1 - מדוע קיים ויכוח לגבי השאלה איזה צד ניצח במבצע "שומר החומות"? כי המושג 'ניצחון' איננו מושג מוגדר. לא מדובר בהכרעה צבאית, ולמעשה לא מדובר במושג אוביקטיבי, מדיד. לכן אפשרי מצב אבסורדי לפיו שני הצדדים ניצחו. או אולי שניהם הפסידו.
2 - מה שחווינו בסיבוב הצבאי האחרון בעזה איננו המלחמה. זו הייתה אמנם התנגשות אלימה, משחררת לחצים משני הצדדים, אבל זו איננה המלחמה. ייתכן שזו אפילו לא הייתה התנגשות משמעותית בראייה מפוכחת של הסכסוך המתמשך. זה היה עימות מוגבל, משהו בסגנון "יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו": החמאס (ובינתיים רק החמאס) נגד נבחרת של חיל האוויר, שב"כ וחיל המודיעין. יש באמתחתו של הסכסוך הפלסטיני-ישראלי התנגשות אחרת, כוללת, אלימה, הרסנית, שלעומתה מבצע "שומר החומות" הוא רק וריאציה מעודכנת-טכנולוגית של פעולות התגמול חסרות התוחלת של צה"ל בשנות ה-50' וה-60'. למלחמה האמיתית, זו שאנו מזלזלים בסכנתה, יש פוטנציאל להשלכות חמורות בהרבה על גורלה של ישראל מאשר נזקי רכוש בישובי עוטף-עזה.
3 - אי-הבנה של הסיכונים הכרוכים בעימות כולל גורמת להקצנה ילדותית משני הצדדים לסכסוך. כל צד מטפח נרטיב אגוצנטרי שרואה רק את עצמו. כל צד נסחף בגלי צידוק עצמי ונשטף ברצון לנקום באחר. כל צד חושב, גם אחרי מאה שנות סכסוך אלים, שביכולתו להכריע, ללמד לקח, לשנות את ההיסטוריה של האיזור, שכל מה שנדרש הוא רק עוד מאמץ קטן, עוד מהלך אלים, מסיים. "נוק-אאוט" ראוותני. רק תובנה כמו זו שנוצרה באירופה לאחר מלחה"ע השנייה יכולה להביא להתפכחות, להבנה ששום סכסוך לאומי איננו יכול להסתיים בניצחון אמיתי. שלום בר-קיימא יגיע רק עם הכלה הדדית, עם ראייה אזורית במקום אגואיזם לאומי.
4 - הבעייה הצבאית האמיתית שבפנינו איננה התגרענות, או תחרות טכנולוגית - זה, כפי שאומרים כלכלנים, רק "צד ההיצע". אלה רק כלי מלחמה. הבעייה היא מה מניע את הסכסוך, האיום שהסכסוך הפלסטיני-ישראלי עובר לסוג אחר של דלק: הדתה של הסכסוך. זה כבר לא סכסוך בין שכנים - זהו סכסוך בלתי-פתיר של איסלם נגד יהדות. זהו דלק אחר, בעל פוטנציאל להשמדה המונית.
5 - שני הצדדים לסכסוך מפולגים מבפנים, כיון שיש בשניהם כוחות פנימיים שמבינים את הצורך בסיום הסכסוך בהסכמה עוד בדורנו ובוודאי לפני שיהיה מאוחר. בשני הצדדים יש ציבורים שמאמינים בפשרה טריטוריאלית, שרואים את המפתח לפתרון בביטול התוצאות הטריטוריאליות של מלחמת ששת הימים. לדעתם, ניתן לחלק (בהסכמה!) את הארץ לשתי מדינות לאום ובכך לחתור לניטרול העוקץ של הסכסוך. זה היה הרציונל של תוכניות החלוקה השונות של גורמים בינלאומיים, שהציעו הפרדה אתנית. אבל בשני הצדדים ישנם גם ציבורים שאינם מכירים בזכות הצד האחר לשלוט בחלק מארץ ישראל, שטוענים "כולה שלי". לדעתם של אלו מקור הבעייה נעוץ בתוכנית החלוקה של האו"מ מ-1947: היא איננה לגיטימית. הבעייה היא שהפשרנים, אלו שהיה ביכולתם אולי להביא להסכם היסטורי, אינם מספיק דומיננטיים במחנה שלהם, ומדובר בשני הצדדים לסכסוך: שוללי החלטת החלוקה של 1947 נותנים את הטון כיום בשני הצדדים.
6 - ישראל סובלת משיכרון כוח. מדובר בשני המחנות הפוליטיים הגדולים. ישראל בטוחה (על סמך הסקה אמפירית שגויה) שיש בכוחה להמשיך לנהל את הסכסוך עד שהצד השני יאבד תקווה. היא בונה על שימור יתרון מול היריב: על עוצמה צבאית, על עדיפות טכנולוגית, על יתרון כלכלי. ברגעי מצוקה, היא ממהרת לאיים שתסיג את עזה (או את לבנון) ל"תקופת האבן". היא חיה בטעות, לדעתי. השעון הגרעיני האזורי מתקתק. הדתת הסכסוך מקדמת אותו למרחב חדש של סיכונים ולאזור של תרחישים פאנאטיים, לא-רציונליים. הציבור איננו ער לפגיעותה האזרחית והכלכלית של ישראל להתקפה כוללת, לרבות פגיעותן (מהאוויר) של רוב התשתיות הלאומיות. הציבור איננו מבין שהלוקסוס של עימות מוגבל, של "סיבובים" קצרים בהשתתפות קאדרים נבחרים מכל צד - זו אמפיריקה שאיננה רלוונטית להבנת מה שיכול לקרות מבחינת נזקים ואבדות בנפש במקרה של עימות כולל. גם התפיסה העצמית של חוסן נפשי, שמתבססת על ניסיון של עימותים קצרים ומוגבלים בחסות ממ"דים וסוללות "כיפת ברזל" המופלאות, היא מוטעית: אנחנו פחות חסונים משאנחנו חושבים את עצמנו. גן העדן הישראלי שיצרנו בתושיה ובעמל רב לאורך השנים איננו חסין מלחמה כבדה. צה"ל האמיתי איננו חיל האוויר ויחידות העילית שאנו רואים בדמיוננו.
7 - אסטרטגיה רציונלית, נאמנה למורשת היהודית, הייתה צריכה להתמקד בהישרדות - לא בניצחונות צבאיים, ברהב, בנקמות, בהשתלטות על "מרחבי מחייה" (Lebensraum) מומצאים (ראו התבטאויות היסטוריות של מנהיגים ישראליים על חצי האי סיני, על שארם-א-שייח, על רמת הגולן, על בקעת הירדן, על ירושלים ואפילו על חברון). המודל להפנמה הוא גמישותה של השיבולת - לא קשיחותו של העץ. ישראל הייתה צריכה לנווט את דרכה בזהירות, בכפוף לאילוצים בינלאומיים - לא לשגות בגאווה ובהרפתקאות לאומניות מסוכנות. לא בשביל זה קמה הציונות המדינית: היא באה להציע פתרון לאומי הישרדותי לעם היהודי המפוזר בין שונאים ונודד מעת לעת שלא מרצונו מחוף מבטחים אחד למשנהו - לא לנסות הרפתקה לאומנית משלו, לחפש לעצמו מהדורה היסטורית חדשה של עמק הבכא. וההיסטוריה היא אירונית: מדינת ישראל סיפקה בעבר תחושת ביטחון לקהילות היהודיות הפזורות, אבל לא עוד - מדיניותה התוקפנית-לאומנית של ישראל מעיבה כיום על שלומן של קהילות יהודיות. עבורן, ישראל כבר איננה מקור ביטחון או גאווה אלא חולשה.
8 - המחנה הקרוי בישראל בשם השנאה המכליל "שמאל" מתענה ברגשות-אשם. לדעתו, הפלסטינים הם קורבנות תמימים, פסיביים, של תקומת ישראל. ה"נכבה" היא לכאורה אשמתנו. זוהי מחשבה מוטעית, והיא איננה קונסטרוקטיבית. היא מוטעית כי לא הכל קרה באשמתנו, ובעיית הפליטים הפלסטיניים איננה תוצאה של מהלך מכוון, תוקפני, חד-צדדי. היא גם לא הייתה תוצאה הכרחית. הייתה פה מלחמת אזרחים קשה ומתמשכת בין שני עמים נוכחים - לא מהלך כיבוש קולוניאליסטי שאפשר לבטל אותו על-ידי פינוי. אין צד אשם במלחמת העצמאות (אני, אגב, התחנכתי על האשמת הצד הערבי), ומיותר להתייחס למנצח במערכה הצבאית כאשם בגרימת עוול. הסכסוך בין העמים עדיין קיים כיום, והוא לא יאפשר כנראה לקיים מדינה יחידה לשני העמים, לפחות לא בעתיד הקרוב. נדרשת לכן הפרדה. רגשות האשם גם אינם קונסטרוקטיביים: לא נגזרת מהם מסקנה אופרטיבית, כזו שתהווה בסיס לפתרון. את הנעשה אין להשיב. העיקרון שצריך להנחות את הצדדים הוא של צדק סינכרוני: לא "להיתקע" על חקירת אירועי דיר יאסין או גירוש ערביי לוד ובוודאי שלא לחפש "שיבה", פיצוי או החזרת רכוש לבעליו הקודמים, אלא להישיר מבט קדימה לעבר עתיד טוב יותר לכולם. יש לחתור לפתרון בהסכמה, לבניית שתי קהילות לאומיות עצמאיות שאולי תבחרנה בעתיד לשתף פעולה אזרחית ואפילו ביטחונית ביניהן, ולשיקום אנושי וכלכלי של אוכלוסיית הפליטים. אני סבור שהניסיון הישראלי עם ערביי ישראל מלמד שיש סיכוי לשיתוף פעולה ולדו-קיום לאחר שתיווצרנה ההסכמות, ושלאזור כולו צפויה פריחה.
9 - ההתפתחויות הגיאופוליטיות של העשורים האחרונים במזה"ת (לרבות "הסכמי אברהם") יוצרות הזדמנות שלא הייתה בעבר לפתרון הסכסוך הפלסטיני-ישראלי. זהו "גזר" שחייבים לעוט עליו וליצור מרחב גיאוגרפי שהשנאה והלאומנות והדתיות נוטרלו ממנו. למי שה"גזר" הזה לא נראה מספיק אטרקטיבי - כדאי אולי לחשוב על ה"נבוט": זה לא החמאס בסיבוב נוסף - זו אולי מלחמה רב-זירתית. אלו לא הרקטות הפשוטות שלא מצליחות לגרום להרס משמעותי בישראל ומוגבלות לדרום הארץ - זה עולם אחר של נשק ופוטנציאל הרס. תפקידו של צה"ל להתכונן לעימות כזה; תפקידנו-אנו הוא לעשות הכל למנוע אותו. הוא מסוכן, הוא מיותר, וגם הוא לא יקדם אותנו בהכרח לפתרון אזורי.
10 - ניטרול הסיכונים מחייב שינוי גישה. חייבים להפסיק את ההתחשבנות חסרת-התכלית וההאשמות ההדדיות - הפתרון אינו טמון בהסכמה משותפת על אירועי העבר או באיחוד הנרטיבים הלאומיים אלא בהסכמה על עתיד משותף וצודק. לשם כך יש להפסיק את ההטפה הארסית משני הצדדים, לרבות זו המתקיימת במערכות החינוך של הדור הצעיר. במקביל, יש להפסיק את השיח על הקשר מדאורייתא בין היהודים לחלקי ארץ שונים: שום קב"ה לא הבטיח לאברם "לזרעך נתתי את הארץ הזאת", וגם אם יש כאלו המאמינים אחרת - כך לא מבטיחים את עתידה של מדינת ישראל; אולי להיפך. יש לחדול מהשחצנות הצבאית ומהערגה ההזויה להכרעה צבאית. יש להכיר בצורך לחלק את הארץ, לא כי הבריטים אמרו ב-1937 או כי האו"מ החליט ב-1947, אלא כי זהו הפתרון היחיד הסביר. יש להכיר בתושבים הלא-יהודים של מדינת ישראל כאזרחים שווי-זכויות ושותפים לדרך. לשם כך יש לבטל חוק הלאום, להנהיג שירות לאומי מנדטורי לגבי כלל האוכלוסייה ולקוות שבעתיד גם הצבא יהיה משותף, ולחבר הימנון חדש שיאחד את העם כולו - לא רק את הנפשות היהודיות ההומיות.
