תוצאות סבב הבחירות הרביעי הוכיחו: אנחנו תקועים. נקלענו לסוג של תיקו פוליטי שאיננו מאפשר הקמת ממשלה יציבה. העם אמנם אמר את דברו, ויש 13 מפלגות מיוצגות בכנסת ה-24, אבל למרות זאת יש קושי להקים ממשלה. הבעייה איננה היתכנותה של קואליציה היפותטית אלא העובדה שלא התקבלה הכרעה בשאלה כן/לא ביבי. האם יש מוצא? בוודאי: מניעת מינויו של נתניהו לראשות הממשלה. סילוקו מהמישוואה הפוליטית יפתור כבמטה קסם את כל הבעיות ויאפשר מיגוון פתרונות אלטרנטיביים: ממשלת ימין, קואליציה של המפלגות הגדולות, ממשלת חירום לאומית.
היו מי שיכלו להתערב כדי לסייע לפתרון הפלונטר שיצרו הבוחרים: מרכז הליכוד, חברי כנסת או שרים מקרב הליכוד, המפלגות החרדיות, מפלגות ימין שאינן תומכות בנתניהו (סער, בנט), בג"צ, נשיא המדינה - כולם יכלו לפתור את הבעייה, וכולם בחרו שלא לעשות זאת. אני מעריך שאותו נימוק פועל ברקע אצל כל אלו, מוסתר היטב מאחורי הנמקות מורכבות: הם פוחדים מנחת זרועו של נתניהו ומהאפשרות שיצטיירו כמשתפי פעולה עם המרכז-שמאל הפוליטי. זה משתק אותם, כפי שאנחנו נוכחים לדעת שוב ושוב. לכן הם מחרישים כשהשיירה הלאומית נכנסת (בידיעתם המלאה) לעוד סימטא ללא מוצא. כי מה צפוי שיקרה? ישראל ממשיכה לשנה איומה נוספת שמסכנת את עתידה. וזה לא משנה אם תקום ממשלה בראשות נתניהו או ממשלה של מתנגדיו: בכל מקרה מדובר בסיוט פוליטי, בשנה נוספת של מדינה לא-מנוהלת, ובסופה סבב בחירות חמישי שייתכן שגם הוא לא יביא להכרעה. זוהי כרגע ספינה השטה ללא קברניט: כל הרשימה שמנינו לעיל - שדרת ההנהגה הלאומית - מתכחשת לתפקידה. יש אמנם סמלי שלטון בשפע ברשימה הזו, אבל הם נותרו רק סמלים: אין באמת הנהגה.
זה לא שלא הייתה הכרעה פוליטית בסבב הבחירות הרביעי: הייתה, וקיים רוב ימני בכנסת. לכאורה, אפשר היה, די בקלות, להקים ממשלה קואליציונית יציבה עם אג'נדה ימנית. אז מהיכן השיתוק? מהיכן התחושה שלא נפלה הכרעה? אנחנו חיים במשטר דמוקרטי רב-מפלגתי שבו אין הכרעות חד-משמעיות - אין ולא היו 61 מנדטים למפלגה אחת. לכן ממשלות קמות בהסכמים קואליציוניים (שאינם מוגבלים לצד אחד של המפה הפוליטית) שמאפשרים למספר מפלגות ביחד להקים ממשלה. השיטה היא שותפות, פשרות, הסכמים, וממשלות שאינן מונוליטיות. המניעה היחידה להקמת ממשלה יציבה בשנתיים האחרונות איננה העובדה שלא קיימת קואליציה אפשרית, אלא דרישתו של נתניהו מהמחנה שלו שההסכם הקואליציוני יהיה מותנה בכהונתו-הוא כראש הממשלה: "הליכוד בראשות נתניהו". תוצאות הבחירות אינן מאפשרות זאת.
מי שיכול היה לקום ולעשות מעשה הוא נשיא המדינה. הוא יכול היה לפעול באחריות לאומית כדי לחלץ את המדינה ממצב של קיפאון פוליטי מסוכן. הוא יכול היה לנצל את סמכותו ולא לתת לנתניהו את המנדט להרכיב ממשלה, לא דווקא בגלל נימוק משפטי (גם זה אפשרי וסביר) אלא כצעד מנהיגותי של נטילת אחריות לגורל המדינה לאור הפקק הפוליטי המתמשך: הוא הרי יודע שמתן המנדט לנתניהו לא יביא להקמתה של ממשלה יציבה ומתפקדת. ובכל זאת הוא נכנע: במקום לפעול הוא בחר לראות עצמו כבורג קטן במכונה, חסר יכולת להשפיע. ברצותו למזער את הנזק לתדמיתו הוא ליווה את החלטתו הנרפית באמירות ובמחוות שמעידות על שאט-נפשו מהמהלך. בחוסר האונים האישי שלו הוא נתלה באסמכתאות משפטיות מומצאות ומצד שני מטיף מוסר כאילו היה עיתונאי או צופה במחזה - לא ראש המדינה. הפחד משתק גם אותו. דמותו החביבה, שנבנתה בעמל במשך שנים, מכסה על כך שהוא לא קורץ מחומר של מנהיגים. הוא אינו מנהיג - רק סמל חלול. במעשיו הוא גם מגמד את מוסד הנשיאות, מותיר ממנו רק תפאורה. אבל אם נשיא המדינה אינו יותר מתפאורה ממלכתית - מדוע שנבחר לתפקיד זה פוליטיקאי ולא דמות מעוררת השראה? מדוע לא סופר, משורר, מחזאי, צייר, מוזיקאי, קולנוען, שחקן, פילנטרופ, ספורטאי? אם תפקידו של הנשיא הוא ייצוגי בלבד, מוכתב כולו על-ידי כללים קשיחים ולמעשה אין הוא אלא רובוט עדוי-מחלצות ומוקף פרשי משטרה וחצוצרות - למה לנו פוליטיקאי-עבר? ואולי בכלל כל המוסד הזה של נשיאות מיותר ובזבזני?
