רוגל אלפר טוען במאמר שפורסם השבוע ב-'הארץ' שהמאבק בין ימין לשמאל פוליטי בישראל הסתיים: "הוא הוכרע בנוק-אאוט של הימין"; "חזון הסיפוח ... נהנה מתמיכה של רוב עצום בציבור היהודי בישראל ... כבר אין חצי-עם שתומך במסירת שטחים תמורת שלום ... השמאל הובס והתכווץ לשוליים חסרי משמעות" (ראו: 'קץ הפוליטיקה', כאן).
אני מציע קריאה שונה של המציאות. מזה שנה ניטשת בישראל מערכה פוליטית כבדה על סיום שלטונו של נתניהו. מערכה זו לא הוכרעה בשני סיבובי הבחירות האחרונים, ולפי הערכות סוקרי דעת הקהל לא בטוח שהיא תוכרע בסיבוב השלישי. קרב ההגנה שנתניהו מנהל הוא נואש. הכול מותר בעיניו כדי לסכל את המהלך - הוא 'שורף את המועדון': תוקף (ומקעקע) את רשויות החוק של המדינה, מתיז ארס לכל עבר, מקריב את עתידה הפוליטי של מפלגתו-שלו משיקולי הישרדותו האישית, וממנה לכל התפקידים הממלכתיים אנשים לא-ראויים שנבחרים על ידו רק לפי מידת נאמנותם האישית לו. אין יותר ערכים ממלכתיים שמגבילים אותו בקרב זה.
זוהי מלחמה קשה, ולמחנה שמייחל לסילוקו של נתניהו מראשות הממשלה יש סדר-עדיפות: קודם כל לסלק את נתניהו, ורק אחר-כך להתפנות לעסוק בשאלות הפוליטיות האחרות. סדר-עדיפות זה מכתיב אסטרטגיה לבחירות הקרובות: תמיכה ברשימה פוליטית שיש לה סיכוי ממשי להביס את נתניהו. זה חייב להיות גוף מהמרכז הפוליטי, שהיתרון האלקטורלי שלו נעוץ בכך שיש לו יכולת לגייס תמיכה גם בקרב מצביעים מהימין, כאלו שמחזיקים אמנם בדעות של הימין אבל מאסו בשלטון נתניהו. 'כחול-לבן' היא כיום הרשימה היחידה שיש לה סיכוי לנצח במערכה זו; היא חברה לשם כך; זהו ייעודה. ולכן שונעו מנדטים של מפלגות שמאל אליה: מצביעי שמאל עברו לתמוך ב-'כחול-לבן'.
אין בנהירה מהשמאל ל-'כחול-לבן' שום אמירה על הפקרת ערכי השמאל. 'כחול-לבן' איננה מפלגה הומוגנית, לא בית פוליטי אמיתי ולא בעלת תפיסה אידיאולוגית מגובשת – היא רק כלי-מגח שמגלם את הסיכוי הפוליטי היחיד לפורר את אחיזתו של נתניהו בשלטון. יש לכן לברך על קיומה – לא לתהות על קנקנה, לא לבדוק בציציותיה. לתמוך - לא לבקר. על הנוסעים שעלו לרכבת של 'כחול-לבן' לעשות הכל כדי שהיא תצליח במסעה זה - לא לעסוק בצורה כפייתית בבירור עד כמה מנהיגיה הם באמת אנשים ללא רבב או הוגי רעיונות מעוררי השראה. זו איננה השאלה החשובה כעת.
אם אמנם היא תצליח במאמציה לסיים את שלטונו של נתניהו, 'כחול-לבן' תמלא את תפקידה ההיסטורי. חלקנו נוכל לחזור אז לאוהלינו האידיאולוגיים המקוריים ולשוב ולהתכתש בינינו לבין עצמנו על ניואנסים וגוונים של הסכם השלום עם הפלסטינים. נוכל לשוב אז לשאלות הפנימיות החשובות של חברה, כלכלה, דת ומדינה. שורות השמאל תתמלאנה מחדש. אבל התנאי לכל זה הוא שנצליח לסיים את עידן נתניהו, ועדיף לנו כחברה מורכבת והטרוגנית שנעשה זאת פוליטית, באמצעות הקלפי, ולא שניוושע ע"י המערכת המשפטית. ובינתיים, מיותר להתייאש: המאבק בין ימין לשמאל לא הוכרע, ויש בהחלט חצי-עם שתומך בפשרה טריטוריאלית במסגרת הסכם שלום. והוא ישוב לזה מייד לאחר שנתניהו יפנה את מקומו.
*רשימה זו פורסמה כשהיא מקוצרת מעט במדור 'מכתבים למערכת הארץ', 19.2.20
