הסכסוך וויתור על זכות השיבה לגבי כל היתר. מהעולם הערבי כולו תקבל ישראל בתמורה הכרה, כינון יחסים דיפלומטיים מלאים ופתיחת מסחר. ההסכם המדיני יהיה מלווה בהסכמתן, בערבותן, בפיקוחן ובתמיכתן הכספית של אירופה וארה"ב.

אין פלא שהצעת הליגה הערבית נתמכת הן במדינות הליגה והן בישראל ע"י גורמים מהסקטור העסקי. הקסם הגלום בפתרון המוצע כאן הוא הבינלאומיות שלו, ההעדפה של עתיד של תקווה ורווחה כלכלית על סכסוך מתמשך הבנוי על התנצחות בלתי-פתירה לגבי זכות על הארץ. חתימה על הסדר אזורי מול מדינות הליגה הערבית היא אמצעי לעקוף את המהלך הבילטרלי (ישראלי-פלסטיני) חסר התקווה, ששוקע והולך בגלי שנאה הדדית, אלימות והתחזקות בראיית הנרטיבים המנוגדים, ולהחליפו בהסכם בין גורמים רציונליים, שיש להם אינטרס משותף ברור להביא שקט ופריחה כלכלית לחלק זה של העולם. תומכי ההצעה בישראל מנסים כבר שנים להציע לציבור חזון חדש - שיתוף פעולה אזורי, פריחה כלכלית של כל מדינות האזור - במקום החזון של אחיזה עיקשת בשטחי ארץ ישראל שכרוכה בהמשך תמידי של מצב הלוחמה באזור.

צריך גם לזכור שהאוכלוסיה הפלסטינית התפצלה במהלך הדורות לקבוצות משנה בעלות אופי נבדל: ערביי ישראל, ערביי מזרח ירושלים, ערביי יהודה ושומרון, ערביי עזה, והפזורה הפלסטינית. האם ניתן לראות בקבוצות אלו אוכלוסיה הומוגנית לצורך הסכם בילטרלי? האם יש להם אינטרסים משותפים פרט לשנאה כלפי ישראל ולזכרון הנכבה? האם יש להם נציגות יחידה, מוסכמת? הרעיון של הסכם מול כל המדינות הערביות הוא ניסיון למצוא פתרון כולל ולא להיקלע לסיבוכים הנובעים מאינטרסים נבדלים של פלחים של העם הפלסטיני.

האם המערכה הצבאית האחרונה הייתה מיותרת?
לכאורה, אם פנינו מועדות להסכם מדיני אזורי, אזי המערכה הנוכחית כנגד החמאס ("צוק איתן") הייתה מערכה מיותרת: עוד סיבוב אלים בסכסוך הישן בין החמאס (או האויב התורן) לבין ישראל. אינני חושב כך: אני מעריך שהמערכה הנוכחית היא צעד הכרחי לסילוק המחסום בדרך להסכם אזורי. הסכם אזורי מחייב החלמה של פצעי הסכסוך בן מאה השנים, והחלפת רגשי השנאה בנכונות לשיתוף פעולה כלכלי. החלמה כזו תתקשה להתרחש כאשר פועלים באזור גורמים צבאיים הממשיכים ללבות את אש השנאה, ואין כמו סכסוכים צבאיים ותמונות של הרס ומוות כדי ללבות את היצרים. לכן, כל עוד אירגון טרור איסלאמי שנשבע לחסל את ישראל שולט ברצועת עזה - לא ניתן להגיע להסכם אזורי בעל סיכוי ממשי. כל עוד ישראל יכולה להיגרר בן-לילה לתגובה צבאית ולהרג אזרחים בעזה - האוכלוסיה המזרח-תיכונית עשויה להישאב בחזרה למעגל השנאה, הבסיס הציבורי שיכול לתמוך בהסכם מתדלדל, והסיכוי להסכם יציב פוחת. לכן מטרתם של שוחרי ההסכם האזורי צריכה להיות סילוק החמאס מרצועת עזה. זו אינה רק מטרתם של מצדדי הימין בישראל (התומכים בה מסיבות אחרות לגמרי) - זו צריכה גם להיות מטרתם של מצדדי ההסכם האזורי, בין אם מדובר במרכז-שמאל הישראלי ובין אם מדובר בשותפים הערביים במדינות האזור. מבט זהיר מעבר לגבול מראה, כמדומני, שהשותפים הפוטנציאליים להסכם האזורי מבינים זאת היטב ומצפים למישראל להבטיח את סילוקו של  החמאס מרצועת עזה. מובן גם שהסכם עם החמאס, מתן אפשרות לתומכיו להעביר לו כספים וכל קומבינציה אחרת שתשאיר ארגון טרור זה על רגליו - מחבלים באפשרות לכונן הסדר אזורי. לכן המהלך לסילוקו של החמאס מעזה (או לפחות חיסול יכולתו הצבאית להוות איום עתידי על כל הסכם אזורי) אינו מהלך מיותר.

חשוב לזכור דבר אחד: המהלך הצבאי הנוכחי יכול להביא לקידום האזור לקראת הסכם רק אם הוא ילווה במהלך סימטרי של קבלת היוזמה של הליגה הערבית. ללא צעד כזה המערכה האחרונה הייתה מיותרת: עוד סיבוב בקרב ארוך השנים בין ישראל לפלסטינים, שיקנה לנו לכל היותר זמן עד לסיבוב הבא. אם נתעקש על אחיזה בשטחים (משיקולי ביטחון, זכות אבות או קוצר-יד פוליטי לפנות התנחלויות) - לא עשינו כלום במערכה האחרונה. לא קידמנו הסכם אזורי, לא יצרנו סיכוי לשילוב ידיים עם שכנותינו, לא הצלחנו לסלק את החמאס, לא פירזנו את האיזור. סתם סיבוב מיותר מול החמאס.

על נרטיבים, צדק והסיכוי לפתרון הסכסוך
למי שעדיין עסוק בהסברה (לעצמו ולאחרים) שהצד הישראלי הוא הצד הצודק בסכסוך הישראלי-פלסטיני, ושחש נפגע מכך שדעת הקהל המדינות המערב אינה מקבלת את נימוקיה הכל-כך צודקים של ישראל - אני מציע חשיבה שונה. שני העמים שיושבים בארץ ישראל - היהודי והפלסטיני - נמצאים בסכסוך לאומי כבר למעלה ממאה שנים. זה איננו סכסוך בין שווים: האוכלוסיה היהודית הוכיחה עליונות שגרמה לכך שמלחמת האזרחים של 1947 הסתיימה בכיבוש שטחים ע"י הישוב היהודי, לכך שכמחצית מהאוכלוסיה הפלסטינית עזבה ואיבדה את אדמתה לצמיתות, ולכך שקמה מדינת ישראל ולא קמה מדינה ערבית בארץ ישראל כפי שהציעה תכנית החלוקה. שטחי הגדה המערבית סופחו לממלכת ירדן, ורצועת עזה על כרבע מיליון פליטי ארץ ישראל שנדחסו לתוכה הוחזקו תחת שלטון מצרי. התנגשויות צבאיות נוספות של ישראל עם מצרים וירדן רק החמירו את המצב מבחינת ערביי ישראל: כמעט כל שטחי ארץ ישראל נמצאים כיום בפועל בשליטה צבאית של ישראל.

אנחנו יכולים כמובן להמשיך ולאחוז בנרטיב הציוני: ההתיישבות היהודית בוצעה בשטחים שנרכשו כחוק מידי בעליהם; נציגי היישוב היהודי הסכימו להחלטת האו"מ וקיבלו את עקרונות החלוקה, בעוד שהישוב הערבי דחה אותן ויצא למיתקפה נגד הישוב היהודי שנעזרה בהמשך בצבאות סדירים של מדינות ערב; במלחמה ארוכה ועקובה מדם גורשו צבאות ערב; הקו הירוק שנקבע בהסכמי הפסקת האש (1949) הוא פרי הסכמה בינלאומית, הוא עובדה קיימת; ישראל קלטה מאז מיליוני פליטים יהודיים ויישבה אותם בכל רחבי הארץ; מדינות ערב - לעומת זאת - לא קלטו את הפליטים הפלסטיניים והם נותרו במחנות פליטים, מופקרים למר גורלם, או שהתפזרו בכל העולם; הפלסטינים פנו לטרור ולא קיבלו מעולם את עובדת קיומה של ישראל; הטרור גרם לכישלון הניסיון לאפשר להם לחיות באוטונומיה ולהשתלב בפעילות הכלכלית בישראל.

אבל אפשר גם אחרת: אפשר להתעורר מהעיסוק הכפייתי בטוויית הנרטיב שלנו, לנסות להפנים את גודל האסון שארע לעם הפלסטיני, להכיר במצבו הטרגי ולחוש מעט חמלה. שתי קבוצות אוכלוסיה פרחו בארץ ישראל שלפני 1947, הן היו עוינות, הן לחמו זו בזו, והישוב היהודי ניצח במלחמה זו. כיום, לאוכלוסיה היהודית יש מדינה דמוקרטית, גאה, פורחת, חמושה ועשירה; לפלסטינים יש רק פיצול לחמש קבוצות שונות של קיום חסר-לאום, בדרגות שונות של עוני והזנחה, נתונים בחלקם לשליטה של אירגוני טרור, חמולות ומשטרים מקומיים מושחתים, ללא גאווה לאומית וללא תחושת הישג. נותרה רק שנאה יוקדת למי שלדעתם גרם לכל זאת. ויש נרטיב שלם שמספר את הדרך בה הדברים קרו, נרטיב שאינו רק מחאה על אי-צדק אלא גם בעל מורשת חינוכית ברורה של נקמה עתידית.

לשווא ננסה להסביר ולהצדיק באזני אחרים את הנרטיב הציוני. אין דרך לשפוט נרטיבים - כולם צודקים, כולם נכונים: הם מייצגים נקודות-מבט לאומיות-פרטיות. זו אינה שאלה של צדק היסטורי, המנסה לצאת מנקודת-זמן יחידה ולזהות איזה צד עשה עוול לצד השני בכך שתקף אותו. זו שאלה של צדק בו-זמני: למי כיום יש הכל, ולמי אין כלום. ולכן דרושה כאן חמלה כלפי הזולת, דרושה הכרה בגודל האסון שקרה לעם הפלסטיני. דרושה כאן הבנה שגם אם אנחנו ממשיכים להחזיק בנרטיב שלנו (ואני, לפחות, ממשיך להחזיק בו) - עלינו להתייחס לנכבה, להשתתף בצערו של העם הפלסטיני, ואפילו יותר מזה: לקחת אחריות לגורלו. אנחנו צריכים לעשות זאת לא כי אנחנו אשמים, לא כי אנחנו מקבלים את הנרטיב הפלסטיני, לא כי אנחנו מאמינים שצה"ל הוא צבא כובש וישראל מתעללת בתושבי השטחים בכוונה. אנחנו צריכים לעשות זאת כי אנו צריכים לתת הזדמנות לצד האחר לשפר את מצבו, מה גם ששכנותנו הופכת אותנו לשותפי גורל: חיינו יהיו טובים יותר אם חייהם של שכנינו יהו טובים יותר. לקחת אחריות פירושו לא רק לאפשר לעם הפלסטיני, פסיבית, לשגשג, אלא לפעול לשם כך אקטיבית. ולשם כך ראוי לבנות מפעל כלכלי משותף, שיהיה שייך לשני מפעלים לאומיים נפרדים.

העיקרון צריך להיות הפרדה בין אוכלוסיות. במקום לדבוק בגיאוגרפיה - יש לדבוק בדמוגרפיה. לשם כך יש לצאת מהשטחים המוחזקים, להסיג לאחור התיישבות שאינה תואמת את הצרכים הלאומיים, ולשקול חילופי שטחים כדי לצמצם ככל האפשר את החיכוך בין העמים. הפרדה, פירוז, הכרה הדדית ושיתוף פעולה אזורי יביאו אולי להחלמה של הפצעים ולפריחה של האזור.

מה נותר לעשות?
הנהון - אם בכלל קיבלתי למקרא הדברים - אינו משיג תוצאות. עלינו לגרום לממשלה להיענות עקרונית להצעת הליגה הערבית ולגשת למשא ומתן על יישומה. הממשלה לא תיעתר בקלות: מימין היא שומעת את הקריאות לסיפוח השטחים, לחיזוק ההתיישבות בכל שטחי ארץ ישראל, לעמידה צבאית איתנה מול האתגר הביטחוני והבידוד המדיני, ולהשמדת הטרור בכוח. אנחנו שומעים כיצד דובריה של הממשלה מהדהדים הכרזות אלו. משמאל היא שומעת קריאות להקפאת הבנייה בהתנחלויות, לוועדות חקירה על התנהלות הצבא, לחתירה להסכמים בילטרליים מול הרשות הפלסטינית, להרפיית המצור על רצועת עזה ולהכרה בחמאס כצד לגיטימי במשא ומתן. אנחנו שומעים פוליטיקאים מהשמאל מכריזים דעות אלו. לכן נותר לנו להפעיל לחץ דמוקרטי על הממשלה, כדי שתפעל כפי שאנחנו היינו רוצים.