מפלגות הימין שנחשבו בבחירות האחרונות כמתנגדות להמשך שלטונו של נתניהו (סער, בנט) אינן עומדות בהבטחותיהן. שתיהן מנעו את הענקת המנדט להקמת הממשלה ליאיר לפיד ואיפשרו את הענקתו לנתניהו. דרישתן (הלגיטימית) להבטיח שהממשלה שתוקם תהיה ממשלה ימנית (או ממשלה מאוזנת) יכלה להתממש גם אילו המליצו לנשיא על יאיר לפיד, ואיפשרו בכך את החלפתו של נתניהו. ההמלצה לא הייתה מחייבת אותן מעבר לכך: הן יכלו לתמוך מבחוץ בממשלת לפיד ולהוות שוט שיבטיח שממשלתו לא תפעל אף פעם בניגוד לדעתן. הן יכלו לשבת על הגדר ולהיות חופשיות להחליט על מהלכיהן בעתיד, לכשתשתנה המפה הפוליטית בעקבות פרישתו של נתניהו. תמיכתן בקואליציה מבחוץ הייתה מהווה סימן שהן אינן חלק מגוש מרכז-שמאל: הן איפשרו להחליף את נתניהו מבלי לוותר על עמדותיהן בנושאים פוליטיים אחרים, ובכך הבטיחו שהממשלה תעסוק רק במשימות לגביהן שוררת הסכמה לאומית. אבל הן לא עשו זאת. התנהגותן הוכיחה את תאוותן לקבל חלק מהעוגה השלטונית, כשמצד שני הן פוחדות להיצבע כמשתפות פעולה עם המרכז-שמאל. הפחד ניצח. האומץ הפוליטי נותר רק בתשדירים ונאומים.
ונקודה אחרונה: האירוע הקרוי נפתלי בנט. גם מי שרוצה בכל מאודו להביא לסילוקו של נתניהו מראשות הממשלה צריך לחשוב טוב-טוב על התעלול המוזר המוצע על-ידי יאיר לפיד, של מינוי נפתלי בנט לראש הממשלה. אין בישראל בחירות ישירות לראשות הממשלה, אבל יש נוהג מקובל. לכל מפלגה יש מנהיג העומד בראשה, והוא מועמדה להנהגת המדינה. כשקמה קואליציה, המועמד הטבעי לעמוד בראשה הוא ראש המפלגה הגדולה (או ראש הגוש הגדול). המצב הייחודי שנוצר, לפיו אין לאף אחת מהמפלגות הגדולות מספיק מנדטים כדי להקים ממשלה (וזהו מצב ייחודי שנובע מהתנאי של נתניהו שרק הוא יעמוד בראש הממשלה), מביא להצפת פתרונות מתחכמים ליצירת קואליציה למרות התיקו. וכך עלה וצף הרעיון שבראש ממשלת המרכז החדשה יעמוד נפתלי בנט. הרעיון שראשות הממשלה תהווה אתנן פוליטי ותוצע לאדם שעומד בראש מפלגה קטנה, שאין לו רקורד פוליטי ואישי המצדיק הימור לאומי כזה - הוא אבסורדי. זה הופך את השאלה מי יעמוד בראשות הממשלה לאקראית: לא ראש המפלגה הגדולה או הגוש הגדול, אלא מי שכתוצאה מקרית של תוצאות הבחירות ייקלע למצב שמפלגתו מהווה לשון מאזניים. זוהי מציאות צינית, מכוערת, שבה ראשות הממשלה מושגת במהלך גלוי של סחיטה פוליטית, ואולי גם ראשות הממשלה הופכת לרוטציונית כתופעת-קבע. לכאורה, גם מנצור עבאס היה יכול להיות ראש ממשלה בכפוף לשיטה זו. זה הופך את הבחירות למשהו שונה: לא רק משאל-עם על אידיאולוגיה פוליטית, אלא משחק מוזר (ואקראי!) מי מבין המפלגות השוליות תזכה להיות לשון מאזניים וליטול לעצמה כתוצאה מכך את ראשות הממשלה. כי הרי לבוחר לא ידוע מראש איזו מפלגה קטנה (שנחלצה בכלל מציפורני אחוז החסימה) תהווה לשון המאזניים לאחר ספירת הקולות. לכן, למרות שאנחנו מעוניינים בסיום שלטונו של נתניהו אסור לנו ליפול למלכודת הזו של כללי המשחק החדשים. אם האפשרות היא שמערך כוחות פוליטי יגרום לכך שראשות הממשלה תיפול לידי סחטן מזדמן - עדיף כבר לשוב לשיטת הבחירות האישיות לראשות הממשלה.
