ברשימה הקודמת מנינו שלושה נזקים כלכליים שנגרמו על-ידי מגפת הקורונה (ראו כאן): 1) אובדן התוצר שנוצר על-ידי השבתה חלקית של עסקים; 2) העובדה שהנזק היה א-סימטרי וגרם לקריסה אקראית של עסקים פרטיים ולפגיעה לא-מידתית בחלק ממשקי הבית; 3) הפגיעה בשרשראות האספקה שנגרמה עקב יציאתן מסינכרוניזציה, פגיעה שעתידה כנראה להימשך עוד זמן-מה. ברשימה הנוכחית נעסוק בשאלה באלו צעדים כלכליים על הממשלה לנקוט כדי להפחית את הנזק הכלכלי.
סעד לאובדן תוצר: ניהול הביקוש
האפקט הבולט של מגפת הקורונה על המשק הוא תת-ייצור ואבטלה, אם בגלל סגירה חלקית של קווי ייצור שנובעת ממיגבלת היצע (כוח אדם) ואם בגלל נקיטת צעדי זהירות מצד יצרנים החוששים מירידה של הביקושים. התגובה הממשלתית המקובלת להופעתו של מיתון כלכלי היא, בצדק, מדיניות מוניטרית מרחיבה, ובמקרה הספציפי של מגפת הקורונה - גם פיצויים ישירים חד-פעמיים לעסקים שנפגעו ולמשקי בית שנקלעו לאבטלה.
בכך לא מוצו הכלים שבידי הממשלה. מצב שבו הביקוש הפרטי נפגע הוא מצב מסוכן בגלל האפשרות להתפתחותו של 'אפקט דומינו': תגובה מצמצמת מצד הסקטור הפרטי היצרני שתיצור תגובת-שרשרת של התכווצות. במצב כזה, על הממשלה להפעיל ביקוש (מלאכותי, לכאורה) שירגיע את חששות הסקטור הפרטי מפני מיתון וישכך את תגובת השרשרת הבעייתית. האפיק המקובל להגדלת ביקוש זו הוא ההשקעות הממשלתיות: הפעלתן והאצתן של תוכניות קיימות של השקעות בתשתית. לא רק שהפעלת תוכניות השקעה היא צעד שיקטין את הסיכון שהמשק יגלוש למיתון - זוהי אפילו הזדמנות, לנצל האטה כלכלית להאצת ביצוען של תוכניות מגירה ממשלתיות שקשה לבצען בתקופות של גיאות כלכלית.
הקריאה לשימוש באמצעים פיסקליים (תקציב הממשלה) מרחיבים נתקלת, כמעט אוטומטית, בהתנגדות מצד אנשי משרד האוצר. זה טבעי: אנשי משרד האוצר אמונים על שמירה על 'משמעת תקציבית' בסקטור הציבורי. הם אחראים להקצאת מסגרת התקציב הכוללת בין השימושים השונים תוך שמירה מפני חריגה ממיגבלת הגירעון הממשלתי. לחם חוקם הוא בלימת יוזמות פוליטיות עקשניות הקוראות 'להיטיב עם העם' תוך חריגה ממיגבלות התקציב: הם 'קורעים מסכות'. אלא שמצבים מיוחדים קוראים לצעדים מיוחדים, ומדובר במקרה זה במצב כלכלי שמחייב אותנו לשנות סדר עדיפויות: יותר חשוב כעת לממשלה לצמצם את הנזק הכלכלי שעלול להיגרם בעקבות מגפת הקורונה מאשר לשמור על כללי 'משמעת תקציבית'. ואכן, בשנתיים האחרונות ממשלות שונות בעולם סטו ממסורת של ניהול פיסקאלי אחראי ויצרו חריגות תקציביות בולטות שהגדילו את החובות הממשלתיים. השאלה היא, עדיין, מהי מידת ההתערבות הנכונה. ההתנגדות האינסטינקטיבית של אנשי משרד האוצר ועוצמתם היחסית בשולחן הדיונים עלולים לגרום לכך שהממשלה תתקשה להפעיל את מלוא המאמץ הנדרש.
סעד לפגיעה האסימטרית: צעדים חלוקתיים
אין סיבה, לא כלכלית ולא חברתית, לקבל את הפגיעה הדיפרנציאלית שגרמה מגפת הקורונה. כלכלית - כי לא מדובר ב-'הרס יצירתי', תהליך דרוויניסטי לגיטימי של 'ניכוש' עסקים כושלים לטובת המשק כולו; חברתית - כי מדובר בפגיעה אקראית ואין לקבל אותה בגלל שיקולים של סולידריות וערבות הדדית. זכרו: היום - זו מגפת קורונה; מחר - זה רעש אדמה או אסון אקולוגי או מלחמה. לכן יש לנקוט בצעדים חלוקתיים שמהותם פיזור של עוצמת החבטה החיצונית בין כלל הציבור, צעדים שיציעו תמיכה נדיבה, מצילה, לנפגעים ממגפת הקורונה ומהשלכותיה הכלכליות.
