"הכישלון הכי גדול של הממשלה: דיור" - זוהי כותרת רשימה שפירסם סמי פרץ בעיתון 'דה-מרקר' השבוע (ראו כאן). הוא מייחס את התייקרות הדירות בחודשים האחרונים לאמירות ששיחררו שרים הנוגעים לתחום הדיור (אוצר, שיכון, פנים) על כך שעליית מחירי הדירות תימשך כנראה למרות פעולות שבהן נקטה הממשלה. הדר חורש, ברשימה נפרדת באותו יום (ראו כאן), עוסק בחישובים אריתמטיים נאיביים בסגנון ההגדה של פסח (מִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר שֶׁלָקוּ הַמִּצְרִים בְּמִצְרַיִם עֶשֶׂר מַכּוֹת וְעַל הַיָם לָקוּ חֲמִשִּׁים מַכּוֹת?): הוא מחלץ מנתוני החודשיים האחרונים קצב התייקרות שנתי (20%) ואפילו מתנבא שמחירי הדירות יעלו במהלך 2022 ב-15-20%. כולם מחלקים ציון לממשלה: מחדל.
לא רק שההתקפה הכללית על הממשלה סביב עלייתם של מחירי הדירות איננה מוצדקת, אלא שהיא מהלך חסר-אחריות. היא מנפחת את ממדי התופעה לכדי תודעה של משבר כלכלי (בחדשות ערוץ 12 כינו את המצב "טירוף מחירי הדירות"), היא זורעת בציבור אי-אמון בדרג הפוליטי, היא יוצרת ציפיות-שווא כאילו יש פתרון קסם ידוע לכול שהממשלה אינה נוקטת בו, והיא מעודדת שורה של עצות אחיתופל מטעם גורמים בעלי אינטרסים זרים. כך לא אמורה לנהוג תקשורת אחראית. הרדיפה אחר רייטינג אינה יכולה לבטל אחריות עיתונאית לניתוח כלכלי מקצועי.
בתחילת 2008 החל הבנק הפדרלי בארה"ב להפחית את הריבית כדי למנוע גלישה למיתון כלכלי שהסתמן אז. זה לא עזר, והריבית ירדה לרמה אפסית ונשארה בה לאורך שנים. בעולם של ריבית אפסית החל ביקוש לנכסים (נדל"ן, מניות, נכסים פיננסיים אחרים) שגרם לאינפלציית נכסים. הבנק הפדרלי ניסה, בזהירות יתר, להעלות מעט את הריבית בשנים 2017-2019, אבל אז הגיעה מגפת הקורונה וגרמה להפחתת הריבית בחזרה לרמה אפסית. כפי שכבר הראיתי ברשימה אחרת בבלוג זה (ראו כאן) עליית מחירי הדיור היא תופעה המשותפת לרוב משקי המערב - לא תופעה ייחודית לישראל. מחירי הבתים בארה"ב עלו ב-12 החודשים האחרונים בכ-20% בממוצע. עליית מחירי הדירות בישראל, לכן, איננה תוצאה של מעשה או מחדל מקומי. זה לא נובע ממדיניות כושלת של ניהול קרקעות ולא של התייקרות מדד תשומות הבנייה.
מוסכם שהתופעה של בועת נדל"ן איננה תופעה חיובית: היא מגדילה את הסיכון הפיננסי הכלל-מערכתי הטמון באפשרות של פקיעת הבועה והשפעתה על יציבותם של גורמים כלכליים שונים (יזמים, מתווכים פיננסיים, משקי בית). היא גם גורמת לדחיקתם המתמשכת אל מחוץ לשוק הדיור של משקי בית מוחלשים ולאפקט של התעשרות מוגזמת של בעלי נכסים, מה שמחליש את הלכידות החברתית. אבל מכאן ועד לאווירת ה"עליהום" שסביבנו המרחק רב: רוב האוכלוסייה בישראל דווקא נהנית מעליית מחירי הדירות כיון שהיא הולכת ומתעשרת. למעשה, כולנו משתתפים בסוג של 'משחק פירמידה' לאומי שבו אנחנו מוכרים זה לזה דירות במחירים שעולים בהתמדה. זה יימשך עד שזה ייעצר. מעבר לסכנה היציבותית, הבעיה שיוצרת בועת נדל"ן טמונה בכך שאוכלוסייה צעירה מתרחקת כבר יותר מעשור מהאפשרות להגיע לדירה בבעלות עצמית. זה הופך להיות תלוי בעיקר ביכולת התמיכה של דור ההורים. זה עלול להוביל להגירה כלפי חוץ של אוכלוסייה צעירה.
לא צריך לעסוק במעקב הסרק אחר מחירי הדירות - זה מיותר. מחירי דירות כשלעצמם אינם יעד למדיניות ממשלתית, ואין הגדרה נורמטיבית למחיר ראוי של דירה. כל ניסיון ממשלתי לעסוק ישירות במחירי הדירות מועד לעיוות כלכלי, לבזבוז, לשחיתות ציבורית, לרמאות חשבונאית ולאקראיות של אוכלוסיית הנהנים מהמדיניות. במקום לעסוק במחירי דירות צריך לחשוב על מדיניות ממשלתית שתאפשר גם לבני הדור הצעיר להגיע לדיור בבעלות עצמית. צריך לבנות מחדש את מערכת הסיוע הממשלתית כדי להבטיח שמשקי בית צעירים יוכלו להגיע למימון רכישת דירה גם ללא תמיכה של דור ההורים.
אפשר היה אמנם לפרט לגבי כלי מדיניות מתאימים, אבל כדי שלא לטשטש את המסר העקרוני - נעצור כאן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה