בחודש שעבר מלאו 75 שנה ליום בו החלה הפלישה של כוחות הברית לאירופה - 6 ביוני 1944 - לאחר שזו הייתה כבושה בידי גרמניה הנאצית במשך ארבע שנים. הפלישה החלה בנחיתת-ענק שהתבצעה בחופי נורמנדי שבצרפת. הנחיתה, שהייתה הגדולה בהיסטוריה הצבאית, הייתה רק אות הפתיחה לפלישה של כוחות הברית לאירופה - פתיחת "החזית השנייה" נגד גרמניה הנאצית (החזית העיקרית של גרמניה הייתה במזרח, מול הצבא האדום). בנחיתה עצמה לקחו חלק כ-150 אלף חיילים של כוחות הברית, ותפיסת החופים איפשרה לכוחות הברית להזרים לאירופה את מלוא הכוחות שנועדו בהמשך להכריע את גרמניה.
ההתחלה
התאריך המקובל של פתיחת מלחמת העולם השנייה הוא 1.9.1939 - היום בו נפתחה המיתקפה הגרמנית על פולין. בגלל ערבויות הדדיות שחתמו עם פולין, מיתקפה זו גרמה לבריטניה ולצרפת להכריז מלחמה על גרמניה (לאחר שפקע האולטימטום) ביום 3.9.1939. אלא שאז השתרר שקט מוזר: למעט התייצבותו של חיל משלוח בריטי על אדמת צרפת וכמה התנגשויות מקומיות מוגבלות בגבול צרפת-גרמניה - לא החלו מהלכים אופרטיביים על-ידי אף אחד מהצדדים במשך שמונה חודשים, עד מאי 1940 (מהלך אחד התבצע כבר באפריל, כשגרמניה כבשה במהלך מפתיע ומהיר את דנמרק ונורווגיה כדי להבטיח את עצמה מפני מצור ימי עליה). ואז, בבת-אחת, השתנה המצב: ב-10.5.1940 החלה התקפה גרמנית אדירה ("מלחמת בזק") על מערב אירופה - בלגיה, הולנד וצרפת.
'על הנייר', הצבא הגרמני היה מצוי בנחיתות כמותית משמעותית מול הצבא הצרפתי עצמו, מה גם שעל אדמת צרפת שהה כבר חיל משלוח בריטי גדול (כחצי מיליון חיילים). למרות זאת, בתוך מספר שבועות הצליח הצבא הגרמני להביס את צבאות בלגיה, הולנד וצרפת ולרדוף אחר חיל המשלוח הבריטי הנסוג שחלקו נחלץ בעור שיניו בפינוי ימי מאולתר דרך העיירה הצרפתית דנקירק. צרפת הוכנעה באופן משפיל ופוצלה לשתיים בעקבות תבוסתה, וגרמניה הנאצית שלטה במערב אירופה במשך ארבע שנים, עד לנחיתה בנורמנדי שסימנה את התחלת הפלישה של בנות הברית.
ממלחמה אירופית למלחמת עולם
מה שהחל כמלחמה אירופית שנגרמה בשל רצונה של גרמניה להחזיר לידיה את חבלי הארץ שנלקחו ממנה בהסכם וורסאי (שנחתם ב-1918 בעקבות מפלתה במלחמת העולם הראשונה) - הפך בהדרגה למלחמת עולם. בספטמבר 1939 פלשו גרמניה ובריה"מ לפולין במסגרת הסכם ביניהן ("ריבנטרופ-מולוטוב") לחלק ביניהן את פולין, ובעקבות כך הכריזו בריטניה וצרפת על מלחמה בגרמניה. ביוני 1940 הצטרפה איטליה למלחמה, ובחרה (אחרי משא-ומתן עם שני הצדדים) בצידה של גרמניה. ביוני 1941, בדיוק שנה לאחר שכבשה את מערב אירופה, תקפה גרמניה את ברית המועצות ושינתה לחלוטין את אופייה של המלחמה, למלחמה טוטאלית. בדצמבר 1941 תקפה יפן במפתיע את הבסיס הימי האמריקני בפרל הרבור ובעקבות כך הכריזה ארה"ב מלחמה עם יפן. יומיים אח"כ הכריזה גרמניה מלחמה עם ארה"ב. המלחמה הפכה מאירופית לעולמית.