זו אינה צריכה להיות יוזמה פרטית של ראש ממשלה רחום או של שר אוצר שנלחם על רייטינג פוליטי. זו צריכה להיות הכרעה חברתית ברורה, זה צריך להיות עיקרון: כולנו שותפים בעולם שיש בו סיכונים, ולא נפקיר לגורלם פרטים מתוכנו שנפגעו ממשבר. זה אומר שמשקי בית שנקלעו לאבטלה יזכו לתמיכה שתאפשר להם לשמור על תנאי מחייה סבירים עד שהמשבר יחלוף. זה אומר שעסקים שנקלעו לקשיים כלכליים בגלל ירידה מחזורית של הכנסותיהם יזכו לתמיכה מתאימה שתאפשר להם לשרוד את המשבר. אנשים פרטיים ובעלי עסקים אינם צריכים לפרוץ בבכי בעת ראיון מצולם ולא להפגין ברחובות כדי לזכות לקבל סיוע כלכלי: זה צריך להיות מובן מאליו, והזכאות לסיוע צריכה להיקבע על בסיס אובייקטיבי.
תשאלו: מניין נממן את התמיכה בנפגעי המשבר? חשוב להבין שהמימון לא יגיע מ-"הכיסים העמוקים של הממשלה", כי לממשלה אין בכלל כיסים: היא יכולה רק להכניס יד לכיסים שלנו. לכן נטל הסיוע לנפגעים יוטל בהכרח על הציבור. אז לפני שהתקשורת תרוץ לצלם נכים, משפחות חד-הוריות וניצולי שואה הסובלים מעוני מרוד כדי לשכנע אותנו שאין באמת ממי לקחת - זכרו שאין ברירה, ושיש שכבות אוכלוסייה רחבות שלא נפגעו כלכלית מהמשבר הכלכלי ויכלו לספוג מיסוי אד-הוק שתפקידו לחלוק בנטל. דיון בהצעות מיסוי מפורטות לא יובא כאן מסיבות ברורות.
סעד ליוקר המחייה: עידוד התחרות בשווקים
הדיון הציבורי על יוקר המחייה בישראל המתנהל כבר למעלה מעשור מוביל לפתרונות-דמה כמו הדרישה הציבורית להפחתת מיסים. זוהי דרישה שמקורה בחוויה היסטורית, מימים רחוקים שבהם המשק הישראלי היה עדיין קטן ולא מפותח והוצאות הביטחון היוו נטל כבד וחייבו מיסוי דרקוני. העולם השתנה. נטל המס הממוצע בישראל הוא כיום נמוך יחסית למדינות מפותחות ואינו יכול להוות נימוק ליוקר המחייה הגבוה. "הצלחה" של הלחץ הציבורי להפחתת מיסים לא רק שלא תסייע להפחתת יוקר המחייה אלא היא תקטין עוד יותר את המקורות העומדים לרשות הממשלה למימון הצריכה הציבורית, או תגרום להגדלת הגירעון והחוב הממשלתי ולפגיעה ביציבות הפיננסית של המשק. את התשובה ליוקר המחייה בישראל יש לחפש במקום אחר: בקיום ריכוזיות-יתר בחלק מהשווקים בישראל. מישהו כאן מרוויח יותר מידי: ריכוזיות זו מאפשרת לחלק מהמגזר הפרטי להפיק רווחי-יתר. המסקנה שלנו צריכה להיות עידוד התחרות בכל השווקים, מניעת ריכוזיות-יתר ככל האפשר, ופיקוח על מחירים בענפים הסובלים מריכוזיות.
ניתן אולי להתנחם בעובדה שהמשק הישראלי נקלע מלכתחילה למצב של חוסר תחרות בשל אוסף של כוונות נאצלות: הגנה על החקלאות, עידוד ההתיישבות באזורי ספר, עידוד תעשיות-ינוקא, עידוד תעסוקה באזורי פיתוח, תמיכה ביצוא, תמיכה בתעשיות המייצרות תחליפי יבוא ("כחול-לבן"), ואולי גם רצון לאפשר לתעשיות הצעירות המוכוונות לתחרות בינלאומית לנצל יתרונות לגודל בשוק המקומי. אלא שמסתבר שרוב הצעדים הנגזרים מכוונות נאצלות אלו הם משחיתים: הם ממכרים, הם מונעים התייעלות, הם גורמים לריכוזיות ומצמצמים את התחרות, הם תומכים בקרטליזציה של השווקים המקומיים, והם מגוננים על התעשייה המקומית מפני יבוא מתחרה. בגדול - הם מונעים את המשק מלעבור תהליכים קריטיים של התייעלות, ובדרך הם מאפשרים לחלק מהיצרנים לגזור לעצמם נתח גדול מידי מהעוגה הלאומית.
לא משנה על איזה סימפטום של ריכוזיות תתמקדו: היכולת של יצרנים מקומיים להפלות מחירים בין קבוצות צרכנים מקומיות או בין הקונים בארץ ובחו"ל, היכולת של יבואנים בלעדיים לגזור קופון מטורף על היבוא, היכולת של רשתות שיווק להכתיב מחירים מופקעים לתוצרת החקלאית שקנו בזול מהחקלאים, הקופונים שגוזרת רשות שדות התעופה (או רשות הנמלים) תמורת המעבר במתקניה, השכר הגבוה-מידי של עובדי הבנקים, רמת השירות המחפירה של רשות הדואר - כל אלו הם סימפטומים של אותה בעיה. כולם מעידים על כך שלא קיימת תחרות מספקת בשווקים מסוימים, ושמצב זה מנוצל על-ידי גורמים מסוימים להפקת רווחי-יתר. אין סיבה, לכן, לקבל את ההתפתלויות של הדרג הפוליטי שמבטיח הורדת מיסוי (או סבסוד דלק): לא המיסוי גרם ליוקר המחייה, הפחתתו לא תסייע לפתרון הבעיה, ובדרך נרוקן את הקופה הציבורית ונדרדר עוד יותר את השירותים הציבוריים.
מה כן יכול לסייע להפחית את יוקר המחייה? חשיפה של המשק לתחרות מחו"ל, מלחמה נחרצת במונופולים (ומניעת הפרטה של מונופולים), פיקוח הדוק על מחירים בכל שוק שבו קיימת ריכוזיות-יתר, הכבדה על מיזוגים בין מתחרים מקומיים, עידוד לכניסת מתחרים חדשים בכל שוק מקומי, פירוק פירמידות אחזקה, דיסאינטגרציה (אופקית ואנכית) של חברות ענק ישראליות וניטור שיטתי של מידת התחרות בתחומים שונים. אפילו שר הממונה על התחרות אינו רעיון בלתי-סביר.
סעד לפגיעה בשרשרת האספקה: חיזוק ההנהגה המקצועית
אנו נמצאים כיום בתקופה מוזרה, שבה ערפל כבד שורה על המערכת הכלכלית. תוך מעט יותר משני עשורים חווינו שלושה משברים כלכליים בינלאומיים (משבר ה-'דוט.קום', המשבר הפיננסי העולמי שנגרם בעקבות משבר המשכנתאות האמריקני, והמשבר הנוכחי שנגרם על-ידי מגפת הקורונה). הריבית צנחה לרמה חסרת-תקדים וגרמה לסערה בשווקים הפיננסיים ולהתנפחות בועת נכסים שמסכנת את היציבות העולמית (בעיקר על רקע האפשרות שהריבית תעלה בשנה הקרובה ושעלייתה תהייה מלווה בהתרסקות בבורסות לניירות-ערך). מגפת הקורונה יצרה זעזוע סייסמי שפגע בסינכרוניזציה של המשק הגלובלי וגרם לבעיות בשרשרת האספקה ולזעזועי מחירים. לראשונה מזה עשורים, התחדש חשש מפני תחייתה של האינפלציה. ועל כל אלו ראוי להוסיף את הערפל הרפואי סביב התפתחותה האפשרית של מגפת הקורונה בשנה הקרובה והשפעתה על הפעילות הכלכלית, ואת הערפל הגיאופוליטי סביב מוקדי המתיחות בין סין לארה"ב ובין רוסיה לאוקראינה. ייתכן שהשמש תזרח מבעד לעננים. אבל ייתכן שזו 'שעה אפלה'.
בשעה שכזו, אנו זקוקים להנהגה אמיצה. אין לצפות מהדרג הפוליטי שימלא את תפקידו בכוחות עצמו: הוא זקוק לנבחרת ניהולית-מקצועית משובחת, שתבצע את תפקידה המקצועי היטב ותתמוך בתהליכי קבלת החלטות על בסיס הערכת מצב נכונה והבנה של מרחב האפשרויות. דרושה עבודת מטה אמיתית: יש מספיק ערפל אמיתי סביבנו - אין צורך בכאוס מעשה-ידי-אדם. זה הזמן לשקם את ה- civil service הישראלי שנהרס בשנים שבהן דרישה לנאמנות פוליטית החליפה את הדרישה למקצועיות וממלכתיות. זה הזמן להחליף את המשרתים ב'משרות האמון' בבעלי מקצוע. זה כבר החל בחלק מהמערכות הציבוריות, וזה חייב להימשך גם להנהגה הכלכלית.
זה לא ימנע אינפלציה, תנודות מחירים שמקורן בזעזוע של שרשראות האספקה או עליית מחירי דירות. אבל זה ימנע מצב שבו גשר הפיקוד נמצא בידיים לא-מוכשרות, שאחיתופל מכביר עצות כלכליות, שהשיקולים לקבלת החלטות הם בעיקר פוליטיים, או שיחצ"נים מכתיבים את סדר היום הכלכלי. זה ימנע ואקום מקצועי שמושך אליו ויכוחי סרק שטחיים. זה אולי יחזיר אמון ציבורי בהנהגה הכלכלית - מרכיב כל-כך חשוב בסיכוי להצלחת מהלכים כלכליים. יש מספיק ענני סערה באופק - בואו נשלח למערכה נבחרת מקצועית ועניינית ונקווה לניווט מוצלח.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה