מגפת הקורונה שחווינו היא "מגפה דה-לוקס": ההלם שיצרה היה בעיקר תודעתי - לא אסון אנושי במונחים היסטוריים. המגפה גרמה לנו לטראומה: חווינו פחד, נותקנו מהחוויה הציבורית היומיומית ומהאינטראקציה הרגילה שלנו עם הסביבה, נסגרנו במעגלי חיים מזעריים, שינינו הרגלי חיים, השתנה התפקוד המסורתי שלנו בבית ובמשפחה, ואולי גם איבדנו ביטחון כלכלי. כתוצאה, יכולנו לראות את עצמנו "מבחוץ", בפרספקטיבה, והמגפה גרמה לחלקנו להצפה של שאלות עקרוניות ולחשיבה מחדש. אסור "לבזבז" אירוע כזה: צריך להתייחס אליו כאל הזדמנות שנקרתה לנו, לנצל אותו לחשיבה מחדש בתחומים השונים של חיינו - לא לחזור אוטומטית, בעיניים עצומות, למסלול חיינו הקודם.
זוהי הזדמנות לחשיבה מחדש על המעגל האישי שלנו: על זוגיות וקשרי משפחה, על טיב מערכות היחסים, על ניהול משק הבית, על סביבת המגורים המיידית - על כל מה שאנחנו מגדירים כאיכות חיים.
זוהי הזדמנות להיווכח עד כמה חיינו פגיעים: עד כמה אנחנו חיים על קליפה דקה, במצב של אי-ודאות, גם אם אנחנו מדחיקים עובדה זו ומתייחסים למציאות היומיומית שלנו כאל מציאות יציבה, ודאית, מוצקה, כזו שניתן לתכנן לגביה ולבנות עליה.
זוהי הזדמנות לחשיבה מחדש בתחום התעסוקתי: לתהות אם אנחנו מסופקים בתחום העיסוק אותו בחרנו, עד כמה עתידנו המקצועי והכלכלי מתוכנן נכון, מהם הרגלי העבודה שאימצנו לעצמנו ומהי החלוקה שיש בחיינו בין פרנסה לבין עיסוקים אחרים.
אבל זו איננה רק הזדמנות לחשיבה מחדש במישור הפרטי - זו גם הזדמנות לחשיבה מחדש במישור הציבורי. כאן אנו חיים במין קיבעון, מחייצים אל תוך העתיד את מציאות העבר הקרוב. אנו מקפידים לחזור בכל שנה על מה שעשינו בשנה הקודמת, וזאת על-אף שהמהות של הניהול הציבורי איננה שימור הקיים אלא התמודדות עם מציאות משתנה ועם אתגרי העתיד. כך, רוב התקציב הממשלתי משועבד לאינרציה, לצריכה ציבורית בתוואי קשיח (ולא לצמיחה, לשינויי מגמה, להיענות לאתגרים משתנים ולהשקעה), וכך שקענו לעולם של מושגים טכניים כמו "טייס אוטומטי" (כשהקרקע משתנה!) או קביעת "תקציב המשכי" (שהופך את כל המנגנון של תכנון ותיקצוב למנוון). אינרציה כמדיניות, כהישג אסטרטגי.
המגפה גרמה לשינויים ולתזוזות שאי-אפשר היה לצפות להם בזמנים כתיקונם. תקציבי-ענק ממשלתיים מוסטים בתקופה האחרונה כמעט בן-לילה משימוש לשימוש; מימון גרעוני משמעותי של הוצאות הממשלה - שהיה טאבו בחיים הקודמים, ה"נורמליים" - הופך לפתע לאסטרטגיה סבירה, לגיטימית; מגבלות קשיחות של חשיבה ותכנון מוסרות לאור הצרכים המשתנים. זו איננה התפרקות - זוהי הזדמנות להבין שההתנהלות השמרנית-כפייתית של הממשלה לאורך השנים, זו שמכריחה אותנו לנוע לעבר העתיד באזימוט, במסילות העבר, אינה הכרחית: שצריך וניתן להסיט משאבים עצומים משימוש לשימוש בגלל צרכים משתנים, שחלק מהאילוצים התקציביים שאנו מורגלים לציית להם לאורך השנים אינם הכרח אלא עדות לחוסר יכולת לקבל החלטות אמיצות נוכח מציאות משתנה.