הוויכוח על החזית השנייה
למרות גודלו העצום של צבאה, בריה"מ כרעה תחת ההתקפה הגרמנית. בתוך כמה חודשים הגיעו כוחות חלוץ גרמניים לפאתי מוסקווה ואבדות הצבא האדום הגיעו כבר לכ- 5 מיליון חיילים (כמחציתם שבויים). למרות שבדצמבר 1941 הצליח הצבא האדום להנחיל תבוסה ראשונה לוורמאכט ולמנוע את כיבושה של מוסקווה (ומן הסתם את הכרעתה הסופית ופירוקה של בריה"מ) - מצבו של הצבא האדום נותר נואש. לכן, מרגע שארה"ב הצטרפה למלחמה נגד גרמניה קראה בריה"מ לפתיחתה של חזית שנייה מצד ארה"ב ובריטניה - בנות בריתה החדשות - כדי להקל את הלחץ הגרמני עליה. אלא שבשלב מוקדם זה של המלחמה לא עמד עדיין לרשותה של ארה"ב צבא יבשתי משמעותי, בקנה המידה של הצבאות האירופיים אז, ולא יכולת מתאימה של שינוע ימי של כוחות יבשתיים; את הכל היה צריך לבנות מן היסוד. לכן, על אף שהייתה הסכמה בין הצדדים על עצם הנחיצות של פתיחתה של חזית שנייה נגד גרמניה - היא לא הייתה אפשרית אלא בטווח הארוך, משגוייס, נבנה וחומש הצבא האמריקני (זה נמשך בסופו של דבר למעלה משנתיים). בינתיים, החלה ארה"ב להזרים ציוד ונשק כדי לסייע לצבא האדום לעמוד מול גרמניה.
היכן ומתי תיפתח החזית השנייה?
שתי השאלות העיקריות לגביהן היה על בעלות הברית להסכים היו היכן תיפתח החזית השנייה ומתי היא תיפתח (הכוונה היא לחזית יבשתית: מלחמה באוויר ובים התקיימה לאורך כל התקופה - זיכרו את "הקרב על בריטניה" שהתקיים כולו בין חילות האוויר, ואת מלחמת הצוללות הגרמניות כנגד שיירות האספקה הבריטיות באוקיינוס האטלנטי). הבריטים רצו לתקוף את גרמניה באיגוף מדרום, כי עתידה של האימפריה הבריטית היה תלוי בשליטה שלה בים התיכון שהיה מעבר הכרחי למושבותיה, וכי צ'רצ'יל האמין שעל המערב להציל את דרום אירופה מנפילה בידי הקומוניזם. האמריקנים, בניגוד לבריטים, רצו לפלוש לאירופה ממערב (צרפת), בדרך הקצרה ביותר לברלין. הוויכוח מעולם לא נפתר, ובסופו של דבר הבריטים כפו על האמריקנים להשתתף במערכה צבאית ארוכה בצפון אפריקה, בסיציליה ובאיטליה הרבה לפני הנחיתה בנורמנדי.