גם למדינות הליגה הערבית יש בעיות פנימיות שיפריעו להן במהלך החתירה להסכם אזורי: בעיות של יציבות שלטון, כוחות איסלאמיים פנימיים הקוראים תגר על המשטרים הנוכחיים אבל יסכימו להתפשר בינתיים על אג'נדה אנטי-ציונית, מדינות קיצוניות הנאבקות על הנהגת העולם הערבי באמצעות נפנוף הכרטיס האנטי-ישראלי, ועוד. ובין הפלסטינים יש בוודאי אוכלוסיה משמעותית שהשנאה והשאיפה לנקמה תגרום לה לחפש נימוקים לבלימת כל תהליך של הסכם. ואסור לשכוח את אירגוני הטרור ויכולתם לקרב גפרור לחביות דלק.

התפקיד שלנו הוא לתמוך ביוזמה הערבית. להפיץ את דבר קיומה. לשכנע את רוב הציבור בישראל שההצעה הערבית היא הזדמנות, שהיא פותחת לנו סדק היסטורי בחומת העוינות והסירוב שאנו חייבים לנסות לנצל אותו כדי לעבור למזרח תיכון טוב יותר, יציב יותר, פורח כלכלית. ואם הציבור הרחב ישתכנע - הממשלה תבצע את תפקידה ותוביל את המהלך.



5 תגובות:

שי לין אמר/ה...

דורון
כתוב מצויין
נכון
מעורר מחשבה
תודה
שי לין

Yechiam Halevy אמר/ה...

ניתוח מדוייק של המצב.
כתוב היטב.
אנחנו המיעוט השפוי.
גולים בתוך ארצנו.
עכשיו גלה לי מה יוריד מבמת ההסטוריה את הבנטים והליברמנים והאלקינים והדנונים (שלא לדבר על הפייגלינים והבן גבירים), לפני שהאסון יכה בארץ הזאת סופית.

דני יריב אמר/ה...

דורון היקר
ניתוח הגיוני ובהיר. לצערי, אין כוחות אצלנו שיובילו מהלך מועיל להם ולנו. הסכסוך והמשכו משמשים אמצעי להמשיך ולהתנחל ושם הכוח ולשם מכוונת התעמולה המפחידה ומשתקת אצלנו.
ובכל זאת לשם צריך לחתור ואת הלבבות להכשיר, הייתי מחזק את האמירות :
זה לא יגמר עד שנדבר
הרווחה תועיל לכולנו. השקט והשגשוג בעזה יביא לנו את השקט
דני יריב

Ran אמר/ה...

This is an outstanding text. There is so much to say, and to agree upon. I do have though two reservation:
The Saudi plan is indeed the best path to an agreement. But if the prime condition here is to exclude — or somehow do away with — Hamas, that won't work. As latest events show, Hamas has become the political entity that governs Gaza, for better or worse. Furthermore, the alternative for Hamas these days is not the Palestinian Authority, which has no leverage in Gaza, but the kind of Jihadist anarchy you see these days in places like Somalia… In short, if you exclude Hamas you have no Saudi initiative altogether.
The second problem is that both parties are politically very weak, and you rarely make peace from a weak position, do you. Hamas is in very bad shape, and the war weakened it further, financially, militarily, even politically. As for the Israeli government, it is indeed the weakest — yes — in living memory. This prime minister is in minority within both his party, his Knesset acolytes, and his coalition. And he doesn’t have the political acumen of Sharon, nor the courage and probably not even the wish to make bold decisions let alone national sacrifices. Neither does he have a clear vision of what Israel should aspire to become. Not very promising, is it ?

Doron Nachmany אמר/ה...

ייתכן שאפשר להסתפק בפירוז ולא לנסות לקבוע מי ישלוט פוליטית ברצועת עזה. חמאס מסורס-צבאית נראה פרטנר סביר, כי אנחנו אף פעם לא יודעים מי ישתלט על ואקום.
לגבי ההנהגה הישראלית: אכן, כרגע נהנים כאן מסינרגיה - גם הימין וגם מרכז-שמאל תומכים בגדול במהלך הצבאי שכבר נעשה. הצומת היא כשנצטרך להחליט לשם מה כל המהלך נעשה: אם הוא נעשה לצורך הכנעה של החמאס במסגרת החתירה לסטטוס-קוו - זהו מהלך חסר-תכלית, שייכשל. אם הוא נעשה לצורך הכנת הזירה להסכם אזורי שיכלול הסכם להקמת מדינה פלסטינית - יש לו סיכוי. נותר רק לחשוב אם האיש המכהן בתפקיד ראש הממשלה יוכל להתעלות ולקבל את ההחלטות שיהפכו את האירוע המלחמתי הזה לנקודת מפנה היסטורית. זוהי האופציה שנוצרה. אם הוא חלש מידי ויחשוש לקבל החלטות - אולי התארגנות ציבורית רחבה תדחוף אותו להחלטות הנכונות