כמחצית מהאוכלוסיה המתגוררת ממערב לירדן היא ערבית, והיא איננה זוכה לזכויות אזרחיות שוות במצב הקיים. זוהי תוצאה מצטברת של שלושה שלבים (1948, 1967, 2005) של הסכסוך הערבי-יהודי: הארץ נקרעה לשלושה אזורים גיאוגרפיים נפרדים השונים זה מזה מבחינת הגדרת הריבון ומבחינת מצבה האזרחי של האוכלוסייה הפלסטינית.
ישראל מכריזה מזה כחצי מאה כי פניה לפתרון של שתי מדינות החיות בשלום זו עם זו בשטח שממערב לירדן: ישראל ופלסטין. לשם כך היא מכריזה כי היא מוכנה להסיג את צבאה משטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים ואף לפנות חלק מהישובים האזרחיים שם. החלוקה המוצעת על-ידי ישראל הוא ברוח הכרזת האו"ם של 1947, ושרטוט הגבולות הוא על בסיס קווי הפסקת האש שהיו נהוגים עד 4.6.1967, עם תיקונים מוסכמים. הסיבה העיקרית לכך שהחלוקה איננה מתבצעת היא - אליבא דישראל - אי היכולת להסכים עם נציגות מוסמכת של הפלסטינים גם על סיום הסכסוך ועל ביטול תביעות נוספות. אי-יכולת זו 'הוכחה' לדעת ישראל על-ידי כישלונם של ניסיונות קודמים שנעשו בשיתוף נציגי הרשות הפלסטינית. משכך, ומאחר שלישראל עליונות צבאית, המצב הקיים מזה 54 שנים הוא שליטה צבאית ישראלית בצורות שונות בשטח הכולל. זהו, לטענת ישראל, מצב ביניים שנובע מחוסר ברירה, והנימוק לו הוא ביטחוני: שמירה על ביטחונם של אזרחי ישראל בתחומי 'הקו הירוק'. העובדה שמדובר במצב ביניים מודגשת על-ידי ההכרזות הישראליות הנשנות על מחויבות לפתרון המבוסס על עיקרון 'שתי מדינות לשני עמים' ועל נכונות לחידוש המשא-ומתן בכל עת.
בשטח קורים דברים אחרים. ברצועת עזה, אותה פינתה ישראל ב-2005 כדי לאותת על רצינות כוונותיה לגבי חלוקת הארץ, שולט כיום ארגון החמאס. ההתקפות החוזרות של ארגון זה על ישובים אזרחיים בישראל אינן נובעות מסכסוך טריטוריאלי לגבי רצועת עזה עצמה או מהוות תגובה למיגבלות שישראל מטילה על ניהול החיים ברצועה: הן נשענות על תביעות טריטוריאליות מפורשות לגבי ארץ ישראל כולה ומבטאות התנגדות לעקרון החלוקה ולעצם קיומה של מדינה יהודית. קיימת אמירה סימטרית בצד הישראלי: מחנה לאומי גדול דוגל בשליטה יהודית על ארץ ישראל כולה. למרות שהנימוקים המושמעים על-ידי מחנה זה הם ביטחוניים - מדובר בעיקר בתפישה דתית המונעת על-ידי אמונה שלעם היהודי זכות היסטורית על כל חלקי ארץ ישראל. זכות היסטורית זו מתורגמת לדרישה לריבונות במלוא שטחה של ארץ ישראל: התנגדות לעיקרון של קיום מדינה פלסטינית בצד ישראל.
התוצאה היא קיפאון מדיני. בשני הצדדים יש מחנות גדולים הטוענים 'כולה שלי' ומוכנים להילחם ולשלם מחיר אישי כבד בגין עמדותיהם. בשני הצדדים יש אמנם גם מחנות גדולים המכירים בצורך להיחלץ מהקיפאון ולהגיע להסכם מדיני, אבל המחנות המתונים אינם מוכנים להילחם ולשלם מחיר אישי בגין עמדותיהם. קולם כמעט ואינו נשמע. התוצאה היא שליטה של הקצוות וקבלת המצב הקיים כמציאות בלתי-נמנעת. בצד היהודי, המאויים בהתמדה, התפתחה לה תפיסה של סכסוך-עד שיש לנהלו - לא לסיימו: חיים על החרב.