הוויכוח על העיתוי היה מעניין לא-פחות: האמריקנים נעתרו לבקשת הבריטים לתת עדיפות למערכה נגד גרמניה על פני המערכה נגד יפן ("גרמניה תחילה") למרות ויכוחים קשים שהיו בקרב הפיקוד הצבאי האמריקני, אבל לחצו להקדים את מועד הפלישה ככל האפשר. הבעייה היתה שלוח הזמנים המינימלי לגיוס והכנת כוח תוקף מתאים (הם העריכו אותו ב-25 דיוויזיות) היה צפוי להתמשך מעל לשנתיים, ולכן פלישה כזו הייתה צריכה להישען בעיקר על הצבא הבריטי כשהכוחות האמריקניים מתגברים אותו. זה לא היה מוזר באותה עת, כיון שהצבא הבריטי האימפריאלי היה ענק, מנוסה, ומבוסס במידה רבה על כוח-אדם שגוייס ברחבי האימפריה הבריטית (קנדה, אוסטרליה, ניו-זילנד, הודו). אלא שלבריטים היה ניסיון מר מהעימותים הראשונים עם הצבא הגרמני האימתני (מפרוץ המלחמה במאי 1940 ועד לקרב אל-עלמיין בפברואר 1943 - כמעט שלוש שנים - הסתיים כל מפגש יבשתי של הצבא הבריטי עם הצבא הגרמני בהכרעה של האחרון), והם היססו. בחששם מפני עימות חזיתי מלא עם הוורמאכט הם העדיפו לדחות את הפלישה דרך צרפת עד שהצבא האמריקני יצבור עוצמה, ובינתיים לעסוק בהתקפות אגפיות על גרמניה בים התיכון ובצפון אפריקה. גם ההתקפה היפנית על המושבות הבריטיות באסיה, שדיללה את הכוחות שעמדו לרשות הצבא האימפריאלי הבריטי להתקפה באירופה, לא תרמה לנחישותם להקדים את מועד הפלישה בצרפת.
התוצאה הייתה שלמרות הלחץ המתמיד של בריה"מ על בנות-בריתה להקל עליה בכך שיקדימו לפתוח לגרמניה חזית שנייה - נקבע מועד הפלישה רק ל-1944. בינתיים, עסקו ארה"ב ובריטניה בתמיכה לוגיסטית בצבא האדום (אספקת ציוד ונשק) ובהעסקת חלק מהצבא הגרמני בקרבות באזור הים התיכון. ראוי עם זאת להבין את הפרופורציות: בזמן שהצבא הבריטי נאבק ארוכות ונואשות ב"קורפוס אפריקה" של הגנרל רומל, שמנה בסה"כ 12 דיוויזיות גרמניות ואיטלקיות מורעבות-תחזוקתית ופעל כמעט ללא סיוע אווירי - הצבא האדום נלחם כנגד כוח של כ-180 דיוויזיות של כוחות הציר, מגובות בחיל אוויר אפקטיבי ותוקפני.
ההחלטה הסופית על מיקום הפלישה (החוף האטלנטי של צרפת) ועיתוייה (אמצע 1944) נפלה בוועידת טהרן (נובמבר 1943) שבה נפגשו סטאלין, רוזוולט וצ'רצ'יל. מטה התכנון כבר הוקם בלונדון והחל לתכנן את פרטי הפלישה (שם הקוד: מבצע Overlord). הדרישה האמריקנית מהבריטים הייתה שהכוחות הדרושים לפלישה במערב צרפת (צי, חיל אוויר ודיוויזיות משוריינות) ישוחררו בהדרגה מהחזית שנוהלה אז באיטליה ויועברו לאזור הפלישה בצרפת. הגנרל אייזנהאואר נבחר ע"י בנות הברית בינואר 1944 לפקד על הפלישה. המינוי של גנרל אמריקני לעמוד בראש הכוחות המשולבים של בעלות הברית היה טבעי ככל שחלף הזמן ואמריקה הפכה להיות הגורם הדומיננטי במערכה הצבאית נגד גרמניה.
לקראת הפלישה
הפלישה לצרפת הייתה המהלך העיקרי של בעלות הברית במלחמת העולם השנייה. ההבנה שכשלון מול הצבא הגרמנייפגע בסיכויים להכריע את גרמניה (גם האמריקנים וגם הבריטים לא היו מוכנים להסתפק בפחות מהכנעה מלאה של גרמניה. הם אפילו חשבו על חלוקתה לאחר מכן למספר מדינות ופירוק תעשייתה כדי למנוע מגרמניה לשוב ולהוות איום צבאי על שכנותיה) גרמה לתכנון של מהלך אדיר-ממדים, שהצריך ריכוז צבאי עצום של אמצעים וכוח-אדם. שניים וחצי מיליון חיילים אמריקניים נאספו על אדמת אנגליה - הבסיס ממנו יצא כוח הפלישה.
הנחיתה, בגלל גודלה, לא יכלה להישמר בסוד: שני הצדדים ידעו שהיא מתקרבת, ידעו פחות או יותר את עיתוייה הצפוי ואת גודלה וידעו שהיא תתבצע במערב צרפת. לוורמאכט היה ברור שהצלחה לבלום את הנחיתה תגרום לשיתוקן של ארה"ב ובריטניה לתקופה ארוכה, ובכך יתאפשר לו לשחרר כוחות לטובת החזית המזרחית (היטלר סבר שמדינות דמוקרטיות אינן מספיק נחושות כדי לשאת במאמץ ארוך הדורש הקרבה, והאמין לכן שבלימת הנחיתה תערער את נכונותן להמשיך במלחמה. שיקול דומה הנחה אותו בסוף 1944, כשפתח במיתקפה אחרונה דרך הארדנים כדי להפוך את הקערה על פיה ולדחוק את בנות הברית להפסקת הלחימה). לחזית זו מונו שניים מגדולי המצביאים הגרמנים - פון רונדשטט ורומל - ונבנה מערך הגנה עצום ("החומה האטלנטית").
למרות שלכאורה הכל היה ידוע מראש - כוחות הברית הצליחו לבצע הטעייה אסטרטגית שתרמה במידה רבה להצלחתה של הנחיתה. לצורך כך הם בנו צבאות-דמה (כולל את "קבוצת הארמיות האמריקנית הראשונה" שהייתה ממוקמת לכאורה קרוב לחופי קאלה והייתה "בפיקודו" של הגנרל פאטון) ומערכי הטעייה שגרמו לגרמנים להאמין שהנחיתה העיקרית תתרחש בקאלה. קאלה הייתה יעד טבעי לפלישה ימית מהאי הבריטי: זוהי הנקודה הקרובה ביותר לבריטניה, ויש בה נמל, וההנחה הגרמנית הייתה ששום פלישה בסדר גודל כזה לא תוכל להתבצע ללא תפיסה של נמל בינלאומי שיאפשר את אספקת הכוחות בהמשך הלחימה. הנחיתה בפועל התרחשה בחופי נורמנדי - 350 קילומטר מקאלה. בהעדר נמל בינלאומי בסביבה בנו כוחות הברית במשך שנתיים שני נמלים צפים וגררו אותם איתם לנורמנדי. בשל ההטעייה המוצלחת, לקח לגרמנים 24 שעות להבין שהנחיתה בנורמנדי היא המהלך האמיתי ולא הטעייה (השכנוע שהפלישה תתקיים באזור קאלה גרם לכך שרק באמצע יולי היטלר השתכנע שהנחיתה בנורמנדי אינה הטעייה). המשמעות הייתה עיכוב קריטי של כוחות העתודה הגרמניים ושמירתם כדי לקדם פלישה אחרת, שכלל לא הייתה.
הנחיתה
חופי הנחיתה שנבחרו היו באזור חצי האי קוטנטן. לצורך הנחיתה נחלק הכוח לחמישה ראשים נפרדים, ורוחב אזור הנחיתה הכולל היה כ-70 קילומטר. שמות הקוד של החופים הפכו כבר לנחלת ההיסטוריה, בגלל התיעוד הנרחב בספרות ובקולנוע: Sword, Utah, Omaha, Gold, Yuno. במבצע השתתפו כ-150 אלף חיילים אמריקנים, בריטים וקנדים, שלוו בכ-7,000 כלי שייט. להבטחת אזור הנחיתה הוצנחו לילה קודם לכן למעלה מ-20 אלף חיילים של הדיוויזיות המוטסות.
