הזעם נגד ישראל שפרץ בעולם על רקע מבצע "שומר החומות" צריך להיתפס על ידינו כאיתות של דעת הקהל במערב. קיבלנו "כרטיס צהוב". אין סיבה להגיב רגשית: זוהי אמירה - לא שיפוט מוסרי על 'רעים' מול 'טובים'. חבל אפילו להתחיל את הוויכוח הפנימי העקר אם המבצע הצבאי היה מוצדק, מידתי, מוצלח (בהיבט הצבאי). עוד יותר מיותרת התגובה הקורבנית שהפכה לאינסטינקט, להתלונן על אנטישמיות ויחס בינלאומי לא הוגן מצד דעת הקהל העולמית כלפי ישראל. במקום להתגונן - כדאי להפנים: האיתות לישראל, והוא ברור, הוא על חציית גבולות הפעלת הכוח. מה שניתן להפיק ממנו הוא הבנה טובה יותר של האילוצים תחתם פועלת ישראל. מה שאולי נתפס אצל חלק מהציבור בישראל כאסטרטגיה אפשרית להתמודדות עם החמאס וחיזבאללה - הולך ומאבד לגיטימציה בינלאומית.
חילופי הממשל בישראל הם הזדמנות לחשיבה מחדש. המשחק האמיתי של ישראל הוא משחק הישרדותי מלא - לא משחק שניתן לנצח בו באמצעות הצלחות צבאיות המושגות בהתנגשויות נקודתיות מזדמנות. זהו משחק רב-ממדי ורב-משתתפים - לא מאבק מול יריב יחיד (החמאס) בנוכחות קהל אדיש או חסר-פניות. ישראל אינה פועלת בריק - יש חיכוך, יש מחיר מדיני למהלכים הצבאיים, ויש אפקט מצטבר של האירועים. והזמן איננו גורם סתמי - הוא פועל כיום לרעתנו: אנחנו פועלים נגד הרוח, והיא מתגברת. זה אולי לא תמיד היה כך, ולאחר מלחמת העולם השנייה המפעל הציוני נהנה מרוח גבית שאיפשרה לו לפעול במהירות ולקבוע עובדות נחרצות במרחב הגיאופוליטי. זה כנראה נחלת העבר.
קשה לנו רגשית להתמודד עם אובדן דעת הקהל התומכת, עם ההאשמות המוטחות כלפינו: לדעתנו, נולדנו צודקים. לכודים בסוג של ריטואל, אנחנו חוזרים על טענותינו המתגוננות. אנו מאשימים את הצד השני בניהול מלחמה לא הוגנת, בחוסר נכונות להגיע לפשרות. אנחנו מאשימים את דעת הקהל העולמית בדעות קדומות, בעויינות מובנית. נראה לנו לפעמים שהסיבה לחוסר האהדה נעוצה בחוסר ההצלחה שלנו להעביר את המסר, שישנה אולי הסברה מדינית אחרת שתוכל לשכנע את העולם. אבל צדקנות אינה אסטרטגיה, והבעייה אינה אצל השומעים - היא במעשינו-אנו. הבעייה היא האשלייה שאם נמשיך לנהל את הסכסוך - בכל זאת נצליח לנצח (ולא ברור כלל מהו ניצחון בסכסוך הזה). אבל מה שהיה אולי אפשרי פעם - איננו אפשרי עוד. גם לא נראה לצופים במחזה שהאסטרטגיה הנוכחית של ישראל תצליח להביא לפתרון אמיתי לאחר למעלה ממאה שנות סכסוך עקר, סטטי, כבד-דמים. הקהל מאבד סבלנות.
עלינו לבחור בחירה אסטרטגית. עלינו להכיר בכך שמרחב הפתרון הוא סביב חלוקת הארץ לשתי מדינות לאום. כל השאר - שרטוט הגבולות, הזיקה בין המדינות, ההסכמים הבינלאומיים הנחוצים כדי לתמוך בחלוקה ולערוב לה ובחירת התוואי של התהליך המדיני - נגזרים מהגדרת היעד: קודם מה, אחר-כך איך. לכן צריך להתחיל לפעול. נדרשת הסכמה הדדית. נדרשת הבנה והכלה אתנית. נדרשת פתיחות לרצונו של הזולת - לא אסטרטגיה שכולה קביעת 'קווים אדומים' ותנאים מוקדמים. נדרש תכנון גיאופוליטי אזורי שמתיישב עם המציאות הדמוגרפית הנוכחית ועם החזון של הצדדים - לא ויכוח אינסופי על מוסר, דת או נרטיבים מתחרים על הסכסוך שהיה עד כה. העתיד צריך להיטוות משיקולי העתיד - לא העבר.
נדרשת חשיבה ריאלית; צריך להסתכל במראה. המפעל הציוני הגיע להישגים מופלאים. בלוח זמנים שהוא הרף-עין היסטורי קובצה כאן אוכלוסייה תוססת, אידיאליסטית, יצרנית ונחושה והוקמה מדינת-לאום חדשה, דמוקרטית, מתפקדת. האתגר הביטחוני נענה בבניית כוח צבאי מרשים שמגן בהצלחה על קיומה של המדינה. הוקם משק דינמי, צומח, מעורר השראה, שמאפשר לאוכלוסיית ישראל לחיות ברמה חומרית הנהוגה רק במשקים המפותחים. אבל עם כל זאת - אסור לנו להתבלבל: ישראל איננה מעצמה, לא כלכלית ולא צבאית. איננו יכולים להתנהל עצמאית, תוך התעלמות מאילוצים חיצוניים ומהמערכת הגיאופוליטית הבינלאומית. איננו יכולים להתנהל מדינית ללא בני-ברית חזקים. איננו יכולים לנהל מדינה ללא מדיניות-חוץ. איננו יכולים לנהל מלחמות לבדנו: לא נשרוד אותן ללא ברית צבאית.
כדאי לנו לכן לצמצם את האלמנט הפשיסטי בתפיסת העולם שלנו, לוותר על החלומות האימפריאליסטיים בהם שגינו, ולסגת מהדרישות מבוססות-התנ"ך לשליטה מדינית ב'נחלת אבותינו'. זקיפות-גו אינה אסטרטגיה הישרדותית, ופעולות 'כירורגיות' של חיל האוויר ויחידות העילית של צה"ל אינן מעידות על עוצמה צבאית אמיתית שניתן להסתמך עליה במקרה שנביא על עצמנו מלחמה אמיתית. עדיף היה אם היינו מתמקדים ביעדים בני-השגה: הישרדות כחברה משגשגת וחופשית גם באיזור גיאוגרפי שאיננו כזה ושעויין את קיומנו. ייתכן שההיסטוריה זימנה לנו 'חלון הזדמנויות' בדמות מאבק כוחות במרחב המוסלמי, שפילג את ההתנגדות ההיסטורית באזור לקיומה של מדינה יהודית. צריך לנצל אותו ואת חילופי השלטון האחרונים בארה"ב ובישראל לנקיטת מהלכים שיביאו אולי לסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני. מספיק עם סיפורי מורשת וריקודי דגלים.