האמנם אין מוצא מהמצב הקיים? מרחב הפתרונות נראה לנו כ'קבוצה ריקה': אין (למיטב הבנתנו) פתרון ששני הצדדים יקבלו מרצונם. ברגעי חולשה, חלקנו אפילו מייחל לפתרון כפוי מבחוץ, אולי על-ידי ממשל אמריקני או על-ידי לחץ מצד האיחוד האירופי. אבל הדעה שאין פתרון מרצון לסכסוך נובעת מכך שאנחנו חושבים שהאלטרנטיבה לפתרון - המצב הקיים - היא פיזיבילית ויציבה: שישראל יכולה להמשיך לנהל את הסכסוך לתקופה בלתי-מוגבלת. אלא שהאלטרנטיבה אינה פיזיבילית: אויב מוצהר של ישראל עולה ומתחזק באיראן ומנסה להגביר את השפעתו המדינית במזה"ת; סוריה המתפוררת הולכת ונעשית קרש קפיצה להשתלטות גורמים מסוכנים לישראל (איראן, רוסיה, סין) על המרחב; לבנון כבר קרסה כמדינה והפכה לשטח היערכות של אירגוני טרור החמושים עד כדי להוות איום ברור ומיידי על ישראל; רצועת עזה מהווה קוץ ממאיר בבשרה של ישראל והבעייה ההומניטרית בה הולכת ומחמירה; ולבסוף - המזה"ת בדרכו להתחמשות גרעינית. הזמן אינו פועל לטובתנו: אנו חיים על חבית חומר-נפץ, והתפתחותו של כל סכסוך צבאי באזור מסכנת את שלומה של ישראל בגלל הפוטנציאל לאסקלציה מהירה.
ייתכן, לכן, שדווקא הישארות פסיבית במצב הקיים היא הסכנה האמיתית לעתידה של ישראל. ייתכן שעלינו להתאמץ יותר כדי למצוא דרך להיחלץ מהסטטוס-קוו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. ייתכן שאנחנו צריכים לחשוב מחדש על מרחב האפשרויות ולזהות פתרונות שפסלנו עד כה: מצבים גיאופוליטיים משתנים ויוצרים אפשרויות חדשות. לשם כך יש לגייס בעלי ברית, וישנם כאלו: ארה"ב, מדינות אירופה, ומדינות הליגה הערבית המוטרדות כמונו מעליית כוחם של גורמים המזוהים עם איראן. הכיוון הרצוי הוא חתימה רב-לאומית על הסכם אזורי, והוא חייב לכלול בתוכו הסכם עם הפלסטינים על הקמת מדינה פלסטינית: חייבים לנטרל את הפצצה. להסכם כזה ניתן יהיה להגיע אם נבטל אילוצים מדומים (ויש כאלו) ואם נוותר על דרישות שמקורן בנרטיב לאומי-דתי שהפכנו לבסיס לכל הסדר. הכישלון האמריקני האחרון באפגניסטן מעיד (שוב) שהדרישה להקמת משטרים דמוקרטיים אינה מתיישבת בהכרח עם אינטרסים גיאופוליטיים של ארה"ב או ישראל. אם במקום לבוא לשולחן הדיונים עם רשימת דרישות מוקדמות והצהרות חגיגיות על זכויות היסטוריות נביא חזון של עתיד טוב יותר לכלל תושבי האזור - ייתכן שייפתח צוהר גם בהקשבה של הצד השני. במקום לנהל משא-ומתן קשוח ואינסופי בין שני צדדים שגורסים 'כולה שלי' - עלינו להתמקד בעולם האפשרויות שייפתח לתושבי האזור במצב של הסכם: לחשוב במונחי Win-Win. העיתוי חשוב: המתנה לתהליכים שיקרו אצל האחר אינה טקטיקה נבונה - עלינו לנצל הזדמנויות גיאופוליטיות ויש מחיר לדחיית מועד ההסכמים, לרבות סגירה של 'חלון הזדמנויות'. בשביל זה יש ימים של חשבון נפש.
ולסיום: כמה דברים פסימיים. החיים בישראל עלולים לתעתע. מדינה מצליחה ופורחת-כלכלית, מתנהלת לבטח כמעט ללא אירועים שוטפים של טרור פלסטיני ומקרינה עליונות צבאית בולטת על אויביה הפוטנציאליים - זה נראה כאילו ישראל הפכה למעצמה אזורית יציבה ועתידה מובטח. אבל הסיכונים קיימים: קריסתן של השכנות הצפוניות סוריה ולבנון וקיום פוטנציאל צבאי ברור מצד החיזבאללה מהווים איום לפתיחתה של מערכה צבאית שתפגע עמוקות בעורף הישראלי ועלולה לסבך את ישראל בעימות עם גורמים הבוחשים בזירה הצפונית; רצועת עזה היא (כתמיד) חבית של אבק שריפה; האוכלוסייה הערבית - הן ביהודה ושומרון והן בתוך 'הקו הירוק' - עלולה להוות גורם עוין פעיל במקרה של התלקחות צבאית ולסבך עוד יותר את התרחיש של עימות רב-זירתי; פריסתם של ישובים יהודיים ביהודה ושומרון עלולה להוות נטל ביטחוני אם יתפתחו סביבם סכסוכים מקומיים. ייתכן שאנו מפליגים בספינת שוטים, והשקט היחסי של העשורים האחרונים יכול לחלוף באחת. נזכור גם שהקואליציה הפוליטית הנוכחית, שקמה כדי לחסום את הגוש שיצר נתניהו ולאפשר מוצא מהמילכוד הפוליטי, איננה בנויה לעמוד בלחצים של משבר ביטחוני: היא תתקשה לתפקד בגלל חילוקי דעות בתוכה בנושאי ביטחון ובגלל הצורך להישען על מפלגות ערביות.
אנחנו חיים על שבר טקטוני שתנועה בו עלולה לשגר גלי הרס בכל רגע: לא אנחנו נקבע את העיתוי, ולא אנחנו נקבע את היקף העימות הצבאי שיתרחש. זה יכול להיגמר כבעבר, כמערכה מחזורית מוגבלת שאיננה משנה דבר, אבל זה יכול גם להתפתח לעימות שישנה את חיינו. החתירה להסכם אזורי שבמרכזו הסכם ישראלי-פלסטיני היא לכן ניסיון לנטרל פצצה; היא המקבילה של חיזוק יסודות הבית הלאומי. זהו מהלך הכרחי: אם לא בגלל חלום אופטימי על מציאות אחרת שאפשרית לכלל תושבי האזור - מחשש פסימי להתממשות הרס עמוק של רקמת החיים כאן.
גם לפלא הכלכלי של ישראל הייתי רוצה להציע הסתייגות. המשק הישראלי הפורח איננו נשען על רגליים 'קלאסיות' של ייצור תעשייתי וחקלאי, ויחסית למדינות הים התיכון הוא גם איננו מתפרנס מיצוא משמעותי של שירותי תיירות. הפריחה הכלכלית של ישראל נשענת במידה רבה על יצוא ביטחוני, על יצוא ידע (שבחלקו הגדול נצבר בחסות המערכת הביטחונית), ועל שיתופי פעולה בינלאומיים פרטיים שמושכים לישראל השקעות ענק וצובעים את העתיד בצבעים ורודים. התוצאה היא צמיחה כלכלית מהירה, אינרציה חיובית, עליית שכר בולטת בחלק מענפי המשק שמרסנת חלק מ'בריחת המוחות', מטבע חזק (ואולי אף חזק מידי), ועודף קבוע במאזן התשלומים. אבל זוהי פריחה כלכלית שמותנית במצב-רוח חיובי כלפי ישראל: שינוי גיאופוליטי יכול לקפד אותה. זוהי נקודה נוספת למחשבה למי שסבור שעתידה הכלכלי של ישראל ידוע ובטוח. הוא איננו כזה: הוא מותנה ביציבות הביטחונית של האזור. הוא מותנה בבחירותיה המדיניות של ישראל. אין באמת דיכוטומיה בין המצב הגיאופוליטי למצב המשק והמציאות של 'וילה בג'ונגל' איננה יציבה.