הנחיתה בנורמנדי היתה כאמור הגדולה ביותר בהיסטוריה הצבאית. היא הצליחה, למרות שלרגע אחד במהלך היום ("היום הארוך ביותר") מפקדי המבצע חששו לגורלה, ולמרות שהגרמנים השקיעו מאמצים אדירים כדי לקדם אותה ולהכשילה. בהצלחתה היא איפשרה לכוחות הברית להתחיל בהעברת הכוחות המרכזיים החשובים לפלישה לאירופה ולכיבוש גרמניה. אבל הנחיתה כשלעצמה לא היוותה "מכת מוות" לגרמניה הנאצית - רחוק מזה. בנות הברית ציפו להכריע את גרמניה בתוך חודשים ספורים ולהגיע לברלין עד לסוף 1944. זה לא קרה. למרות העדיפות העצומה של כוחות הברית בחזית המערבית (רוב הצבא הגרמני היה עסוק בלחימה בצבא האדום בחזית המזרחית וחלקו עדיין היה ערוך באיטליה), הקרבות לכיבוש צרפת היו קשים ונמשכו חודשים. פריס שוחררה רק בסוף אוגוסט 1944, והניסיון הראוותני לתפוס מעברים על הריין כדי לחדור לגרמניה ("מבצע גן-שוק") נכשל כשלון מחפיר בספטמבר 1944. בדצמבר 1944 עדיין היו כוחות הברית פרוסים בבלגיה והם ספגו התקפת-פתע אדירה של הוורמאכט באזור הארדנים (מבצע "ערפילי סתיו") שכמעט ששינתה את המצב מיסודו.
על חשיבות ה-D-Day כסמל
הנחיתה בנורמנדי לא הייתה האירוע שהכריע את הכף. את המכה המכרעת קיבל הוורמאכט כשבועיים לאחר הנחיתה דווקא מכיוון מזרח, כשהצבא האדום פתח במבצע "בגרטיון" שבמהלכו הושמדה כליל קבוצת הארמיות הגרמנית "מרכז" והוורמאכט איבד בתוך חודשיים למעלה ממיליון חיילים. היא גם לא הייתה נקודת שיא מבחינת הלחימה ולא כללה קרבות מופת או הצלחות מיוחדות מצד בנות הברית. ובכל זאת היא זכתה לתהילת עולם והייתה לסמל. היא מציינת את המעבר של כוחות הברית מהתכתשויות אגפיות למהלך התקפי ברור להכרעת גרמניה (להבדיל, למשל, מהמלחמה באיטליה). היא הייתה מבצע לוגיסטי וצבאי אדיר, שהוכן במשך למעלה משנתיים. היא הסיפור ההרואי של חזרתם של כוחות הברית (כולל יחידות לאומיות של המדינות הכבושות ששולבו בהם) ליבשת אירופה כדי לשחררה מהכיבוש הגרמני. והיא סופרה ותועדה בספרים ובקולנוע, הרבה יותר ממלחמתו של הצבא האדום. כי בריה"מ הפכה לאויב במה שהיה קרוי "המלחמה הקרה". אבל צריך לזכור שהמלחמה נגד גרמניה הוכרעה בחזית המזרחית - לא המערבית: מפתיחת המיתקפה על בריה"מ (יוני 1941) ועד לסוף 1944 נהרגו 2.4 מיליון חיילים גרמנים בחזית המזרחית לעומת כ-200 אלף בחזית המערבית.
גרמניה נכנעה בסופו של דבר רק ב-8 במאי 1945, כמעט שנה לאחר הנחיתה בנורמנדי.
3 תגובות:
סקירה מרתקת עם עובדות חדשות (לי). מעניין מה הביא את הצבא הגרמני להשגים כה מובהקים לאורך זמן למרות נחיתות כמותית מתמדת.
דורון,תבורך על הטרחה שאתה טורח בכדי לתקצר לקהל הרחב בכתיבה כה ברורה, מעמיקה וזורמת את הידע הרב שצברת, והפעם בנושא הפלישה בנורמנדי.
מצפה לשמוע על פרטי המערכה במזרח. מרתק עד כאן.
הוסף רשומת תגובה