קולות המלחמה הולכים ומתרחקים, החזרה לשגרה של חוסר-יציבות מתדפקת על הדלת, ושוב ממלאות את חלל האויר שאלות ידועות, קשות וכואבות, ישנות וחדשות.
החששות שהיו כמעט בדרגה של ידיעה ברורה התממשו לנגד עינינו. אנו, שהיינו בטוחים שלקראת הקמתה של ממשלת השינוי יקרה כנראה "משהו" (חשבנו על איראן) - אכן פגשנו את מהומות הר הבית, פגשנו את מיתקפות החמאס ונפגשנו חזיתית עם השסע הפנימי שנרקח ביד כישרונית במשך שנים. הספק הנורא לגבי העיתוי יוצא-הדופן של אירועים קשים אלה, כאשר ממשלת השינוי קורמת עור וגידים, מכרסם בנו בלי הרף.
ברור שבמשחק הפוליטי אין לשוחרי הדמוקרטיה, נקיון הכפיים, האמת והיושר כל סיכוי משום שהמאבק עם נתניהו וחבורתו (לא הליכוד), איננו הוגן. בצד של השליט הנלחם על חייו ועתידו-שלו אין כל גבול או קו אדום. במחנה המבקש שינוי עדיין משחקים בכללי משחק הוגנים ובתוך גבולות נורמטיביים. ניצחון פוליטי של המנהיג חסר-הגבולות עלול להיות מושג במסווה צבוע של כללי דמוקרטיה, אלא אם יוצב האתגר בפני מי שתפקידו וייעודו בעת איום על הדמוקרטיה להגן עליה - בית המשפט העליון.
זה יכול להתרחש פעם בכמה דורות. מה לעשות שהדור שלנו הוא שנפגש עם הסכנה הזו. הגענו לצערנו הגדול ולבושתנו לרגע שבו בג"ץ נותר המצודה האחרונה של הדמוקרטיה. הספקות לגבי כנות פעולותיו של השליט ויושר השיקול המקצועי שלו הם נחלת כולנו וימשיכו לקנן בנו כל עוד ראש הממשלה מנהל את המדינה מתוך ניגוד עניינים מובנה, שקוף ובלתי הגיוני.
חזרנו לשורש הבעייה - ניגוד העניינים של ראש ממשלת ישראל. אנו חיים כבר זמן רב במדינה ותחת הנהגה, שהאינטרס של העומד בראשה מתנגש מידי שעה ובכל יום באינטרס הציבורי ובמה שאמור להיות טובת הציבור. יתר על כן, די שיש בציבור חשש או חשד שדרכו של ראש הממשלה נגועה ברצונו להימלט מאימת הדין כדי שלא יינתן לו המנדט למשול. החשד והחשש ילוו אותנו כל העת, מה גם שחלק מהם כבר הוכח.
מאז החלטת ביהמ"ש העליון מ-25.3.21, על פיה נדרש ראש הממשלה לחתום על הסכם ניגוד העניינים ולהתחייב שלא לעסוק בנושאים ובמינויים של רשויות האכיפה, לא חלה התקדמות מעשית בביצוע ההחלטה. נושא ניגוד העניינים, על אף החלטתו התקיפה של ביה"מש העליון, נראה פשוט תקוע. המצב הוא שראש הממשלה ממשיך לפעול בניגוד עניינים, איננו מבצע את החלטת ביהמ"ש העליון ודוחה את הקץ בהתמקחות טרחנית ובלתי ישרה והכל כדי להימנע מלחתום על התחייבות ממשית להימנע מניגוד העניינים בו הוא שרוי, אף שמדובר בהתחייבות שכבר כונתה "מחוררת".
גם אם בית המשפט קבע, וזהו ככל הנראה המצב, שיש לראות את רוה"מ כמי שמחוייב להסכם ניגוד העניינים גם אם לא חתם עליו - הרי ברור שזו פיקציה חסרת משמעות, בעיקר כשמדובר במי שאין לו בעיה להפר את החלטות בית המשפט. מדובר במצב בלתי מתקבל על הדעת בו נושא קרדינלי מהמעלה העליונה במשטר דמוקרטי פשוט נמרח מתחת לשולחן.
נוכח סחבת זו המתבצעת ביד מכוונת יש מקום לעתור לביטול החלטת ה-11:0, שהרי התנאי שהציב בית המשפט להיתר שנתן לנתניהו להרכיב את הממשלה היה חתימה על הסכם ניגוד עניינים. זה לא קרה עד היום. יתר על כן, גם ההתחייבויות שבהסכם ניגוד הענינים שלא נחתם מופרות מידי יום.
הכלל הבסיסי קובע כי משהופר התנאי להיתר יש לבטל את ההיתר. לבית המשפט הסמכות להחליט בנסיבות כאלו על ביטול ההיתר שנתן לרוה"מ להרכיב את הממשלה. זו אף חובתו של בית המשפט לבטל את החלטתו שהתנאי לקיומה הופר וזאת לא פחות ולא יותר על-ידי מי שהתחייב לכך בפני כל ההרכב של 11 שופטים, במו פי עורכי דינו. למעשה, אפשר וצריך להרחיק לכת ולומר כי משהופר התנאי שקבע בית המשפט יש לראות את ההיתר שניתן על ידו לראש הממשלה להרכיב ממשלה כבטל מעיקרא ללא צורך לבטלו שכן החובה לחתום על הסכם ניגוד העניינים כרוכה ודבוקה בהיתר. משעה שההיתר להרכיב ממשלה בטל, אין לנתניהו כל מנדט חוקי להרכיב ממשלה, לא עתה וגם לא בעתיד, על כל המשתמע מכך. חד וחלק.
מאז שבג"ץ נתן את ההיתר זרמו עוד מים עכורים רבים שמצביעים על התעלמות רוה"מ מהחלטות בג"ץ, והמשך התנהלות תוך ניגוד עניינים:
מינוי בלתי חוקי בעליל של שר משפטים והתעלמות גסה ובוטה מהיועמ"ש הן בשלילת זכות הדיבור שלו בישיבת הממשלה והן בדחייה סתמית ומעליבה של עמדתו, והכל מול פני האומה. רק בית המשפט הביא לעצירת צעד מביש זה
תקיפת ההרכב שדן בעניינו מיד לאחר שנסתיים הדיון תוך שהוא מתייחס למה שהעידו באותו יום בבית המשפט, והכל תחת דגל ישראל ותואר ראש הממשלה
עדות מכלי ראשון - הצהרות של איש אמונו, חה"כ אלקין, שפרש מתנועת הליכוד כיון שלא יכול היה לסבול שהמנהיג מחליט החלטות המקדמות את עניינו ולא את טובת המדינה
וכמובן: הספק המבעבע על הסיבות להידרדרות המצב הבטחוני והשסע הפנימי
אלו דוגמאות מדאיגות ביותר, ולצערי - יש עוד ובאותה מתכונת.
נוכח התנהלות זו של רוה"מ מול בג"ץ אין מנוס אלא לפתוח או להמשיך בהליך להכרזה על נבצרותו של ראש הממשלה עקב ניגוד העניינים בו הוא שקוע וסירובו לסייע ולו במעט לתיקון מצב אבסורדי זה. ניגוד העניינים הוא חולי יסודי שמרקיב מזה זמן את יסודות הדמוקרטיה, פוגע אנושות בסדרי השלטון והורס ערכים מטא-דמוקרטיים שצריכים, בשעת חירום זו לדמוקרטיה, אפילו לגבור על רצון חלק מהעם. הגענו לשעה קשה שהדמוקרטיה חייבת להיאבק על הגנתה והשאלה היא אם חלילה אנו עומדים לאחר את המועד. נוצר הכרח לבקש מבית המשפט העליון לחזור ולדון מיד בעתירות שלפניו הנוגעות לנבצרות ולניגוד העניינים ולהכריע באומץ ובנחישות את שאלת הנבצרות לגופה ללא מתן פתח מילוט ודרכים עקיפות כמו ניסוח נוסף של הסדר ניגוד עניינים והזדמנות נוספת לחתום על הסכם כלשהו.
בית המשפט אמור כבר להיות מפוכח ושבע ניסיון מפתלתלותו של מר נתניהו ומהפרת התחייבויותיו. לכן חשוב שלא להירתע מהחלטה ערכית וחד-משמעית עקב צרכי שלום בית. החלטה מהססת בזמנים אלה תחזור אלינו במוטציה גרועה יותר, כפי שכבר קורה, שתביא ללא ספק לאובדן הדמוקרטיה.
אנו, כציבור שרואה וחי את הסכנה מול עיניו, חייבים להירתם ולתת גיבוי ותמיכה לפועלו של בג"ץ שצריך להסיר ולסלק את האיום לדמוקרטיה. הגיבוי צריך להתבצע מיד בהעמקת ההפגנות למען יציאת ראש הממשלה לנבצרות, אך הפעם צריך להגיע למסה קריטית. חצי מליון אזרחי המדינה שימלאו כיכרות בהפגנות הקוראות להכרזה על נבצרות של ראש הממשלה יוכלו להביא את השינוי.
אין ספק שהתנאים לנבצרות קיימים ומאירים באורות אדומים ההולכים והופכים לדגלים שחורים. הבעיה היא שבית המשפט מבין ומעריך שהחלטה כזו עלולה להביא לזעם ואובדן מעצורים במחנה תומכי נתניהו (לא הליכוד) ולאובדן שליטה, אבל החשש האמור איננו מרכיב לגיטימי כשצריך באמת להכריע בהצלת הדמוקרטיה וערכיה. מאז הדיון האחרון בבג"צ בענין כשירותו של נתניהו להרכיב ממשלה עברנו עוד כברת דרך מטלטלת וכן, כפי שכבר נאמר, נותרה מצודה אחרונה להצלת שלטון החוק והדמוקרטיה, וזה בית המשפט העליון, והפעם זה ממש לא פופוליזם.
המוני בית ישראל שיצאו להפגין למען הכרעה משפטית נכונה וערכית יורידו את האחראי לשחיתות, לשיסוי ולתרבות השקר מהבמה ואז נוכל לחזור להתווכח ואף להיאבק ימין מול מרכז ושמאל, אך זאת במסגרת החוק, על פי כללי הדמוקרטיה, בניקיון כפיים, ושומו שמיים: גם בהגינות.
