הרשימה הפעם היא הערה שכתבתי בעקבות רשימה שפירסם אבנר סידי בבלוג זה (ראו כאן), שעסקה במאבקים סביב הפרדת הרשויות בארה"ב ובחשיבות שנוצרה שם לשאלה של מינויי שופטים לבית המשפט העליון. ההערה שלי מתייחסת למאבק המתקיים בישראל סביב הגבלת כוחו של בג"צ להתערב בשיקולים פוליטיים-לכאורה (או מדיניים-לכאורה) ובעיקר סביב זכותו לפסול חוקים שחוקקה הכנסת.
הוויכוח הנרגש הניטש בישראל על הפרדת הרשויות אינו ויכוח תיאורטי אלא ויכוח נקודתי, פוליטי: הוא נסוב בעיקר סביב סמכותו של בג"צ להתערב במהלכי הכנסת או הממשלה. "משילות", בלשון הדרג הפוליטי. לטענת הדרג הפוליטי, בג"צ מפריע לנהל את המדינה. זו איננה אמירה ייחודית לממשלות הימין - זו גם הייתה גישתן של ממשלות שפעלו בראשות מפלגות שמאל. כל מי שעומד ליד ההגה רואה בבג"צ גורם מפריע. אבל זה לא צריך להפתיע אותנו: הפרדת הרשויות איננה מנגנון שתכנן מומחה אירגוני שמטרתו הייתה לסייע לדרג השולט לפעול באפקטיביות, אלא להיפך - זהו עיקרון שתפקידו להגביל את כוחו של השליט, לשמור על הדמוקרטיה, לשמור על זכויות המיעוט. התוצאה, לכן, אינה מפתיעה: הפרדת הרשויות היא אילוץ, היא מפריעה למשילות; זהו ויתור מסויים על משילות כדי לשמור על אופי הדמוקרטיה.
לישראל בעיות ייחודיות בנושא הדמוקרטיה: היא מניפה בו-זמנית שני דגלים מתחרים (מדינה יהודית ודמוקרטית), היא שולטת כבר 54 שנים שליטה צבאית במיליוני בני-אדם ושוללת מהם זכויות אזרחיות, והיא נרתעה בעת הקמתה מלאמץ לעצמה חוקה. התוצאה - מדינה ללא חוקה - היא אולי גן עדן להיסטוריונים, פילוסופים ומשפטנים תיאורטיים, אבל היא מהווה אתגר להתנהלות החקיקתית. פריצה חשובה יצרה הכנסת כשחוקקה בתחילת שנות ה-90' סדרה של חוקי-יסוד המהווים למעשה תחליף לחוקה בכך שהם יוצרים מידרג ומגבילים את כוחה של הכנסת כמחוקק (הגבלה הקיימת בכל מדינה דמוקרטית). אלא שבכך נפתחה חזית חדשה: מזה, הרשות המחוקקת, המנסה להתמודד עם אתגרים שוטפים באמצעות חקיקה ושינויי חקיקה, ומזה - בג"צ, המהווה כתובת לכל מי שמתנגד לחקיקה החדשה וטוען שהיא עומדת בסתירה לחוקי היסוד. הלהט והעויינות של השיח הפוליטי חילחלו גם לחזית הזו, האקדמית במהותה. לכן אנחנו שומעים על בג"צ שאיננו נאמן לציונות או לביטחון המדינה, או על הצורך 'לעלות על בג"צ עם כף של D-9'.
הוויכוח איננו תיאורטי אלא פוליטי - גם הלהט והעויינות ההדדית מעידים על כך. הרוב, הטוען נגד בג"צ על שהוא מפריע למשילות, מוכן לוותר על חלק מעקרונות הדמוקרטיה כדי להשיג מטרות פוליטיות. זהו רגש מובן, שאינו ייחודי לצד פוליטי זה או אחר. אסור לייחס לעימות זה מניעים טהרניים, על-פוליטיים. מי שבאמת מודאג משמירה על עקרונות הדמוקרטיה בישראל היה צריך אולי להתחיל מדילמה אחרת: מהעובדה שלא קיימת הפרדת רשויות אמיתית בין הרשות המחוקקת לרשות המבצעת, שהכנסת איננה באמת מפקחת על הרשות המבצעת, ושרוב החקיקה של הכנסת מקורה ביוזמות והחלטות של הממשלה. ייתכן שאי-ההפרדה בין הרשויות קשור לכך שחברי הממשלה משמשים גם כחברי כנסת.
עדות מסייעת למניעי המאבק בבג"צ הייתי מגייס במערכת היחסים שבתוך הרשות המבצעת, בין הדרג הפוליטי ('הנבחרים', או 'המנהיגים', בלשונו של שר האוצר) לבין הדרג המקצועי ('הפקידים', או 'הממונים', בלשון רוה"מ ואנשיו). הדרג המקצועי הוא עמוד השדרה של הסקטור הציבורי, הוא המנגנון המאפשר לממשלה לשקול, להחליט, לתכנן ולבצע. ללא דרג מקצועי איכותי, מקצועי ועצמאי לא יוכל הדרג הפוליטי לשקול ולא לבצע. העימות הטבעי שיש בין שני דרגים אלה של הרשות המבצעת הוא חלק מחוסנה של השיטה - לא מקור לחולשה. הכרזת המלחמה של הדרג הפוליטי על הדרג המקצועי והחלשתו של האחרון בשנים האחרונות היא עדות נוספת על כך שהוויכוח על הגבלת הרשות השופטת איננו ויכוח תיאורטי אלא ניסיון של הדרג הפוליטי לצבור כוח מוחלט ולמוסס כל התנגדות אפשרית לפעולותיו על-ידי החלשת כוחם של מנגנונים שמטרתם הייתה מראש שמירה על עקרונות הדמוקרטיה.
תגובה 1:
תודה דורון על הערותיך לרשימתו של אבנר סידי, שקוממה אותי --זה היה מתבקש ונבון לעשות
אבנר סידי עושה השוואות די מופרכות בין המצב בארה"ב,לה יש חוקה, לבין ישראל המנסה לא מעט שנים לבסס משהו שמדמה חוקה באמצעות חוקי יסוד. ההשתלחות בבית המשפט העליון על כי הוא חוצה את הקווים לתחומים לא לו היא נטולת בסיס. מה שעולה מרשימתו של אבנר סידי רק מחזק את ההשוואה המופרכת והטענות כלפי בית המשפט העליון בישראל, שעמידתו על קיום חוקי היסוד, ונסיונו המוצלח למזער התערבות בחקיקה לאורך השנים, הם תעודת כבוד למשפט בישראל.
הוסף רשומת תגובה