אחת הדוגמאות הזועקות לשינוי היא מערכת הבריאות, ההולכת ונחנקת כבר שנים ארוכות בגלל דרדורה בסדרי העדיפות הפוליטיים של הממשלה. כך, מערכת שהיא בעלת פוטנציאל ברור לספק רמת שירות גבוהה לכלל האוכלוסייה מגיעה למחנק תקציבי, לעיוותים, ליצירת צווארי בקבוק, לניצול-יתר של כוח העבודה הרפואי שלה, ולהתארכות בלתי-נסבלת של תורים. התוצאה: התפתחות מערכת מקבילה, פרטית, שבאמצעותה קבוצות אוכלוסייה חזקות עוקפות את "הפקק" וזוכות לשירותי רפואה נפרדים וטיב שירות שהיו צריכים להיות נחלת הציבור כולו. זוהי הזדמנות לחשוב מחדש לא רק אם רמת השירות הנהוגה בישראל מקובלת עלינו, אלא אם אנו - כחברה סולידרית - מקבלים את העובדה שבריאות הופכת ללא-משים ממוצר ציבורי למוצר פרטי.
דוגמא נוספת היא מערכת החינוך, שגם היא דורדרה בסדרי העדיפות הממשלתית. התוצאה היא נסיגה היסטורית בהישגים בתחום הקניית ההון האנושי ופגיעה בעיקרון של מתן הזדמנות שווה לבני הדור הבא. חינוך הוא השקעה בעלת שיעור תשואה גבוה במישור הלאומי, ואסור לנו כחברה להסכים להזנחתו המתמשכת, להפקיר את המערכה על התאמת החינוך לטכנולוגיה המתקדמת, לאפשר התבדרות של איכות החינוך בקרב קבוצות אוכלוסייה שונות, ולקדם מציאות של יצירת תחליפים פרטיים לחינוך ממלכתי שיפעלו להגדלת אי-השוויון בצבירת ההון האנושי ולהרחבת פערים ויצירת מעמדות בחברה הישראלית.
היסטורית, השקעה ממשלתית היא תחום מועד להזנחה: הקשר הלא-טריוויאלי והלא-מיידי בין ההשקעה לפירותיה, והעובדה שפירות ההשקעה נצרכים ציבורית (ולא פרטית), גורמים לכך שאין "לובי" ציבורי להשקעה ממשלתית. התוצאה היא שההשקעה הממשלתית אינה זוכה למעמד הראוי לה: לא רק שהמשק משקיע פחות מידי בתשתיות לאורך השנים, אלא שהרפלקס הממשלתי הוא להגיב למצוקה תקציבית מזדמנת בקיצוץ בסעיף זה, בעיקר כיון שקיצוץ ההשקעה איננו מיתרגם לגזרה כלכלית על הציבור (שלא כמו העלאת מיסים או קיצוץ תמיכות). כך, לאורך השנים, נקלעה ישראל לפיגור מהותי בתשתיות הלאומיות: תחבורה, ביוב, מים, חשמל, תקשורת. לרוב הפיגור אינו גלוי לנו בחיי היומיום (פקקי-תנועה הם מקרה יוצא-דופן), אבל פרט לאיום של משבר תשתיות פתאומי המרחף על המשק (ראו דוגמאות בינלאומיות של קריסת מערכות תשתית, חישבו על ההשלכות המפחידות של פגיעה ביטחונית במערכות תשתית) מדובר בהשפעה שלילית על הפיריון, על הצמיחה הכלכלית, על התוצר לנפש. גם כאן, קיבלנו הזדמנות לחשוב מחדש על הטווח הארוך, אם סביר בעינינו שהמשק הישראלי ימשיך לסכן את עתידו וליצור גורם חיכוך מעכב להתפתחות המשק הפרטי בתמורה להבטחות פופוליסטיות בסגנון "לא תהיה העלאת מיסים".
דוגמא קיצונית של הזנחה היא תחום התחבורה בישראל. אימפוטנטיות פוליטית לקבל החלטות בלתי-נמנעות (ראו את הפתרונות שננקטו בשאר העולם) בגלל שאינן פופולריות לקבוצות אינטרסים, בתוספת הזנחה ארוכת-שנים של ההשקעה בתשתיות, גרמו להתנהגות בת-יענה: עצימת-עין מול גידול מפלצתי של מצבת הרכב הפרטי, השקעה חסרת-תכלית בתשתית כבישים ומחלפים (אין שום תוחלת שהשקעה בתשתיות כבישים תפתור את מצוקת התחבורה), עיכוב נורא, של עשרות שנים, בפיתוח מערכות הסעה המוניות, ושלילת עדיפות מהתחבורה הציבורית בתשתיות הכבישים הקיימות. כולנו רואים את התוצאה. כולנו (פרט למפעילי הצ'קלקות) סובלים מהפיגור בהתאמת התשתיות. כולנו מבינים היטב שהרכב הפרטי איננו פתרון תחבורתי מתאים לכלל הציבור (למרות שהוא בהחלט פותר בעיות למשק בית יחיד). אולי זו הזדמנות לחשוב מחדש על פתרון כולל, מערכתי, במקום ההתעסקות חסרת התוחלת בפתרונות חלקיים כמו הרחבת כבישים, בניית מחלפים, הוספת מסילה, או הקצאת שבילי אופניים.
ישנו "פיל" בחדר שאנחנו מסרבים לראות אותו: המדיניות הסביבתית. לא מדובר רק בשאלות הנוגעות במשבר האקלים ובהתחממות כדור הארץ - מדובר גם במניעת רעש וזיהום סביבתי, בשמירה על איכות מקורות מים, בשמירה על חופי הים והנחלים, בניטור איכות האוויר, ובשמירה על ערכי טבע ונוף. אלה שאלות שמחייבות מדיניות ממשלתית ותקציבים, ומדובר בנושאים שתורמים לאיכות החיים ושהזנחתם עלולה לגרום להתפתחות תהליכים בלתי-הפיכים. זוהי הזדמנות להתעורר.
ונקודה אחרונה: השאלה החברתית. אירוע הקורונה גרם לפגיעה דיפרנציאלית באוכלוסייה, רפואית וכלכלית. שאלת האחריות ההדדית התחדדה: האם בחברה הישראלית נותר כל אדם לגורלו, או שאנו מאמינים באחריות הדדית כאמצעי לגידור סיכונים של הפרט. מעבר לפתרונות אד-הוק שאומצו, כמו פיצויים לעסקים שנפגעו, מענקי חל"ת, חיסונים המוניים וגיוס יחידות מיוחדות של מערכת הביטחון לניהול המערכה - האירוע שחווינו היה צריך להעלות בנו הרהורים לגבי התנהלות חברתית גם בימים כתיקנם: הצורך בהבטחת הכנסה מינימלית לכלל משקי הבית, הצורך בתפעול מערכות לאומיות להסבה מקצועית שתאפשרנה למשק להתמודד עם שינויים טכנולוגיים וכלכליים (צפויים ובלתי-צפויים) בשוק התעסוקה ותמנענה שחיקה של ההון האנושי בקרב האוכלוסייה בגילי העבודה, הצורך להבטיח תשתיות ללימוד מרחוק לכלל משקי הבית, והצורך בקיום מערכת רפואה ציבורית שוויונית. וזה כמובן גם המקום לחשוב מחדש על מדיניות ממשלתית שתסייע לחסרי-דיור להגיע לדירה בבעלות עצמית ותקטין את הפער הנורא בין אלו שיש להם לבין אלו שאין להם.
תגובה 1:
האם הקורונה היא 'ההזדמנות'? יש צדדים לכאן ולכאן. לכאורה, איך אפשר במצב 'חרום' לעשות מהפכות? אבל כשאין מצב חרום, אז 'הכל בסדר, בואו לא נזעזע'. לכן, לדעתי כל זמן הוא בדיוק הזמן לעשות מה שצריך ומה שנכון.
הנושאים ללא ספק ממש חשובים. לא נכון להציג אותם בחבילה אחת. במאמר אחד. אין קשר ביניהם.
הערה בעניין מערכת הבריאות: זאת לא שאלה של כסף, לא שאלה של תוספת מיטות. את רוב טיפולי בית חולים ניתן לעשות במידה הרבה יותר גדולה של הצלחה מרחוק. בלי זיהומי בית חולים שהם אחת מסיבות המוות הכי גדולות. הסוד של הרפורמות המוצלחות הוא ניהול השינוי באופן מושכל. כן, ניתן להימנע מלהעיף שבבים כאשר כורתים עצים.
הוסף רשומת תגובה