ראינו בפרק הקודם של הרשימה (ראו כאן) שהמשק הישראלי יספוג חבטה משמעותית בגלל המלחמה. בלי קשר להתפתחויות הצבאיות שתקרינה
בהמשך - הנזק כבר מתרחש, הוא משמעותי, והערפל הוא רק לגבי ממדיו. מסך ערפל זה לא יוסט
במהרה.
כתוצאה מהחבטה, המשק יסטה מהמסלול
שבו הוא נע בעבר. הוא יחווה (בהכרח!) מיתון כלכלי שלגבי עוצמתו ניתן לפתח תרחישים אלטרנטיביים,
והממשלה תצטרך להתמודד עם השאלה כיצד לממן את הגידול העצום של תקציב הביטחון. התשובה
לשאלה איננה חשבונאית (בואו נחזור על הטריק המוצלח של "קופסאות תקציביות"
שבו השתמשנו בתקופת הקורונה!) אלא כלכלית: כיצד נוכל לממן את ההוצאה הביטחונית
החריגה מבלי לגרום לכלכלת ישראל לשקוע למשבר פיננסי?
מדוע משבר פיננסי? אמרנו (ראו בפרק
הקודם, כאן) שהממשלה יכולה לממן את הגידול של ההוצאה הביטחונית בשלוש דרכים: קיצוץ
ההוצאות האזרחיות, הגדלת תקבולי המיסים על-ידי העלאת שיעורי המס, והגדלת החוב
הציבורי. הנטייה המסורתית של פוליטיקאים היא לבחור בדרך השלישית: הגדלת הגירעון.
דחיינות היא תופעה קבועה: למה לריב?. לפיכך ולאור הפיאסקו של התנהלות המשק הישראלי
בעשור שלאחר מלחמת יוה"כ ועד לקריסתו ב-1985, נחקק בזמנו "חוק הפחתת הגירעון
והגבלת ההוצאה התקציבית, התשנ"ב-1992" (ראו כאן), הקובע תקרה רב-שנתית לגירעון
כדי להגביל (גם אם זו הגבלה עצמית של הכנסת) את מידת החופש של הדרג הפוליטי.
היסטורית, הדרג הפוליטי מצא תמיד דרכים
לעקוף את מיגבלת התקציב תוך העמדת-פנים שהוא מציית לכללי חוק הפחתת הגירעון. "ישראבלוף"
במלוא הדרו. זה התאפשר על-ידי תרגילים חשבונאיים של דחיית הוצאות משנת תקציב אחת
לבאה אחריה (לרוב דחייה מחודש דצמבר של שנה אחת לחודש ינואר של השנה העוקבת), הפקעת רזרבות סמויות שלא נועדו בכלל למימון הוצאות ממשלה ורישומן כהכנסות מגביית מיסים, הישענות
על מקורות חד-פעמיים (כמו מכירת נכסים ממשלתיים, משיכת דיבידנדים), שינויי סיווג
של סעיפים לצורך 'קוסמטיקה' ("בעזרת השם..."), וכשכלו כל הקיצין -
שינויים אד-הוק של חוק הגירעון (העלאה נקודתית של התקרה. ראו כאן את ההתפתלויות של
הממשלות השונות לאורך השנים). אז נכון שכולם משתינים בבריכת השחייה וכולנו יודעים זאת,
אבל המבחן האמיתי לניהול הכלכלי לא יהיה התוצאות החשבונאיות המוכרזות אלא אם כלכלת
ישראל תגיב למהלכים הכלכליים שננקטו בפועל ולא להכרזות ה'מקושטות' של יח"צני הממשלה
לגביהם.
לכאורה, המשק הישראלי נמצא ערב
המלחמה בנקודת פתיחה טובה (במונחי גירעון וחוב), ולכן מימון גירעוני שיביא לגידול החוב
הציבורי (במונחי תוצר) לרמה של 70-75% בשנתיים הקרובות יכול אולי "לעבור
בשקט" בשוקי ההון. זוהי הטענה שאותה מעלים גורמים שתומכים בהגדלת הגירעון, כשבכך
הם מנסים למנוע (או לפחות לרסן) צעדים של קיצוץ הוצאות אזרחיות או העלאת שיעורי מס. אלא שזהו נתיב
מסוכן למשק. בעוד שמימון גירעוני ברביע הראשון של המלחמה יכול להיראות סביר בגלל שלממשלה
לא היתה עדיין יכולת להגיב באמצעות מדיניות כלכלית נאותה – החלטה על המשך
ההישענות על גירעון גם ב-2024 היא כבר עניין שונה: לא מדובר עוד על הכרח אלא על
החלטה אוטונומית, מודעת, שלא לממן (או כמעט שלא לממן) פנים-תקציבית את המלחמה. החלטה
כזו אינה נובעת בהכרח משיקולים כלכליים נכוחים אלא מתחושת חוסר-אונים פוליטי. צעד
כזה יכול להתקבל בציבור כאיתות בדבר חולשה של הניהול המקרו-כלכלי של המשק הישראלי.
הוא עלול להביא, לכן, לפגיעה בדירוג הסיכון הבינלאומי של ישראל. הוא יגרום אז
לייקור עלות האשראי גם לסקטור הפרטי, ובשל כך – לפגיעה בהשקעות הסקטור הפרטי. אם
זה אכן התרחיש שיתפתח נוכל להכליל ולומר שמימון הוצאות המלחמה מתבסס למעשה על
פגיעה בהשקעות בענפי המשק, כלומר על פגיעה בצמיחה העתידית של המשק: צריכה ציבורית תתרחב
על-חשבון השקעות; העתיד ימושכן לטובת ההווה, ולמעשה לטובת ההישרדות הפוליטית של
הממשלה. לא מדובר עוד ב"תנועה על עקומת התמורה" של המשק ("יותר
תותחים תמורת פחות חמאה") אלא בנזק ממשי: במיתון כלכלי לטווח הארוך. מיתון זה
אינו רק מיותר אלא הוא עקר, שכן אין בכוחו לסייע במימון המלחמה: זוהי רק אשלייה
חשבונאית.
* *
המוקש הראשון שעלינו לפרק כדי
להימנע מהידרדרות הוא תקציב 2024. תקציב זה חייב להתמודד עם אתגרי מימון המלחמה מבלי
לגרום לשקיעת הסקטור הפרטי למיתון. לכן הוא חייב לממן פנים-תקציבית את רוב הגידול
בהוצאות המלחמה. זה יכול להיעשות על-ידי קיצוץ תקציבים שאינם חיוניים לניהול המלחמה
ולתפקוד התקין של השירותים הציבוריים, ובמקביל על-ידי העלאה של שיעורי המס שתאפשר
להגדיל את תקבולי המס למרות הפגיעה בפעילות הכלכלית במשק. התקציב חייב להיות תקציב-בשורה
– לא רשימת קניות אקראית ומעורפלת של סעיפים: חלק חשוב מנקיטה בצעדים כלכליים הוא ההקשר
של הצעדים, האמינות שלהם בעיני הציבור (כולל משקיפים מבחוץ) והשקיפות שלהם. שכנוע
הציבור שמדובר במדיניות אפקטיבית ומקיפה חיוני להצלחת המדיניות: הוא ירתום את
הציבור לאתגר. לשם כך דרוש לגבש חזית אחידה של הממשלה עם המעסיקים, ההסתדרות והדרג
המקצועי בשירות הממשלתי. יש למדיניות זו קהל מוכן: התנהגות הציבור מאז תחילת
המלחמה מעידה על כך שהוא מבין את הבעיות ומוכן להירתם כדי להתמודד איתן.
האם זה כבר קורה? קשה עדיין לשפוט,
אבל הרושם הוא שהממשלה טרם כיילה את שעוניה. טרם התפוגגו אדי הבושם הזול שהתיז
נתניהו ("יש מספיק כסף לכולם!"), הקצאות הכספים הקואליציוניים עדיין לא
בוטלו לטובת מימון המאמץ המלחמתי, וכבר שמענו על התנגדויות בקרב חברי הממשלה ליוזמות
הראשוניות של העלאת שיעורי מס. מעבר לכך, הדיווחים בתקשורת מדגישים את הרוח הרעה וחוסר
האמון שבין הדרג הפוליטי לבין הדרג המקצועי במשרדי הממשלה ואת המאמצים החוזרים של
הדרג הפוליטי לעקוף את הדרג המקצועי (שוב אותה "משילות" כוזבת). בלי
הצטללות כללית לגבי האתגר העצום העומד בפנינו ובלי שיתוף פעולה בין הגורמים השונים
ורתימת הציבור הרחב – הסיכוי להצלחה הוא אפסי. זה אומר שיש חשש שנושא התקציב של
שנת 2024 יתדרדר לזירת קרב פוליטית אופיינית, רווייה בהאשמות הדדיות ובסיסמאות
שווא, והסיכוי להתמודד עם המשבר הכלכלי ייכשל כבר ב-2024. זה יהיה חבל, וכולנו
נשלם את המחיר על כך בעתיד.
* *
המוקש השני שעלינו לפרק כדי
להימנע מהידרדרות המשק למיתון הוא המדיניות הכלכלית לשנים הקרובות. נזכור שתקציב 2024
הוא בעיקר כיבוי שריפה – לא תוצר של תוכנית הבראה סדורה. זהו רק חדר טראומה – לא
מחלקת שיקום. התקציב יפעל רק בכלים שזמינים כבר בטווח הקצר. בגלל גודל האירוע של
המלחמה נדרש גם תהליך שיקום, בכלכלה כמו בחזית המדינית, והוא יימשך שנים. תידרש
מדיניות כלכלית שתבטיח ספיגה של האירוע המלחמתי תוך הבטחת יציבות כלכלית וחזרה של
הסקטור הפרטי לתוואי הצמיחה הקודם. זה אומר שעל הממשלה להבטיח שהגירעון הממשלתי
יקטן במהרה לממדים סבירים (סבירים בעיני שוקי ההון) ושהחוב החיצוני ישוב לתוואי של
צמצום ארוך-טווח. הצלחה בתחום זה תבטיח את השמירה על דירוג האשראי הגבוה של ישראל
ולכן את הגישה הנוחה לשוקי ההון הבינלאומיים.
המשימה היא, אם-כך, להבטיח שהמשק
הפרטי יחזור לתנופת צמיחה. צמיחה כזו תתאפשר על-ידי חידוש הזרם העצום של השקעות
פרטיות. אבל כאן עולה שאלה: אם בשנים הקרובות אנו צפויים לרמה גבוהה של הוצאות ביטחון,
ואם צמיחת הסקטור הפרטי מחייבת חזרה לרמה גבוהה של השקעות פרטיות – מניין יגיע
המימון? זה לא יכול להגיע מצמצום הצריכה הציבורית האזרחית: רמת השירותים הציבוריים
בישראל כבר הידרדרה לאורך השנים, והיא כבר נמוכה מידי בהשוואה בינלאומית, בעוונותינו.
אז נכון שיש אולי צורך במאמץ מתמשך להתייעלות במגזר הציבורי, אבל התייעלות איננה
תרופת פלא: תרומתה איננה מספקת ובוודאי שאיננה מיידית. לכן, בראייה כוללת, המימון יצטרך
להגיע על-ידי ריסון הצריכה הפרטית: הצריכה הפרטית צריכה לצמוח בשנים הקרובות בקצב
נמוך יותר מזה שבו יצמח התוצר. תקציבית, זה אומר שהמימון יגיע מהגדלת תקבולי המיסים
על צריכה פרטית - מהעלאת שיעורי המיסוי.
איך, בדיוק? על כך ברשימה הבאה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה