שעתם היפה ביותר

 

החברה הישראלית מתפוררת בתהליך מתמשך של היקרעות ל"שבטים" (מומצאים) ששוטמים זה את זה. החזון הציוני הממלכתי, שחתר ל"כור היתוך" ולסינתיזה של קהילות ישראל ליצירת עם אחד - הולך ומתפוגג לטובת התבדלות, הבלטה דווקאית של השונה והעדפת אינטרסים מיגזריים על טובת הכלל. תהליך זה אמנם איננו חדש - הוא נמשך כבר שנים ארוכות כשהוא ניזון משיסוי מכוון שמופעל על-ידי נתניהו לצרכים פוליטיים - אבל הוא הואץ מאז הבחירות האחרונות ועוד יותר מאז שפרצה מלחמת "חרבות הברזל". מודאגים מנימת הוויכוח הציבורי, מנסים חלקים מהציבור לעצור את תהליך השיסוע ולמנוע את החורבן החברתי. אלא שהם קוראים להתנגדות באמצעים "רכים", כאלו של "רפואה אלטרנטיבית", ולא לנקיטה באמצעים אגרסיביים יותר, כאלו של "התערבות פולשנית". צריך - כך אומרים שוחרי הטוב - לשמור על אחדותו של העם, על שיח מקרב בין חלקיו, שכן "אנשים אחים אנחנו". לכן על פעילות המחאה להישאר רק במסגרת החוק, להקפיד על מחאה לא-אלימה. אולי עדיף אפילו לדחות את פעולות המחאה עד לאחר שיסולק האיום החיצוני על ישראל.

אלא שיש בעייה: לא רק שהממשלה מהדקת את החגורה של החופש הדמוקרטי כדי לחנוק את המחאה הלגיטימית ולדחוף אותה אל מחוץ לחוק, אלא גם קיימת סכנה ממשית שבתהליך "רך" כזה החולה ימות קודם. הדמוקרטיה הישראלית כבר מדממת: הממשלה פועלת בגלוי (ואף בהתרסה) מחוץ לגבולות החוק; הכנסת נמצאת בבולמוס של חקיקה פרטית (לצורך עקיפה של תהליכי הבקרה החוקיים המוטמעים בחקיקה הממשלתית) שמטרתה לצבור כוח מוחלט בידי הדרג הפוליטי על-ידי ביטול מנגנונים קיימים של בקרות ואיזונים שהם ביסוד המשטר הדמוקרטי; המשטרה, שאמורה הייתה להוות כלי ממלכתי לאכיפת החוק, הפכה לגוף מיליציוני בידי צד פוליטי, גוף שחורג מסמכויותיו החוקיות, שאיננו מקבל עוד את מרות היועמ"שית ושנמנע בגלוי מלעסוק במלחמה בשחיתות פוליטית; צה"ל ממרה את הוראת בג"צ להוציא לאלתר צווי גיוס לכ-60 אלף צעירים חרדים שחוק הגיוס חל עליהם; הרשות השופטת נמצאת תחת מיתקפה גלויה של הדרג הפוליטי שמתבטאת בהטלת מצור על מינוי שופטים ובשלילת תקציבים; ונשיא המדינה, יושב-ראש הכנסת ומבקר המדינה בחרו לנטוש את מחוייבותם הממלכתית ולשמש כלי משחק פוליטיים בידי נתניהו תוך הפגנת ממלכתיות-לכאורה. כל זה קורה נוכח עינינו כי האויב הפנימי איננו מהסס עוד: הוא איננו מודאג מהפגיעה באחדות העם (למרות הסיסמאות הנבובות שהוא מרבה להשמיע) כי הוא (לדעתו) נושא בלעדית את דבר העם; פניו להרס הדמוקרטיה הישראלית כאמצעי להשגות מטרות שחשובות יותר בעיניו, מטרות שמשטר דמוקרטי מתפקד לא היה מקבל אותן.

לכן, המאבק המתמשך באויב החיצוני הוא כעת הסחה - לא ציווי ביטחוני אמיתי. הקריאה לדגל, לעבות את השורות הצבאיות - דיללה את השורות במאבק על הדמוקרטיה. "עכשיו לא הזמן למחאה!" - מטיפים לנו הורסי הדמוקרטיה - "עכשיו הזמן להיות פטריוטים!". פטריוטיות זו היא הונאה: היא מניעה אותנו להפקרת החזית הפנימית, הדמוקרטית, למען החזית החיצונית, הצבאית. ובזמן שהעיניים שלנו נעוצות בשדות פלשת ובגבול הצפון - העורף שלנו מותקף. נזכור שהנימוק המכריע להמשיך את הלחימה בחזית הצבאית איננו מדיני אלא פוליטי: אין יעד מדיני סביר שהמשך הלחימה משרת - זהו רק הרצון להשלים בינתיים את ההפיכה השלטונית, לשנות את פניה של ישראל. וכך נמשכת ההסחה: קריאות ל"ניצחון המוחלט", דרישה להכרעה צבאית של פרויקט הגרעין האיראני, אמירה על הצורך להכרעה של המשטר החות'י בתימן, וכיו"ב.

ההסחה היא קריטית להשלמת ההפיכה המשטרית. לכשתסתיים המלחמה ויעלו האורות באולם נגלה שאנו חיים במדינה אחרת. שבזמן שנימנמנו והוצפנו ברגשות פטריוטיים מחממי-לב (או אולי בגל שנאה מעוור לארגוני המחבלים) והמהמנו לעצמנו את המנטרות "הותקפנו באכזריות" ו"העולם כולו נגדנו" - נעלמה המדינה שבה חיינו. היא תוחלף במדינה לאומנית-דתית, לא-דמוקרטית, ושאינה שוחרת שלום עם שכניה. זה עלול להיות אסון לחזון הציוני: אין קיום במזרח התיכון למדינה יהודית שמניפה דגל לאומני-דתי וקוראת תיגר על שכנותיה ועל שאר העולם, אם בשם הבטחה אלוהית או בשם הצדקה של צורך ביטחוני ב"שטח מחייה". גם הנס הכלכלי של המשק הישראלי, שעל גבו נישאנו בגאווה שנים רבות - יימוג באחת, ואיתו האשלייה הכה-משכרת של עוצמה ביטחונית שמגינה עלינו. זו תהיה עוד דיקטטורה במרחב גיאופוליטי מפגר, רווי-שנאה ולא-יציב. זו תהיה מדינה פשיסטית שמאמינה בחיים על החרב, מבודדת בעולם, מצורעת. היא לא תאריך ימים.

אז מהו הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו לפני השינה? שקודם נגבור על האויב החיצוני ורק אז נתפנה לעסוק בזהותה של המדינה שלנו? ש"הם התחילו" ולכן העולם התרבותי יכיר בצדקתנו וירשה לנו לעשות שמות באוכלוסייה הפלסטינית ולהפוך חבלי ארץ לשממה? שהכל שאלה של הבנה והכל יסתדר עבורנו אם רק נשפר את ההסברה המדינית שלנו? או אולי שהעולם כולו אנטישמי ואנחנו יכולים לכן להתעלם ממנו ולעשות כטוב בעינינו? 

 *                    *

מה אנחנו מוכנים להקריב כדי להגן על קיומה של המדינה הציונית? האם זה הגיוני שמותר לנו להרוג 70 אלף עזתים כדי להגן על המדינה מאויב חיצוני אבל אסור בשום אופן לחרוג מהמגבלות "הספורטיביות" של מחאה אזרחית לא-אלימה בבואנו להגן עליה מאויב פנימי? האם אנחנו עדיין מאמינים ש"ביחד ננצח", ש"אנשים אחים אנחנו", שאם נשמור באדיקות על מחאה מנומסת במרחב המצטמצם שמשטרת ישראל תקצה לנו נצליח לשמור על לכידות חברתית וסולידריות עם המחנה השני?

הגיע הזמן להתפכח. הגיע הזמן לזעם. זעם על ההתקפה הדורסנית של הקואליציה הנוכחית על החזון הציוני. זעם על הנכונות של קבוצות אוכלוסייה בישראל לוותר על הממלכתיות למען אינטרסים מיגזריים. זעם על הארס המטפטף וקורע עוד ועוד את החברה הישראלית רק כדי לשמר את האחיזה השלטונית של הממשלה. זעם על האשמה מחפירה של מחצית מהעם בחוסר נאמנות וחוסר פטריוטיות והתרת דמו. זעם על הפקרה נפשעת של עתידה של ישראל, על דרדור השירות הציבורי ומילוי הדרג הניהולי שלו במלחכי-פנכה רק כדי שיאפשרו להמשיך לאחוז בשלטון. זעם על ציבור שלם שמסרב למלא את חלקו בנשיאה בנטל הביטחוני והכלכלי בעוד הוא מקדיש את כל כוחו הפוליטי לסחיטת הטבות. זעם על התמשכותה חסרת התוחלת של מלחמה שגובה מאיתנו מחיר דמים בכל שבוע שעובר. זעם על הפקרת חטופים בשבי רק משיקולים פוליטיים של המשך אחיזה בשלטון.

הזעם הזה צריך לדחוף אותנו לפעולה - לא להשאיר אותנו בשולי המגרש נרגנים וחסרי-אונים. אסור שנסכין להימשכותו של משחק פוליטי פורמליסטי שבו החלום הציוני עלול להיחרב. אסור שנתפשר על קיומה של דמוקרטיה אמיתית ומתפקדת, שנסכין לשחיתות שלטונית, ושנקבל מצב שבו ציבור שלם משתמט מנשיאה בנטל. אסור להסכים לביטול שלטון החוק בישראל ולא לעיקור כוחם של הרשות השופטת ושל שומרי הסף. אסור לנו להסכים להרס השירות הציבורי על-ידי שתילת נאמנים פוליטיים חסרי-כישורים מקצועיים בראשו. אסור לנו להסכים שהמחדל של ה-7 באוקטובר יישאר תלוי באוויר בלא שתמונה ועדת חקירה ממלכתית שתופקד על חקירתו רק כי הדרג הפוליטי חושש ממסקנות אישיות שליליות שיצוצו. ולבסוף, אסור לנו להסכים לפשרות עם מחריבי המדינה בשם אחדות מזוייפת, בגלל חולשת-דעת או בגלל תקווה מוטעית שבכך נצליח למנוע את מלחמת האזרחים. 

עלינו לפעול בכל דרך חוקית להחלפת השלטון בישראל. להתנגד לפשרות, להצביע ברגלינו: להפגין, לחסום ולסכל בכל דרך חוקית את המשך החיים הרגילים בישראל אם וברגע שהקואליציה המכהנת תנקוט בצעדים שמאיימים לדעתנו על אופיו הדמוקרטי של המשטר בישראל. בלי זעם, אם נשמור על כללי התנהגות ג'נטלמניים - זה עלול להיגמר באסון לישראל.

 *                    *

אינני פסימי. אני חי בתחושה שזכיתי לקחת חלק בניסוי המרגש של תקומת מדינה עצמאית, יהודית ודמוקרטית. שמדובר בסיפור הצלחה עולמי. שמדינת ישראל הפורחת היא סוג של נס - מדיני, תרבותי, כלכלי, חברתי ואפילו ביטחוני. שקיימת זהות ישראלית ייחודית, מצודדת, סולידרית, גאה ומעוררת קנאה בעולם. שאני חלק מקואופרטיב - שמדינה זו שייכת לי ועתידה הוא גם באחריותי. שהאופק של מדינה זו מלא בהבטחות, וזה תלוי בעיקר בנו שנצליח להגשים אותן. שהשינויים הגיאופוליטיים של הדור האחרון במזרח התיכון מאפשרים עתיד חדש ומזהיר למדינה הציונית. ומתוך אופטימיות זו אני מודע לסכנה החמורה של הממשלה הנוכחית: היא אולי אינה יוצרת איום קיומי על החזון הציוני אבל היא בהחלט מאיימת לשבש אותו. היא מנסה להסיט את החזון לסכסוך אזורי דתי על טריטוריה, היא פוגעת במודע באופי הדמוקרטי של המדינה בשם "משילות" כוזבת, והיא מפוררת את החברה הישראלית כדי ליצור לעצמה מנופים פוליטיים שיבטיחו את הישרדותה. מדינת ישראל אמנם תשרוד את ההתקפה של ממשלה זו, אבל הנזק עלול להיות כבד: מלחמות מיותרות, בידוד בינלאומי, שפל כלכלי, בריחת מוחות. עלינו להילחם בנחישות כדי להרחיק נזקים אלו.

אני שואב עידוד מהתגלותה מחדש של החברה הישראלית במלוא יפעתה. מאירגוני המחאה שנאבקים כבר שנתיים ברחובות ובצמתים על שימור אופייה של המדינה היהודית-דמוקרטית, מאירגוני ההתנדבות שיצאו לסייע במלחמה ובאזורי האסון כשהממשלה הרשמית ושלוחיה נתקפו בהלם ושיתוק, ומרבבות הלוחמים שחשו ב-7 באוקטובר להציל את ישובי העוטף ושמשרתים מאז בגבורה ובמסירות בחזיתות השונות ומשלמים על כך מחיר אישי כבד. כל אלו הם אחי האמיתיים, אחים לחזון ואחים לנשיאה באחריות לגורלה של המדינה. וכל אלו התגלו בשעת מצוקה והאירו את חשכת הלילה. ולכבודם אני מביא פראפראזה (שלי) על נאומו של וינסטון צ'רצ'יל בבית הנבחרים הבריטי ב-18 ביוני 1940, עם תום מבצע החילוץ של חיילי כוחות הברית מנמל דנקירק במלחמת העולם השנייה:

המהלך הראשון של מה שיריבינו כינו "הרפורמה המשפטית" - הסתיים. אני מצפה כי הקרב העיקרי על אופייה של מדינת ישראל עומד להתחיל. בתוצאותיו של קרב זה תלויה הישרדותו של החזון הציוני למדינה יהודית ודמוקרטית - המשך הקיום של מוסדותינו ושל המדינה האהובה שלנו. כל זעמו ועוצמתו של היריב מופנים כלפינו. הוא יודע כי עליו לשבור אותנו או שיפסיד את הקרב. אם נוכל לעמוד מולו, מדינת ישראל תהיה חופשייה וחיינו יוכלו להתקדם אל מרחבים שטופי שמש. אך אם ניכשל, אזי עולמנו כולו, לרבות כל מה שהכרנו ואכפת לנו ממנו, ישקע לתקופת חושך חדשה, אפלה יותר ואולי ארוכה. לכן, נתכונן למלחמתנו זו, ונתנהג כך שאם המדינה הישראלית תחזיק מעמד אלף שנים, עדיין יאמרו אנשים: "זו היתה שעתם היפה ביותר".

עיסקאות "20/80" - האם על בנק ישראל להתערב בשוק המשכנתאות?

 

ה"פריסייל" הופך לשיטה הנפוצה לרכישת דירות מיזמים

לפני כחצי-שנה פירסמתי בבלוג זה רשימה שעסקה בהתפשטותו המהירה בשנתיים האחרונות של הנוהג לרכוש דירות מיזמים בשלבים מוקדמים מאד של הבנייה בהתבסס על דחייה משמעותית של התשלום (ראו: ה"פרי-סייל" כאופנה - עולם חדש של סיכונים פיננסיים בשוק הדיור, כאן). בעבר, רוכשי דירות חדשות שעדיין נמצאות בשלבי בנייה נדרשו לשלם בעת ההתקשרות עם היזם סכום ראשוני והתחייבו להשלים בהדרגה את מלוא התשלום עד למועד השלמת הבנייה. התשלומים תוכננו בהסתמך על התקדמות הבנייה, ולוח התשלומים נקבע מראש. לא עוד: בשנים האחרונות מאפשרים היזמים לרוכשי הדירות להקטין משמעותית את התשלום הראשון (אפילו עד 5% ממחיר הדירה) ולדחות את יתרת התשלום כולה למועד האיכלוס. עיסקת הרכישה מתבצעת לכן בשני תשלומים נבדלים: תשלום קטן בעת חתימה על הסכם הרכישה, ותשלום גדול במועד קבלת המפתח לדירה.

שיטת המכירה הזו, שכונתה בעבר "פריסייל" (PRESALE), איננה חדשה בישראל, אבל בשנתיים האחרונות היא הפכה משיטת מכירה חריגה לנוהג נפוץ. גם בעבר, יזמים נהגו למכור חלק מהדירות המתוכננות כבר בשלב מוקדם מאד של הבנייה (לרוב אפילו לפני שהחלה), אלא שמדובר היה אז בניסוי שוק - מכירת חלק מצומצם מאד של הדירות בפרויקט, בתיאום עם הבנקים המלווים את הפרויקט, כדרך "לבחון את טמפרטורת המים": לאשש את ההנחות המוקדמות של הבנק והיזם לגבי מידת האטרקטיביות הצפויה של הפרויקט ולהוכיח ליזמים ולבנקים שהתחזיות לגבי מחירי הדירות ששימשו את הצדדים לצורך הערכת הפרויקט ורווחיותו הן אמנם מציאותיות. בעיסקאות "פריסייל" אלו נקבע הסדר תשלומים ייחודי, שונה מזה שנקבע לגבי הרוכשים "הרגילים": הרוכשים נדרשו בדרך-כלל לשלם רק 20% ממחיר הדירה במועד חתימת החוזה, ואת שאר התשלום (80%) - רק במועד קבלת המפתח לדירה. מדובר היה בעיסקאות לטווח ארוך במיוחד (לפעמים אפילו 4-5 שנים בין החתימה על הסכם המכירה לבין מועד קבלת הדירה). רוב רוכשי הדירות בשיטה זו לא היו משקי-בית רגילים, כאלו שמבקשים לרכוש דירה למורת מגורים עצמיים, אלא משקיעים, שצורת העיסקה הזו נבחרה על-ידם כדי להשיא את התשואה על השקעתם, והדגש בה הוא הימור על עליית מחירי הדירות. השינוי העיקרי שקרה במהלך השנים הוא, לכן, שמה שבעבר היה סוג של "בלון ניסוי" ליזמים ולבנקים - הפך לשיטה הנפוצה למכירת דירות חדשות.

מה גרם לשינוי?

הרקע לשינוי של צורת ההתקשרות של משקי בית עם יזמים הוא כפול: ראשית - האצת ההתייקרות של מחירי הדירות על רקע הריבית הנמוכה שפיתתה משקיעים להצטרף למעגל רוכשי הדירות ויצרה רושם שמדובר בהימור חסר-סיכון; שנית - העלייה הדרמטית בשנתיים האחרונות של הריבית על הלוואות משכנתא, שהרחיקה את רכישת הדירה מהישג ידם של משקי-בית רבים וגרמה לירידה של הביקוש לרכישת דירות. סחרור מחירי הדירות שנמשך למעלה מעשור הפך את שוק הדירות לרולטה לאומית וגרם להצטברות מלאי ניכר של דירות בידי משקיעים. התייקרות המשכנתאות גרמה למצוקת מימון אצל רוכשי דירות, ולכן נולד הפתרון של דחיית תשלומים. בנק ישראל החל להעלות את הריבית המוניטרית לקראת אמצע 2022, והריבית עלתה בתוך כשנה בשיעור דרמטי ובעקבותיה ריבית ה"פריים", התשואה לפידיון בשוק האג"ח והריבית הקבועה על הלוואות משכנתא. התייקרות המשכנתאות גרמה מצידה להתכווצות הביקוש לדירות, להאטה בקצב המכירה של דירות ולעלייה לא מתוכננת ומדאיגה במלאי הדירות הלא-מכורות שבידי היזמים.

האטת קצב המכירה של דירות חשפה את היזמים לקשיי נזילות ולחשש מפני קריסה פיננסית. יזמים נמנעים מלהגיב למיתון הביקוש בדרך של הפחתת מחיר: חששם הוא שהפחתת מחירים שכזו תאותת לרוכשים הפוטנציאליים שהמוכרים נקלעו למצוקה, ולכן שיכולת המיקוח של הרוכשים הפוטנציאליים השתפרה. חשיבה כזו עלולה להניע את הקונים לעכב את הרכישה כדי להפעיל לחץ על היזמים להוריד מחירים, מה שעלול להחמיר את המיתון. משום כך, היזמים מנסים להמריץ את הביקוש על-ידי יצירת הפחתות-מחיר סמויות (מתן הטבות נלוות לרוכשי הדירות במקום הפחתת מחירים מפורשת). הכלי העיקרי שבו השתמשו היזמים להמריץ את רכישת הדירות הוא הרחבת השימוש בשיטת ה"פריסייל". המהלך הזה נחל הצלחה, ונראה שהיזמים הצליחו להתמודד עם האיום של מיתון הביקוש: הכותרות בתקשורת מדווחות על גידול במספר העיסקאות ואפילו על התייקרות מחירי הדירות למרות איום של האטה מצד הביקוש. בדרך, שיטת ה"פריסייל" הפכה לדרך נפוצה לרכישת דירות הנמצאות בשלבי בנייה (היא מכונה לרוב "שיטת 20/80" או "שיטת 10/90". על התופעה ראו הסבר בדוח היציבות הפיננסית של בנק ישראל למחצית הראשונה של 2024, כאן. לפי הדיווח של בנק ישראל, ההלוואות המתבססות על דחיית תשלומים מהוות כבר למעלה מ-15% מההלוואות החדשות; אני מעריך לכן שהן מהוות כשליש מההלוואות לרכישת דירות חדשות. זוהי הערכה נמוכה משמעותית מזו שמצוטטת ב"דה-מרקר" בעקבות דיון של "פורום שווי הוגן" שנערך בנושא באוניברסיטת רייכמן - 70-80% - ראו את המאמר של מיכאל רוכוורגר כאן ואת הנייר של "פורום שווי הוגן" כאן). 

מה נותנת העיסקה לשני הצדדים?

מבצעי דחיית התשלומים מאפשרים לרוכשי הדירות "לחתום" על הסכמים לרכישת דירות בהתבסס על תשלום קטן יחסית ממקורותיהם העצמיים וכמעט ללא התחייבות תזרימית לתקופה של מספר שנים. טכנית, כלולה בעיסקה כזו גם הלוואת "בלון" (הלוואה לתקופת-ביניים שהתזרים בגינה איננו כולל החזרי-קרן. בדיווחים של בנק ישראל היא נקראת "בולט" - Bullet) שניתנת לרוכש הדירה כשתשלומי הריבית משולמים על-ידי היזם. התוצאה מבחינת רוכש הדירה היא שהוא "נעל" את מחיר הדירה שרכש למשך תקופה ארוכה למרות ששילם ליזם רק חלק קטן ממחירה. הוא נהנה בכך ממלוא עליית המחיר של הדירה שרכש, ובנוסף: רכישת הדירה איננה מטילה עליו נטל תזרימי שוטף. מבחינת היזם, התוצאה היא כפולה: ראשית - הוא הצליח למכור את הדירה למרות שייתכן שהוא טרם החל בתהליך הבנייה; שנית - הוא יכול להקטין את עלויות המימון שלו כיון שמדובר בהלוואת משכנתא שהיא זולה יותר מאשראי קבלני רגיל. 

מאחר שבתהליך הבנייה הארוך היזם עלול לחוות התייקרות של עלויות הבנייה - קיים נוהג שמגדר סיכון זה של היזם בכך שיתרת החוב של הרוכש צמודה למדד עלויות הבנייה. נוהג זה איננו קשיח: כשהיזם נתקל בקושי לשווק דירות הוא עשוי לוותר לרוכש, במסגרת המשא-ומתן, על חלק מהפרשי ההצמדה. יש עדויות לכך שזהו נוהג לא נדיר בשנה האחרונה. אחת ההשלכות הצדדיות של שיטת סיבסוד זו על-ידי היזם היא שמחיר הדירה המדווח לשלטונות המס (ודרכם ללשכה המרכזית לסטטיסטיקה) מתרוקן מתוכן: עלות הדירה האמיתית עבור הרוכש איננה משקפת רק את המחיר החוזי (המוחזק מלאכותית גבוה) אלא גם את ערך ההטבות הגלומות בסיבסוד שקיבל מהיזם. עלות זו איננה נמדדת בדיווח לשלטונות המס.

מהי המשמעות האפשרית של האופנה החדשה?

מבצעי דחיית התשלומים מספקים לרוכש הדירה דרגות-חופש שלא היו לו בעבר. הוא יכול לרכוש דירה גם כאשר הוא מתגורר בשכירות, ללא צורך להיקלע לנטל תשלומים כפול. הוא יכול לרכוש דירה חדשה בלא שהוא נדרש למכור את דירתו הקיימת ובכך ליהנות מתשואה מוגדלת בגין עליית מחירי הדירות בעזרת המינוף הפיננסי: רווחי הון גם על הדירה החדשה שרכש וגם על דירתו הקיימת; זהו פיתוי משמעותי בתקופה שבה מחירי הדירות עולים בקצב שנתי של 15-20%. הוא יכול לרכוש דירה למטרות השקעה בלא שיידרש להעמיד מחצית ממחירה ממקורות עצמיים (דרישה רגולטורית הקיימת לגבי רוכשי דירה נוספת המבקשים אשראי בנקאי). ולבסוף - הוא יכול להתייחס לעיסקה כאל סוג של קניית אופציה לדירה (הוא יכול למכור את הדירה לקראת מועד קבלת המפתח וליהנות מעליית מחירה בלא שנדרש להשלים את מלוא עלותה).

מהו הסיכון הפיננסי שאליו נחשף רוכש הדירה הנוקט בשיטה זו של דחיית תשלומים? אם הוא מתכנן לממן את רכישת הדירה על-ידי מכירת הנכס הקיים כעבור תקופה (דחיית המכירה של דירתו הקיימת) - הוא מסתכן בכך שמחירי הדירות ירדו במהלך התקופה ואז התמורה שתתקבל ממכירת הנכס הקיים לא תספיק לפרעון החוב (שבדרך כלל צמוד כאמור למדד תשומות הבנייה). אם הוא מתכנן לממן את פרעון החוב על-ידי נטילת הלוואת משכנתא בעתיד (במועד האיכלוס) - הוא עלול לגלות שהכנסתו נפגעה במהלך השנים ואיתה נכונות הבנק להעמיד לו את ההלוואה הנדרשת, או שהריבית על הלוואת המשכנתא התייקרה עד כדי כך שהוא איננו יכול לעמוד בנטל התשלומים הנגזר מההלוואה. הוא לא יצליח להשלים את העיסקה שתכנן.

היזם נחשף בתורו לסיכון שרוכשי הדירות לא יצליחו לפרוע את חובם בסיום הבנייה ולקבל לידיהם את הדירות, אם בגלל ירידת מחירי הדירות, פגיעה ביכולתם לקבל הלוואות מהבנק או עלייה משמעותית של ריבית המשכנתאות. הבנק, בתורו, נחשף גם הוא לסיכון שהרוכשים לא יעמדו בהתחייבויותיהם ושהיזם ייקלע בעקבות כך לקשיים פיננסיים. 

עולה מכאן שייתכן שהפתרון היצירתי של היזמים שאיפשר להם להתמודד בהצלחה עם ירידת הביקוש לדירות איננו מסלק את הסיכון האמיתי שנוצר, שזהו רק פתרון זמני, ספציפי לבעיית היזם, שיוצר חשיפה לסיכון מערכתי. התרחיש המסוכן למערכת הפיננסית הוא שילוב אפשרי של מיתון כלכלי (שיפגע בהכנסות משקי הבית ויקשה עליהם להשלים את התחייבויותיהם ליזמים), ירידת מחירי דירות (שתיצור "בור" בתוכניות המימון של משפרי דיור) ועלייה של ריבית המשכנתאות (שתקטין את יכולות המימון של משקי בית בגלל פגיעה ביכולתם לשרת את החוב שתכננו לקחת על עצמם). אם הביקוש הממותן לרכישת דירות, שבזכות שיטת ה"פריסייל" נתן איתות מטעה של חיוניות, ישוב אמנם להיות נמוך - יסתבר לנו שהסימנים החיוביים שמתפרסמים לגבי התחדשות הביקוש ועליית המחירים הם מוטעים, והענף לא נמצא על קרקע מוצקה. מה שמסתמן הוא שההצלחה להתמודד עם ירידת הביקוש איננה שלמה: המערכת הפיננסית כולה "התחממה" בשל כך והיא נמצאת ברמת סיכון גבוהה יותר.

שקט לפני הסערה?

מהאמור לעיל עולה שייתכן שאנחנו מצויים כיום במעגל קסמים מתעתע, שביסודו נמצא שיווי משקל רופף. זהו סוג של "משחק פירמידה" שבו בעלי דירות נהנים מרווחי-הון כל עוד נמצאים קונים חדשים שמוכנים להצטרף למעגל בעלי הדירות תמורת תשלום שהולך וגדל מסיבוב לסיבוב. ואכן, מחירי הדירות ממשיכים לעלות (לפחות לכאורה, בהינתן בעיות המדידה האמורות) וכולנו נרגעים ומתרגלים לחשוב שמחירי הדירות עולים בגלל חוקי טבע כלשהם - לא כתוצאה מהתפתחויות כלכליות. החולשה של מצב זה (והעובדה שכל המשתתפים העלו את סכומי ההימור שלהם) היא בכך שהוא פגיע לזעזוע שיוציא את המערכת משיווי-משקל: אם מחירי הדירות יפסיקו לעלות לתקופה מסויימת או אף ירדו (מיתון כלכלי?) - יהיו משקיעים שינסו לפרוש מהמעגל (הם הרי הצטרפו אליו רק בגלל ציפיותיהם להפקת רווחי-הון - הם אינם מפיקים שירותי דיור). ניסיונם זה עלול להחריף את התנודה המחזורית. ורוכשי דירות בשיטת ה"פריסייל", שנכנסו בהמוניהם ל"פוזיציה" פיננסית מסוכנת כדי להשיא רווחים - ייקלעו אז לקשיי מימון ועלולים לקלוע את המערכת הפיננסית כולה למשבר. הנזק העיקרי, כמו תמיד במשברים פיננסיים, ייגרם כשהציבור יעוט על פתחי היציאה כדי "לחתוך הפסדים".

מה תפקידו של הרגולטור במצב הנוכחי?

האם זה אומר שהרגולטור צריך להתערב ישירות בשוק המשכנתאות ולאסור על עיסקאות "פריסייל"? אני סבור שלא. תפקידו של הרגולטור הפיננסי איננו להגן על יחידים אלא על יציבות המערכת הפיננסית. כך, הוא איננו אמור להגביל עיסקאות "פריסייל" ממש כפי שאיננו אמור להגביל את שיעורי המימון בהלוואות משכנתא ולא לקבוע סייגים לתמהיל המשכנתאות של פרטים (הוא עושה את שניהם, למרבה הצער). הוא גם איננו אמור לקבוע לבנקים קריטריונים נוקשים למתן אשראי (הוא עושה זאת, למרבה הצער). במקום זאת, תפקידו הוא להשגיח שהמערכת הפיננסית מנהלת את הסיכונים הפיננסיים כיאות: שהיא מודעת לסיכונים, אומדת אותם, מנטרת אותם, מתמחרת אותם, מגדרת אותם, ומדווחת עליהם בשקיפות לבעלי עניין. אם אמנם כל השחקנים המוסדיים מנהלים את סיכוניהם הפיננסיים לשביעות רצונו של הרגולטור - אין סיבה להתערבות פרטנית שלו בעיסקאות: שמשקי הבית יפעלו לפי מיטב שיפוטם הכלכלי וללא התערבות מגבילה של הרגולטור בזכויות הפרט שלהם. השכר והעונש הוא שלהם. אם הוא חושש שאין לציבור כלים להעריך סיכונים ולקבל החלטות פיננסיות נבונות - הוא יכול להתבטא בתקשורת, להזהיר, לשדל. אין זה מתפקידו להפקיע ממשקי הבית את זכות ההחלטה ולהחליט במקומם.

רשימת אורח - בחירות בארה"ב: על המורכבות של תהליך הבחירה - אבנר סידי*

 

לאור התהליך המטלטל והמפרך שהסתיים זה עתה של הבחירות האחרונות לנשיאות בארה"ב – נראה לי שיש לנסות להכיר ולהבין את הייחודיות, המורכבות, וגם הבעייתיות של התהליך. בסופו של התהליך מסתבר לכולנו שבארה"ב, מאור הדמוקרטיה, כל מערכת בחירות לנשיאות היא מאורע מתיש ומתגלגל אשר מתרחש פעם בארבע שנים ואשר נמשך למעלה משנה (החל בבחירות המקדימות של מועמדי המפלגות). אבל בנוסף למאורע זה, קיימת מערכת בחירות מקבילה של "בחירות-האמצע" לשני בתי המחוקקים, אשר מתחוללת כל שנתיים, כך שהרושם האמיתי הוא של תהליך בחירות ארוך מאוד שנמשך קרוב לשלוש שנים. תהליך אינטנסיבי כזה ראוי שיזכה לניתוח יסודי של המורכבויות שלו. 

קווים היסטוריים להיווצרות התהליך

1776 – לעצמאות ארה"ב היו שותפות 13 מדינות בלבד. כמובן במשך 200 שנים אח"כ נוספו עוד מדינות (כיום מספרן 50), וטריטוריות (חמש, בהן פורטו ריקו שהיא היחידה עם ממשל עצמי).   

1787 –  נקבעה "חוקת" ארה"ב ובתוכה נקבעו תהליכים הקשורים לבחירת הרשות המחוקקת (Article 1, Section 4) , בצורה שמשאירה את העיסוק בחוקי הבחירות למדינות עצמן. כמו כן נקבעה השיטה עצמה בחלק הדן ברשות המבצעת ובחירתה (Article 2, Section 1).

1820-1920 – הוכנסו תיקונים שהגדילו את מעגל הבוחרים: תחילה בוטלו "זכויות בחירות" מיוחדות, כמו זכות בחירה רק לבעלי אדמות (1820). לאחר מלחמת האזרחים הוכנסו "תיקונים" לחוקה שנתנו זכויות הצבעה לשחורים (תיקון 15, 1870) ולנשים (תיקון 19, 1920).

1871 – חקיקת הקונגרס יצרה (בהתאם לקביעה בפרק הראשון בחוקה) אזור יחיד בארה"ב הכפוף ישירות לממשל הפדרלי, כלומר ישירות לשלטון המרכזי ואינה חלק מאחת המדינות, ומשמשת משכן לכל שלושת הרשויות. הכוונה כמובן לאזור קולומביה סביב הבירה וושינגטון (DC).

1925 – נחקק חוק "החלוקה-מחדש" (Reappointment), שעסק בהתאמת מספר נבחרים לבתי המחוקקים לפי מפקד האוכלוסין וגודל המחוזות.

1965 – נחקק חוק "זכויות הבחירות" (Voting Rights Act= VRA) שקבע זכות בחירה לכל, ואשר נחשב למעין "חוקה-מחודשת" (Reconstitution), כאשר זה נתן מעין "גג" או "שרירים" פדרליים לחוקי המדינות הנוגעים לבחירות.

כתוצאה מכל התהליכים ההיסטוריים האלו, שהתרחשו במשך כמעט 200 שנה, התקבע תהליך הבחירות הייחודי והמורכב המוכר לנו כיום.

על המורכבות והייחודיות של תהליך הבחירות

חוקי הבחירות שונים בכל מדינה. החל מהזכאות לרישום לפני בחירה (Registration) וכלה באמצעי זיהוי אישי (בהעדר תעודת זהות "רשמית" או "פדרלית" בשל עקרון הליברלי של שמירה על זכויות הפרט בפני הממשל הפדרלי) של הרשומים לבחירה בבואם לבחור. אמצעי הזיהוי משתנים – הם יכולים להיות רישיון נהיגה, כל תעודה עם תמונה, החשבון העירוני של חשמל ומים, פנקס צ'קים, ועוד.

הנקודות, השאלות או הנושאים העומדים לבחירה – כמו נבחרים לרשויות (המבצעת המחוקקת והשופטת), וכן תיקוני חוקה והרשאות שונות – ברמה המדינתית (State) או נפתית (County), שונים מנפה לנפה וממדינה למדינה. לכל הנקודות האלה (שמגיעות לעיתים לכמה עשרות) יש להתייחס בתהליך הבחירה ב"פתקי הצבעה", המשתרעים לא פעם על יותר מדף אחד או שניים.

שיטת הבחירה לנשיאות היא שיטה "לא ישירה" (בחירה באלקטורים, שהם הבוחרים בנשיא) ייחודית לארה"ב, ו"מוחלטת" (כמו באנגליה) בנגוד ל"יחסית" (כמו בארץ). המשמעות במונח "מוחלטת" היא שיתרון במאזן קולות המצביעים מתורגם לזכייה מוחלטת של המועמד בכל קולות האלקטורים באותה מדינה. כמות האלקטורים בכל המדינות נקבעה ל- 538 (חיבור פשוט של כל מספר נבחרי כל המדינות לבתי המחוקקים, בתוספת שלושה נציגי אזור קולומביה DC). המספר המינימלי הנדרש למועמד כדי להיבחר לנשיא הוא 270. מספר האלקטורים בכל מדינה זהה למספר חברי קונגרס וסנאט שיכולים להיבחר באותה מדינה. האלקטורים הנבחרים ע"י ציבור המצביעים בכל מדינה הם כביכול עצמאיים בהעברת קולם למועמד המנצח באותה מדינה, אבל מצופה מהם שיבצעו בדיוק את בחירת הבוחרים ולא יפעילו שיקול דעת עצמאי.

שיטת האלקטורים נבחרה על ידי מייסדי ארצות הברית ממספר סיבות: הראשונה - ליצור פשרה בין רצונם של האבות המייסדים שהקונגרס יבחר בנשיא, לבין רצון העם לבחור את הנשיא בעצמו בשיטה היחסית. הסיבה השנייה והיותר חשובה היא רצונם של המייסדים להבטיח את כוחן של מדינות ארה"ב הקטנות. אם הנשיא היה נבחר על פי רוב קולות ארצי, היו המדינות שאוכלוסייתן גדולה מאפילות בכוחן על אלו שאוכלוסייתן קטנה וקולות הבוחרים של המדינות הקטנות היו זניחים וחסרי ערך. הסיבה השלישית היא אולי העקרונית יותר – אם בחירת נשיא ארצות הברית הייתה נתונה בידי הסנאט, היה הנשיא כבול לתכתיבי הסנאט, שיכול היה בכל עת לפטרו. לכן ביקשו האבות המייסדים ליצור גוף טנטטיבי, זמני, שייבחר רק לשם בחירת הנשיא, ולאחר מכן יתפרק, כך שהנשיא לא יהיה תלוי באף גוף שלטוני אחר ויוכל לפעול באופן עצמאי יחסית - בסייגים שמכתיב עקרון הפרדת הרשויות.

בתוך תהליך הבחירות יש שלב מקדים של "בחירות מוקדמות" (Primary) שבהם המועמד מתחרה ברוב או חלק מהמדינות כדי לזכות בתמיכת מפלגתו, במטרה להיות מועמד המפלגה בבחירות הכלליות לנשיאות או מועמד המפלגה במדינה מסוימת לייצוג באחד מבתי המחוקקים, בבחירות המתרחשות כל 2-4 שנים.

בהתאם לעקרון הפרדת הרשויות נקבעו כללים הנוגעים לבחירת נציגי הרשות המחוקקת (סעיף 1 בחוקה), קרי לקונגרס או בית הנבחרים (בית תחתון) וכן לסנאט (בית עליון). מבנה זה של 2 בתי מחוקקים (מבנה ביקמרלי) אינו ייחודי רק לארה"ב ונהוג בארצות רבות בעולם (החל בבריטניה וכלה באינדונזיה). תפקיד הבית התחתון הוא ליזום ולהכין חוקים ותפקיד הבית העליון הוא לאשר אותם. הבחירות לקונגרס נערכות אחת לשנתיים (כאשר הכהונה היא ל- 4 שנים), לכל מדינה יש ייצוג לפי מספר התושבים שבה, ומספרם הכולל של הנבחרים לקונגרס הוא 435.  הבחירות לסנאט נערכות גם הן אחת לשנתיים אולם בכל סבב מועמד לבחירה רק שליש מחברי הסנאט כך שכהונתם נמשכת 6 שנים. מספרם הכולל של הסנטורים הוא 100 כשלכל מדינה יש ייצוג ע"י שני סנאטורים בלבד ללא תלות בגודל המדינה ולא במספר תושביה.

לא לכל אזורי הבחירה יש ייצוג מלא בבחירות לנשיאות או לבתי המחוקקים. למשל, בטריטוריות (כמו פורטו ריקו, גואם, סמואה, איי הבתולה) אין אפשרות לבחור בנשיא, ובאזור-קולומביה (DC) אין אפשרות לבחור לסנאט ואין לתושבים שם נציג מן המניין בקונגרס (אלא נציגות המייצגת אותם בוועדות וגם בדיוני המליאה, אך לא בהצבעות מליאה).

בהתאם לחוקה הפדרלית, לכל מדינה יש עצמאות חוקתית ומנהלתית בקביעת, תיקון וחלוקה מחדש של "אזורי" (Zones) הבחירה. כמובן שכל ממשל מדינתי יכול לשנות את אזורי הבחירה כראות עיניו ולהתאימם לפי הצרכים הפוליטיים המכוונים לסיכויי היבחרו מחדש.

הזכות והחובה לבחור ולהיבחר היא זכות בסיסית לכל האזרחים. לכן המכניזם של תהליך ההצבעה מכוון ברמה הפדרלית להיות "מתירני" ככל האפשר, וליצור ולעודד אפשרויות הצבעה "שלא במקום המגורים" ואפילו מחוץ לגבולות ארה"ב (Absentee Vote), אם בדואר (Mail Vote), בפקס או אפילו בדוא"ל. גם תהליך ההצבעה אינו מוגבל ליום ההצבעה בלבד, ולכן מותרת "הצבעה מוקדמת" (Early Voting) מספר שבועות לפני יום ההצבעה. כל זה במטרה להגדיל את אחוז המתייצבים (Turnout) להצבעה. עם זאת, יום הבחירות איננו יום חופש. ההצבעה המוקדמת הפכה במשך השנים לחלק הולך ועולה במסגרת האפשרויות להצבעה: 25% מהמצביעים הצביעו "מוקדם" ב-2016, 45% ב-2020 בשל הצורך להצביע בקהל לא גדול או צפוף בזמן מגפת הקורונה, ו- 50% ב-2024 כאשר גם המפלגה הרפובליקנית הגיעה למסקנה שזו דרך טובה לעודד הצבעה ולנייד את בוחריה ללא הגבלת זמן וללא לחץ ביום הבחירה. אפשרות הצבעה "שלא במקום המגורים" הופיעה כבר מיד עם "עצמאות" ארה"ב (כאשר המתיישבים הלבנים באזורי האינדיאנים היו מוגבלים בניידות), והתפתחה בעיקר בזמן מלחמת האזרחים (כשחיילים רבים היו מחוץ לבית). ההצבעה מחוץ לגבולות המדינה שייכת יותר לעידן שלנו, והיא אמנם שונה ממה שמותר או אפשרי לתושבי ישראל, אבל דומה למה שנהוג גם באירופה (למשל לאזרחי צרפת, מולדובה, ואפילו תורכיה). ההצבעה באמצעות דוא"ל/פקס הופיעה רק לאחרונה והיא מנסה להתאים ולנצל את התקדמות הטכנולוגיה לעידוד ההצבעה.

אנומליות

כמובן שכל המורכבות והייחודיות שלעיל יכולה להיות מקור לאנומליות, תקלות, ומוזרויות שיכולות לסבך את תהליך הבחירה והמשילות. חוקי הבחירות שאין להם אחידות פדרלית והמשתנים לפי מדינות יצרו מספר אנומליות. למשל – הכללת תושבים שאינם אזרחי ארה"ב ורישומם בפנקס הבוחרים בבחירות הכלליות או המדינתיות. נוצר אפילו מצב אבסורדי שבו מדינת וירג'יניה הייתה צריכה לפנות לבית המשפט העליון כדי שזה יתיר לה להתנגד לפסיקת שופטת פדרלית שהורתה לה (בשל עקרון הליברליות) להימנע מהוצאה "גורפת" מרשימת הבוחרים של כמה אלפי בוחרים רשומים שהתברר שאינם באמת אזרחי ארה"ב [1]. קיימים 19 אזורי בחירה ברחבי ארה"ב המתירים השתתפות בבחירות לרשויות המקומיות לתושבים שאינם אזרחים [2]. בבחירות האחרונות ב-2024,  8 מדינות בארה"ב נאלצו להעביר תיקוני חוקה במדינות עצמן האוסרות על אפשרות כזו [3]. אפילו באמצעי זיהוי של הרשומים בפנקס הבוחרים יש בעייתיות – ראה ניסיון של מדינת ג'ורג'יה למנוע זיופי בחירות ולהתעקש על הצגת רישיון נהיגה עם תמונה (ולא תחליף הניתן לזיוף כמו כרטיס ספריה) [4], אשר נתקל בהתנגדות עזה של האגף הליברלי במפלגה הדמוקרטית (כולל הנשיא ביידן) בטענה של חזרה לחוקים דרקוניים מעידן ההפרדה הגזעית (Jim Crow Era) אשר מפלים את השחורים שאינם נושאים בד"כ רישיון נהיגה [5].

החופש שניתן למדינות בניהול הבחירות כולל גם חופש לשינוי אזורי בחירה (Voting Zones). לכל מדינה יש עצמאות חוקתית ומנהלתית בקביעת, תיקון וחלוקה מחדש של אזורי הבחירה, וכאשר כל שינוי ממשל מדינתי מביא עמו את שינוי אזורי הבחירה כדי להתאים אותן לפי לצרכים הפוליטיים המכוונים להגדלת סיכויי היבחרות אותו ממשל מחדש – זה גורר אחריו תמיד ביקורת קשה של פגיעה בליברליזם וחופש הביטוי מצד הצד המפסיד.

שיטת הבחירות ה"לא-ישירה" דרך אלקטורים הנבחרים בכל מדינה (כפי שהחוקה קבעה במטרה להעניק עצמאות למדינות משלטון ריכוזי מידי מצד הממשל הפדרלי), נקבעה להיות גם "מוחלטת" כדי להפוך רוב זעיר בספירת הקולות לרוב המאפשר לבדל את המנצח ולצייר תמונה ברורה של ניצחון שתתיר "משילות". אכן, בבחירות האחרונות טראמפ זכה בכל המדינות "המתנדנדות" ביתרון זעיר שהיה בין 0.5-1%, אבל יתרון זעיר זה נתן לו "את כל הקופה" והפרש של כמעט 100 קולות אלקטוראליים. השיטה ה"מוחלטת" יכולה במקרים מסוימים להעניק את הניצחון גם למי שלא זכה במירב הקולות בספירת קולות כוללת של כל המדינות יחד (Popular Vote). מצב כזה כבר קרה חמש פעמים בעבר (בעידן האחרון – בבחירות בהן הפסידו מועמדים דמוקרטיים כמו אל גור ב- 2000 או הילרי קלינטון ב-2016). כמובן שמצב כזה המנוגד לכאורה לעקרון הבסיסי הדמוקרטי שבו הרוב הפשוט צריך לקבוע את תוצאת הבחירות, מעלה כל פעם מחדש (כמובן מצד נציגים של המפלגה הדמוקרטית) את הרעיון של שינוי שיטת הבחירות, אבל עלול גם לחסל את עקרון ההפרדה בין הממשל הפדרלי לממשל המדינתי שנקבע בחוקה, ובעקבותיו לחבל בעצמאות היחסית של המדינות במסגרת הפדרלית.

עצמאות האלקטורים בהעברת הבחירה שלהם למועמד שנבחר באותה מדינה היא מוחלטת לפי החוקה, אבל גם תיאורטית בלבד. אין מקרים בהם אלקטור כלשהו החליט לשנות את בחירת הבוחר ולהעביר את הצבעתו למועמד אחר. זה לא מנע בעבר מטראמפ, בהיוודע כשלונו בבחירות 2020, לנסות לשכנע אלקטורים במדינות שהפסיד להעביר את הצבעתם אליו, ולנסות לנצל "לקונה" זו בחוקה.

השיטה של חלוקת הרשות המחוקקת לשני ראשים – בית עליון ותחתון – יצרה מצב מכוון מראש בו שני הראשים תלויים זה בזה, כאשר הקונגרס כמחוקק ראשוני זקוק לאישור הסנאט, בעוד הסנאט אינו יכול ליזום חוקים אלא רק לאשרם. מצב זה, שנוצר בהגיון מסוים של האבות המייסדים כחלק מהפרדת הרשויות וכן הפרדת הכוחות בתוך רשויות הממשל – יכול להביא (כפי שקרה בשני העשורים האחרונים מאז תקופת כהונת הנשיא אובמה) ל"שיתוק חקיקה" במצבים בהם הממשל המכהן מאבד שליטה באחד משני הבתים (כפי שקרה לנשיאים אובמה, טראמפ וגם ביידן בכל אחת מהבחירות-אמצע בתקופת כהונתם). למעשה שני בתי המחוקקים מנטרלים זה את זה ואינם יכולים להשלים ביחד תהליך חקיקה מסודר לפחות חצי הזמן בשני העשורים האחרונים. זה הופך גם את מוסד הנשיאות לחסר משילות מלאה, כאשר הנשיא מאבד את תמיכת החקיקה בכל פעם שנתיים אחרי זכייתו בנשיאות, ויכול לנצל משילות מלאה רק בשנתיים מתוך ארבע שנות כהונתו. כלומר, רק מה שהצליח לבצע בשנתיים הראשונות, יעלה בידו לבצע משך כל ארבע שנות כהונה. מצב זה מסביר גם את האנומליה האמריקנית בה הנשיא נציג הרשות המבצעת נאלץ להשתמש במעין חקיקה מקבילה באמצעות "צווים נשיאותיים", במקום להשתמש בתהליך חקיקה מסודר של הרשות המחוקקת.

הגודל והשטח של 50 מדינות ארה"ב המשתרעות לרוחב 5 אזורי-זמן (מניו-יורק עד להוואי) גורם מדרך הטבע לחשיפה מדורגת של תוצאות הבחירות – תחילה בחוף המזרחי, אח"כ במערב התיכון, באזור ההרים, בחוף המערבי, ולבסוף בהוואי. חשיפה מדורגת זאת והפצה מוקדמת של התוצאות בחלק גדול מהמדינה, כאשר ההצבעה טרם הסתיימה בחלק אחר – יכולה בהחלט להשפיע על הצבעת מצביעים בחלק האחר של ארה"ב שעדיין לא הצביע. באופן אבסורדי היא הופכת לא פעם את הצבעת המדינות בחוף המערבי ללא רלוונטית, כאשר הצבעה בחוף המזרחי ובמערב התיכון (שם מצויות 5 מתוך 7 המדינות "המתנדנדות") כבר הכריעה את גורל הבחירות. כמובן שגם הבדלי מזג-אויר בין החוף המזרחי למערבי יכולה לשנות באופן אקראי את הופעת המצביעים (Turnout) בקלפי ביום ההצבעה.

ולבסוף – ההצבעה מוקדמת או בדואר יכולה להיות מקור לאי סדרים. למשל – בזמן מגפת הקורונה (בחירות 2020), כשהמערכת עדיין לא הייתה ערוכה לקליטת הצבעה מוקדמת או בדואר בצורה מסיבית, שילוב תוצאותיה בתוצאות ההצבעה ביום הבחירה גרם לבעיות בספירת הקולות ולדיווח תוצאות מאד מאוחר רק מספר ימים אחרי יום ההצבעה.  לכן, כשזה קרה באחת המדינות ה"מתנדנדות" (כמו בג'ורג'יה, בנובמבר 2020) שהיו קריטיות להכרעת התוצאה הסופית - ההכרעה של תוצאת הבחירות התעכבה בשבוע. במצב כזה שהוא מצב הקרוב ל"תיקו" בין שני מועמדי המפלגות הגדולות, איחורים כאלו בהכרעה ובפרסום התוצאות הסופיות יכולים לגרום למתח רב ואי-סדרים ואפילו חשש מהתפרצות מהומות והתפרעויות, כפי שכבר קרו במהומות ינואר 2021, וכפי שהיה לו צפי בבחירות האחרונות ב- 2024.

גם איסוף לא נשלט או לא מבוקר של פתקי-הצבעה המיועדים להגיע בדואר ממקומות איסוף מוגדרים (DropBox) והבאתם למוקדי ההצבעה – יכול להיות מקור לבעייתיות, וביקורת בשל חשש מזיופים (כפי שקרה בבחירות 2020 והגיע לדיון במספר בתי משפט פדרליים ואפילו בית המשפט העליון). בעייתיות או אנומליה נוספת הקשורה להצבעה בדוא"ל/פקס היא הצורך לוויתור על סודיות בעת שימוש בצורות הצבעה אלו, בניגוד לעקרון הבסיסי המנחה בדמוקרטיה שהוא סודיות הבחירות.

סיכום

תהליך ההצבעה האמריקאי הינו תהליך מאד מורכב וייחודי, המותאם למדינה (או צבר-מדינות) כה גדולה בה עקרונות הדמוקרטיה של שוויון לכל הפרטים, הפרדת רשויות וכוחות בממשל, ועצמאות יחסית של מדינות כה רבות ושונות זו מזו בתוך המבנה הפדרלי הענקי הזה – שהיו אור לעיני האבות המייסדים, ונשמרו בקנאות ע"י ממשלים מתחלפים במשך למעלה ממאתיים שנה. אין ספק שלתהליך מורכב ומסובך כזה יכולות להיות בעיות, תקלות ומוזרויות, אולם יש ללמוד הרבה ממעוז הדמוקרטיה האמריקנית, ולהתפעל מהאופן בו היא מנסה להתאים את עצמה לרוח הזמן ולהשתנות תנאי המציאות.

* פרופ' (אמריטוס) סידי הוא רופא שבילה תקופות ארוכות בארה"ב

מקורות:

1) https://www.cbsnews.com/news/supreme-court-virginia-voter-rolls/

 2) https://www.wsj.com/opinion/santa-ana-california-noncitizen-voting-ballot-measure-dd-dc4c30b6

 3) https://www.washingtonpost.com/politics/2024/11/05/states-ballot-measures-non-citizens/

 4) https://sos.ga.gov/page/georgia-voter-identification-requirements

 5) https://edition.cnn.com/2021/03/26/politics/joe-biden-georgia-voting-rights- bill/index.html

ההכרעה של ישראל: התרחיש הכלכלי

 

חידה

למעלה משנה לאחר שפרצה המלחמה, עולה שאלה מטרידה: כיצד קורה שלמרות המלחמה הארוכה והקשה - התפקוד הכלכלי של המשק הישראלי כמעט ולא נפגע? האומדן הרשמי שפורסם מעיד אמנם שהתוצר לא צמח ב-2024, אבל לטעמי הוא היה אמור בכלל לרדת, ובמידה משמעותית; היינו צריכים להיות שרויים כבר במשבר כלכלי. העלות הישירה של המלחמה היא אדירה, אם במונחי הוצאה צבאית ואם במונחי הוצאה אזרחית (תשלום למגוייסים, פיצויים למפונים, וכו'). הנזק הכלכלי העקיף גם הוא עצום - אובדן תוצר, משבר קיצוני בחלק מענפי המשק (ממוקד בענפים כמו תיירות, אירוח וכו'). והמשבר לא צפוי לחלוף ביום שבו תיפסק הלחימה - גם ההוצאות העתידיות של הממשלה צפויות להיות עצומות: תידרש עליית מדרגה ניכרת ופרמננטית של הוצאות הביטחון לאור הליקויים שנחשפו במלחמה (הגדלת הסד"כ, הצטיידות), ותידרשנה השקעות-עתק לשיקום הישובים בדרום ובצפון. על אלו צריך להוסיף את האיתותים המדאיגים שבישראל פועלת ממשלה לא-מתפקדת שנמנעת מלקבל החלטות מדיניות שיש בהן כדי לקצר את המלחמה ובמקביל מכחישה את ממדי הבעייה הכלכלית, את ירידת דירוג האשראי הבינלאומי של ישראל, את הפגיעה בתדמיתה של ישראל במדינות המערב על רקע הפגיעה הקשה באוכלוסייה האזרחית ברצועת עזה, ואת הסימנים המדאיגים של הגירה שלילית ונטישה מתמשכת של חברות בינלאומיות את ישראל. איך, מול כל זה, השקל עדיין יציב-יחסית, האינפלציה עדיין כבושה ואיננו רואים גידול מהיר של שיעור האבטלה ושל בריחת הון מישראל? אין לי תשובה לשאלות אלו. אני חושש שמדובר בפיגור בהופעת הסימנים: מתחת לפני השטח (נתוני הסטטיסטיקה השוטפים) הרגועים נצברות בעיות שעוד תיחשפנה בעתיד.

האם אנו יודעים מהי עלותה של המלחמה?

מידי פעם מתפרסמות בתקשורת הערכות כלכליות על עלות המלחמה. הדיון הציבורי הזה הוא אמנם חשוב, אבל ראוי להיזהר בפרשנות שאנחנו מייחסים לנתונים הכמותיים: זהו ז'רגון מקצועי שבא לענות על צרכים מצומצמים, כאלו שמתמקדים בתחשיבים ספציפיים: מונחי תקציב הממשלה, מונחי חשבונאות לאומית, וכו'. הם אינם מציגים את עלותה המלאה של המלחמה. לדוגמה, מדידת עלות המלחמה במונחי תקציב מתייחסת רק למשתנים הכלולים בתקציב - גידול של ההוצאה הממשלתית (צבאית ואזרחית) וירידה של תקבולי המיסים - היא איננה מתייחסת להשפעות הכלכליות הרחבות: לאובדן התוצר, להשפעה השלילית של המלחמה על ההשקעות בענפי המשק, למאזן התשלומים, להשפעת הורדת הדירוג הבינלאומי של ישראל על גובה תשלומי הריבית של הסקטור העסקי, למאזן ההגירה, וכו'. גם המדידה הכלכלית הרחבה היא מוגבלת: היא איננה מבחינה בין תפוקה אמיתית לבין תשלומים לעובדים שאינם מועסקים (בעיקר בסקטור הציבורי), והיא איננה מתייחסת כלל למושגים של רווחה החורגים משעוני המדידה של החשבונאות הלאומית. לכן, ההערכות הכלכליות המתפרסמות בציבור עונות רק על שאלות ספציפיות: השפעת המלחמה על גירעון הממשלה ועל היקף החוב הציבורי, או השפעתה הצפוייה של המלחמה על תוואי הצמיחה של המשק. לכן, אין תשובה יחידה לשאלת עלותה של המלחמה - אמור לי מה בדיוק אתה רוצה למדוד ואנסח את תשובתי בהתאם. וכל זה עוד לפני שנזכיר לעצמנו שאנחנו לא עוסקים במדע מדויק, בפיזיקה בעולם חסר-חיכוך, ואין לנו באמת מידע כמותי מדויק על מה שצפוי: לצורך ביצוע אומדנים והערכות כלכליים יש צורך להסתמך על מודלים אקונומטריים של התנהגות שמנסים לנבא כיצד תגיב התפוקה לשינויי הביקוש, כיצד תגיב הצריכה הפרטית לשינויי ההכנסה, וכיצד יגיבו שער החליפין וקצב האינפלציה לזעזועים ריאליים שיקרו במשק. אז אמנם חשוב להעריך השפעות ומגמות, בעיקר לצורך תכנון וקבלת החלטות, אבל היכולת לאמוד ולחזות משתנים כמותיים היא מוגבלת, וזאת עוד לפני שנודה שאיננו יודעים כלל עד מתי תימשך המלחמה ובאיזו עצימות. אני מציע, לכן, להתמקד בתרחישים אפשריים ולא בתחזיות נקודתיות: יכולתנו להעריך מגמות עולה משמעותית על יכולתנו לנבא נקודתית את ערכם של המשתנים הכלכליים.

כיצד נראה התרחיש הכלכלי הנייטרלי של ישראל?

העלות התקציבית של המלחמה (לרבות ירידת תקבולי המיסים לאור המיתון הכלכלי) תביא לגירעון ממשלתי אדיר ב-2024 ואילך. הממשלה לא תוכל לממן את מלוא הוצאות המלחמה על-ידי הגדלה של החוב, שכן צעד כזה יאותת לשוקי ההון הבינלאומיים שהממשלה אינה מצליחה להתמודד עם האתגר הכלכלי והתוצאה הבלתי-נמנעת שלו תהיה הורדה נוספת של דירוג האשראי הבינלאומי של ישראל, בריחת הון, פיחות השקל והאצה של קצב האינפלציה. לכן לא תהיה לממשלה ברירה אלא לנסות לממן חלק מהוצאות המלחמה בדרך של העלאת שיעורי מיסוי. זה אומר שהגירעון הממשלתי יגדל, ובעקבותיו גם החוב במונחי תוצר. זה אומר שיחס החוב לתוצר, שירד ב-2022 לכ-60% - יגדל כנראה ב-10-15 נקודות אחוז בשנתיים הקרובות. זה אומר שפרמיית הסיכון ותשלומי הריבית של ישראל יעלו חדות, ועל ישראל יהיה להתאמץ כדי להתמודד עם האתגר מבלי לאבד שליטה ולהיקלע למשבר. במקביל, העלאת שיעורי המס תגרום לפגיעה בשימושים האזרחיים ובעיקר בצריכה הפרטית. זה הולך להיות מורכב וכואב.

האם העמידה בהצלחה באתגר היא אפשרית? זה תלוי ביכולתה של הממשלה לשכנע את הציבור בישראל ואת שוקי ההון הבינלאומיים: 1) שיש בידה תכנית כלכלית אפקטיבית שבכוחה לנווט את המשק לחוף מבטחים מבלי להסתכן בהתפרצותו של משבר; 2) שהיא פועלת בהתאם לתכנית זו שלה. לשם כך דרוש שלשחקנים הפרטיים יהיה אמון באיכות הניהול של המדיניות הכלכלית של ישראל, ולשם כך נדרשת שקיפות. זה לא יהיה פשוט לממשלה שטרחה עד כה להכחיש את עצם קיומן של הבעיות הכלכליות של ישראל (זכרו את התגובות המתקרבנות של הממשלה להודעה על הורדת הדירוג הבינלאומי של ישראל), שמסרבת בתקיפות לבצע קיצוצים בתקציבי ההוצאה הקואליציוניים, ושיש לה נטייה קבועה להאשים את התקשורת בעויינות ולהשתלט עליה כדי לשלוט במסריה.

מן הסתם, התרחיש הזה לא יתממש אם המלחמה תימשך עוד זמן רב, אם הממשלה תתעקש לשמור על גובה הכספים הקואליציוניים, אם בגלל חולשה פוליטית היא תחשוש מהעלאת שיעורי המיסוי ותאפשר במקום זאת לחוב הציבורי לגדול במהירות, ואם היא תנסה להסתיר את נתוני המשק מהציבור בדרך של תרגילי רמייה ו'קונצים' תקציביים (העברות סעיפים בין שנות-תקציב, גיוס מקורות מימון מזדמנים לביצוע שיפורים "קוסמטיים" של הנתונים, וכו'). שימו-לב בהקשר זה למהלך המוצע של מיסוי רווחים לא-מחולקים שאינו אלא תרגיל חשבונאי-תקציבי להקדמת הכנסות ממס שמטרתו לשפר את נתוני 2024 על-חשבון נתוני השנים הבאות.

כיצד נראית קריסה?

המשק הישראלי נמצא כיום בשיווי-משקל רופף: דחיפה לא זהירה שלו על-ידי הממשלה עלולה לגרום לו להתחיל להתדרדר במדרון. מרגע שתחל התדרדרות ייכנסו לפעולה כוחות כלכליים שיאיצו אותה. כך, הגדלה מוגזמת של הגירעון הממשלתי עלולה להביא לגידול מהיר מידי (לטעמם של שוקי ההון הבינלאומיים) של החוב במונחי תוצר ובעקבות כך להורדה נוספת של דירוג האשראי של ישראל, לירידה נוספת של ההשקעות בענפי המשק, להעמקת אובדן התוצר, לירידה בהיקף התעסוקה בסקטור הפרטי, לבריחת הון מישראל, לפיחות של השקל, ולהאצה של קצב האינפלציה. זהו תהליך שעלול "להזין את עצמו": בריחת הון היא תופעה מידבקת, פיחות השקל יכול לגרום להתגבשות ציפיות שיניעו המרה המונית, ואינפלציה מואצת היא מחלה שקשה להחלים ממנה. מאמצי החילוץ להם תידרש ממשלה עתידית כדי לייצב את המשק ולהבריאו קשים בהרבה מאלו שנדרשים כיום כדי להימנע מגלישה במורד החלקלק - ראו את הכישלון של ניהול המשבר בשנות ה-70', לאחר מלחמת יום-הכיפורים. העמידה באתגר תלויה באיכות המנהיגות הכלכלית של הממשלה ובאמון שהציבור הרחב (בארץ ובחו"ל) ייתן בה. מה שקריטי במצבנו הנוכחי הוא לדרוש מהממשלה לתפוס את ההגה הכלכלי, לקבל החלטות אמיצות (מימון המלחמה הוא מאמץ כביר) ולשמור על שקיפות לגבי מצב המשק - לא לברוח מהחלטות, להכחיש את חומרת הבעיות ולהאשים את התקשורת והעולם כולו בעויינות. ללא כל אלו - הקריסה הכלכלית תהיה בלתי נמנעת.

כיצד נראה התרחיש הכלכלי האופטימי של ישראל?

אם הממשלה תאמץ את היוזמה המדינית שמציעה ארה"ב, שעיקריה יצירת ברית אסטרטגית עם המדינות הערביות המתונות במזה"ת בחסות ארה"ב, נפתחת אופצייה כלכלית אחרת לישראל. השוני של תרחיש זה מקודמו הוא בשלושה דברים: 1) הקדמת הסיום של המלחמה הנוכחית ותחילת תהליך השיקום הכלכלי; 2) פתיחת שוקי מסחר חדשים לישראל במזה"ת במדינות הערביות; 3) שיפור בקשריה הכלכליים של ישראל עם מדינות האיחוד האירופי על רקע הפסקת המלחמה ונכונות לסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

היתרון הכלכלי של הברית המזרח-תיכונית הוא שיש בכוחה להצעיד את ישראל לתהליך מואץ של שיקום ופריחה. מאחר שהנזק הכלכלי של המלחמה הוא ניכר ורובו עדיין סמוי מהעין, השיקום היה אמור להימשך תקופה ארוכה ולהיות כרוך במיתון כלכלי, באינפלציה ובפגיעה ברמת החיים. הצטרפות לברית תיצור לישראל הזדמנות היסטורית, בזכות פריצה לשווקים חדשים והרחבת היקפי הסחר. אירופה נמצאת במירוץ חימוש (הגנתי בעיקרו) נוכח האיום הרוסי, והמערב כולו (לרבות בנות הברית במזרח הרחוק) מתכונן לקראת האפשרות של עימות צבאי עם סין. זוהי הזדמנות לישראל להפוך לענק בתחום התעשייה הצבאית בהתבסס על ידע וטכנולוגיה ומוניטין. התייצבותה של ישראל כיצרן נשק למערב תביא להיווצרות "נס כלכלי" חדש: גידול מהיר של ההשקעות בענפי המשק, צמיחה מהירה (בעיקר של ענפים עתירי-ידע ובעלי ערך מוסף גבוה), סגירת הגירעון הממשלתי והקטנה של החוב הציבורי במונחי תוצר, ובמקביל - חזרה לתוואי היסטורי של שיפור השירותים הציבוריים (חינוך, בריאות, תחבורה וכו'). זה יקצר מאד את תהליך ההתאוששות של המשק בעקבות המלחמה, זה יכול לבלום (ואפילו להפוך) את בריחת המוחות מישראל ולחדש את העלייה לישראל, וזה יגייס את תעצומות הנפש של ישראל כפי שנחשפו מאז החלה המלחמה. כל זה יכול לקרות במזרח-תיכון שנטש את דרך המלחמה ושמתקדם במסלולי שיקום כלכלי ואזרחי של רצועת עזה בהתבסס על השקעות של מדינות המפרץ והמדינות המערביות. ההכרעה היא בידינו.

ישראל נדרשת להכרעה

 

עם החתימה על "ההסדרה" בגבול לבנון, המערכה הצבאית של צה"ל מול חיזבאללה נעצרה ואולי גם הסתיימה. המערכה מול החמאס ברצועת עזה נעצרה אף היא, אם כי לא פורמלית. בכך, המלחמה שהחלה ב-7 באוקטובר 2023 מתקרבת לסיומה. הדעות בציבור נחלקות: יש הסבורים שאסור לישראל לעצור בשלב הנוכחי וקוראים להמשיך את המלחמה עד שתושג הכרעה מוחלטת של החמאס וחיזבאללה. אחרים סבורים שישראל מיצתה את המהלכים הצבאיים וקוראים לחתימה על הסכמים שיבטיחו שקט בשתי החזיתות ושחרור החטופים שמוחזקים בידי החמאס. ישראל נמצאת על פרשת דרכים. מה תהיה ההכרעה שלה?

ב-14 החודשים האחרונים השתנה מצבה האסטרטגי של ישראל שינוי קיצוני. במערכה ארוכת-השנים של ישראל מול איראן בנתה האחרונה "טבעת אש" סביב ישראל, שתפקידה היה להוות איום אפקטיבי על ישראל לבל תתקוף את פרויקט הגרעין האיראני שאמור היה לבסס את השתלטותה של איראן כמעצמה אזורית. האיום אכן היה אפקטיבי: מערך הטילים שהקים החיזבאללה היה עצום, ובעל פוטנציאל לגרום להרס כבד לעורף האזרחי של ישראל ולתשתיות הלאומיות שלה. ההתקפה המפתיעה והרצחנית של החמאס על ישראל גרמה לה להתגבר על היסוסיה ולצאת לתמרון קרקעי נרחב ברצועת עזה שמטרתו חיסול היכולות הצבאיות של החמאס. התוצאה הייתה לא רק השמדה של יכולות צבאיות והרס תשתיות, אלא גם כיבוש הרצועה וגרימת הרס והרג נרחב במגזר האזרחי. העובדה שהחיזבאללה לא הצטרף להתקפה של ה-7 באוקטובר (ומצד שני פתח בירי מתמשך על צפונה של ישראל)  איפשרה לישראל לפעול בשלבים ולתקוף אותו רק בחודש ספטמבר 2024. התקפה זו הוכחה כאפקטיבית: היא פגעה קשות בחיזבאללה מבלי שזה הצליח לממש את תכניותיו המקוריות לפגוע בעורף הישראלי. בשני סבבים של תקיפה איראנית בליסטית ישירה על ישראל (באפריל ובאוקטובר 2024) נחשפה עליונות מוחלטת של ישראל: יכולתה להתגונן מפני תקיפה בליסטית כמעט ללא שנגרם לה נזק משמעותי, ויכולתה להפשיט את איראן מיכולת התגוננות כנגד התקפה אווירית. התוצאה של מלחמה ארוכה זו היא שישראל פגעה אנושות בתדמיתה של איראן כמעצמה אזורית תוך פגיעה קשה בשלוחיה. חל שינוי אסטרטגי קיצוני. השאלה היא מה תהיה כעת בחירתה של ישראל.

הבחירה הסבירה היא לאמץ את היוזמה האמריקנית לקידום ברית הגנה אזורית בחסותה. ברית כזו עם מדינות האזור המתונות תאפשר לישראל לפתוח איתן קשרי חוץ ומסחר פורמליים. היא תאפשר לישראל (וגם תחייב אותה) לסגת מלבנון ומרצועת עזה. במסגרתה תידרש ישראל להכריז על תחילת המהלכים לסיום הסכסוך הפלסטיני-ישראלי ועל נכונותה לקבל פתרון של הקמת מדינה פלסטינית עצמאית. ברית כזו תבשר על יציאת האזור כולו למרחב של פריחה כלכלית. ואכן, הגיע הזמן שהמזרח התיכון יחדל להיות אי של נחשלות כלכלית, בערות וקנאות דתית ויחתור לרווחת כל תושביו. הפוטנציאל הכלכלי קיים.

ואם לא? אם בכל-זאת תגבר על ישראל הרוח הלאומנית, זו המקדשת את השליטה בכל שטחי ארץ ישראל והמובילה להתמשכות הסכסוך הלאומי הפלסטיני-ישראלי? מעבר לסכנה של הבידוד המדיני והנטל הצבאי הכבד קיימת הבעייה הכלכלית. עלותה הדמיונית של המלחמה האחרונה עלולה לגרום לשקיעתו של המשק הישראלי למשבר כלכלי עמוק. בידוד בינלאומי וניתוק (גם חלקי) משוקי ההון הבינלאומיים יחריפו את המשבר. התוצאה תהיה ירידה של ההשקעות הזרות במשק הישראלי, אובדן תוצר, היחלשות השקל, האצת האינפלציה ועלייה של הריבית. שקיעת המשק לשפל כלכלי יכולה להביא גם למאזן הגירה שלילי ולבריחת מוחות. המבוי הזה הוא סתום. כדאי להימנע מלהיכנס בתוכו, ועדיף מוקדם. האם הציבור הישראלי מסוגל לקבל הכרעה דמוקרטית סבירה?

יש חצי כוס מלאה

 

להוותנו, קל לראות כיום את חצי הכוס הריקה של ישראל. אבל ישנה גם חצי הכוס המלאה. היא אולי פחות גלויה, אבל חשוב לראות אותה. ישראל מצויה במלחמה הארוכה בתולדותיה, מלחמה שמטרותיה המדיניות אינן באמת ברורות ולכן עלולה להימשך עוד זמן רב. המלחמה החלה בבוקרו של חג, בהתקפה מתואמת בחזית ועל העורף, היא יצרה טראומה לאומית כמעט בשידור חי, והיא גבתה כבר מחיר-דמים כבד. לא מדובר רק בחיי אדם - גם המחיר הכלכלי-חברתי שהיא גבתה הוא עצום: פינוי של עשרות ישובים סמוכי-גבול ושהייה של רבבות מפונים מחוץ לבתיהם זה למעלה משנה, שירות מילואים חסר-תקדים בהיקפו ובהתמשכותו, משבר כלכלי עמוק שצפוי להתפתח בקרוב בגלל הוצאות המלחמה האדירות, וקרע חברתי מסוכן על רקע אי-השוויון בחלוקת הנטל והוויכוח הפנימי על מטרות המלחמה ושאלת החטופים. הקרע החברתי הוא תוצאה גם של קרע פוליטי שמלווה את הממשלה הנוכחית מתחילת כהונתה: היוזמה המוצהרת לשינוי פניה של הדמוקרטיה הישראלית על-ידי רפורמה חקיקתית שתעצים את כוחה של הממשלה על חשבון הרשות השופטת, כשבדרך מתרוקנת ממשמעות גם עצמאותה של הרשות המחוקקת (הרשות המחוקקת הפכה לחותמת גומי של הרשות המבצעת וויתרה מרצונה על תפקידה כמפקחת על הממשלה). כל המהומה הזו מתרחשת תוך פילוג הציבור למחנות הנלחמים זה בזה בשם אינטרסים מחנאיים, תוך גילויים של שחיתות ואי-ציות לחוק בקרב הקואליציה ותוך הרס מתמשך של השירות הציבורי על-ידי המהלכים מתמידים להחלפת השדרה הניהולית שלו באנשים המקורבים לשלטון.

לאן התהליך הזה יוביל? ייתכן שהוא ייעצר מעצמו בגלל פיצוץ (ביטחוני? כלכלי? מדיני? פוליטי?). ייתכן שהוא יביא למלחמת אזרחים אלימה (מלחמה "קרה" כבר קיימת מזמן) שתפרוץ בקרב הציבור היהודי. וייתכן גם שהתהליך יימשך עד לתום ימיה הקצובים של הכנסת ה-25, באוקטובר 2026. הזמן החולף פועל לרעתנו. ככל שהתהליך יימשך - ישראל תיחלש: המשבר הכלכלי יהיה חריף יותר, הבידוד הבינלאומי שלה יגבר, תפקודו של השירות הציבורי ימשיך להתדרדר, והקרע בחברה הישראלית יעמיק. השאלה עד כמה הנזק יהיה הפיך ועד כמה מדינת ישראל תוכל להתאושש ממנו בעתיד הקרוב היא מושא לדעה אישית של כל אחד.

ובכל זאת, ישנה גם חצי הכוס המלאה, גם אם היא מעורפלת מעט: התפתחויות חיוביות שקרו בשנתיים האחרונות ושיש בהן כדי להבטיח עתיד טוב יותר למדינת ישראל. מהן התפתחויות אלו? להלן רשימה מוצעת:

1. החלשת כוחו הצבאי של חיזבאללה

למרות שהעיתוי שלה היה אולי מפתיע, המלחמה בחיזבאללה הייתה בלתי נמנעת. חיזבאללה היה אקדח טעון שהוצמד לרקתה של ישראל כדי למנוע ממנה לתקוף את פרויקט הגרעין האיראני. המשך קיומו של חיזבאללה ככוח צבאי לא היה מאפשר לישראל לקיים חיים נורמליים: האקדח הטעון הזה היה יורה בשלב כלשהו. וזה לא היה איום טקטי ולא כזה המוגבל ליישובי גבול הצפון - זה היה איום אסטרטגי המכוון לליבה של ישראל ומצוי במירוץ חימוש שנועד לאפשר לו פגיעה אנושה בתשתיות הלאומיות והחרבה של העורף. התרחישים לגבי התקפה יזומה של החיזבאללה על ישראל היו קודרים. לא היתה לישראל באמת אפשרות להמשיך לחיות תחת האיום האסטרטגי הזה, ולא נראה באופק תרחיש שיאפשר התפרקות החיזבאללה מנשקו בהסכם מדיני - ישראל הייתה חייבת להסיר את האיום בעימות צבאי. מלחמת "חרבות הברזל" כנגד החמאס גררה את החיזבאללה למלחמה שלא רצה ולא תיכנן ויצרה לישראל הזדמנות היסטורית לפעול נגדו צבאית. למרות שהמערכה בלבנון טרם הסתיימה וחיזבאללה ימשיך להתקיים גם אחריה - ברור שהאיום האסטרטגי הזה על ישראל גומד. 

2. מיגור החמאס

למרות שעיתוי ואופי ההתקפה של החמאס על ישובי הנגב המערבי הפתיעו את ישראל, שחשבה שבינה לבין החמאס נוצר סוג של סטטוס-קוו - המלחמה בחמאס הייתה בלתי נמנעת. לאורך כמעט שני עשורים נבנתה ברצועת עזה מכונת מלחמה מאיימת. כספי עתק שהוזרמו לחמאס הושקעו כולם בחימוש ובהצטיידות צבאית, תוך הגברת המצוקה האזרחית בקרב האוכלוסייה הפלסטינית. דור שלם בוזבז (מאז השתלטות החמאס על רצועת עזה) מבלי להשקיע במפעלי כלכלה ורווחה לתושבי הרצועה. דור שלם של ילדים עבר אינדוקטרינציה וחינוך לשנאה עזה לישראל. אז גם אם ישראל קיוותה שהסכסוך הצבאי יימנע (או שיהיה בהיקף מוגבל כבעבר), או שיעלה בידה "להרוויח זמן" ולדחות את העימות למשך שנים נוספות - הוא פרץ. זה היה עימות בלתי נמנע. בגלל אופייה הרצחני של ההתקפה על ישובי הנגב הצפוני ב-7 באוקטובר (ובגלל המחדל הצבאי הנורא של צה"ל באותו יום) אי-אפשר היה עוד להסתפק במהלך צבאי מוגבל, עוד "סיבוב" - התבקשה הפעם הכרעה. צה"ל יצא לכן, שלא מרצונו, למהלך אופרטיבי גדול של כיבוש הרצועה. הוא נחל הצלחה צבאית מרשימה והצליח להשמיד את רוב כוחו הצבאי של החמאס. רצועת עזה אחרי מלחמת "חרבות הברזל" היא מקום שונה - לא רק צבאית אלא גם מדינית: השאלה לגבי גורלה המדיני של הרצועה חזרה לשולחן הדיונים המדיניים.

3. מציאות גיאופוליטית חדשה

בעקבות המלחמה הרב-זירתית אנחנו מתקרבים לאפשרות של היערכות גיאופוליטית חדשה במזרח התיכון. מציאות זו תבשר עתיד טוב יותר למדינת ישראל. חשיבות הפגיעה הקשה בכוחו הצבאי של חיזבאללה חורגת מעניין הסכסוך הישיר בגבול הצפוני של ישראל: היא מחלישה את כוחה הצבאי של איראן ומחזקת את הסיכוי ליצירת ברית מדינית אזורית חדשה בחסות ארה"ב. ברית זו תהווה המשך טבעי ל"הסכמי אברהם" ותקטין את הסיכון להתגרענות המזה"ת. היא תפתח אפשרויות מדיניות וכלכליות חדשות עבור ישראל בגלל פיתוח והעמקת קשרים עם מדינות מוסלמיות. היא תסחף את ישראל לגיאות כלכלית שתאפשר לה להשתקם מהר יותר מהנזקים הכלכליים שגרמה המלחמה. ברית כזו תחייב את ישראל לקדם מו"מ מדיני עם הפלסטינים לקראת פתרון של שתי מדינות. לעניין זה חשובה ההצלחה של ישראל למגר את כוחו הצבאי של החמאס בעזה: היא תאפשר לרשות הפלסטינית לחזור אל שולחן הדיונים כנציגה יחידה של העם הפלסטיני. שיקומה הפיזי של רצועת עזה יהיה אירוע כלכלי אדיר, קטר שיוכל להוביל את הציבור הפלסטיני לאופק חדש. התקדמות לקראת ברית אזורית תחייב את ישראל לשכוח את ההזיות שטיפחנו, על סיפוח יו"ש או על החייאת ההתיישבות היהודית בחבל עזה. כך, ייתכן שדווקא המלחמה האכזרית הזו שחווינו תביא ניצני שלום לאזור ותאפשר למזרח תיכון חדש להפציע.

4. ישראל והציבור החרדי

מערכת היחסים רבת-השנים שבין מדינת ישראל לבין הציבור החרדי הגיעה בשנתיים האחרונות לפרשת דרכים. מקור השינוי הוא דמוגרפי: אין מדובר עוד בציבור קטן, מתבדל, שכל רצונו הוא שיאפשרו לו לנהל את חייו במנותק (פיזית ותרבותית) מהחברה הישראלית - מדובר בציבור המהווה כיום כ-13% מאוכלוסיית ישראל ונהנה מקצב גידול דמוגרפי מהיר שיביא אותו בתוך דור להוות בין רבע לשליש מהאוכלוסייה. ציבור זה נהנה כיום מזכויות כלכליות ופוליטיות מלאות בלא שהוא נדרש להשתתף במקביל בנשיאה בנטל: שיעור ההשתתפות שלו בכוח העבודה נמוך, והוא איננו תורם (ואפילו מסרב לתרום) את חלקו היחסי לנשיאה בנטל הביטחון. למרות הטיעונים על לימוד תורה וחשיבותו, הסירוב העקרוני לשאת בנטל הביטחוני ("נמות, ולא נתגייס!") משותף גם לצעירים חרדים שאינם מקדישים את חייהם ללימוד תורה. הציבור החרדי נשען על שירותים ציבוריים בלא שהוא משלם את מלוא תמורתם. ההתעקשות של הציבור החרדי שלא להחיל על ילדיו את דרישות החינוך הממלכתי בנושא לימודי הליב"ה תביא בהכרח לכך שבני הדור הצעיר של ציבור זה יתקשו להשתלב בעתיד בשוק התעסוקה או לשרת שירות משמעותי בצה"ל. לפיכך, היענות המדינה לתביעות הציבור החרדי משמעה הסכמה עם קיום ציבור פרזיטי הולך וגדל, שמנצל את שוויון הזכויות ואת כוחו הפוליטי לסחיטת הטבות כלכליות מגזריות. מעבר לכך, הוא איננו מסתפק בעיצוב סביבתו הספציפית אלא מנצל את כוחו הפוליטי המתגבר להשפעה על ענייני המדינה ואינו רואה מניעה מלהכתיב מדיניות ומציאות-חיים לציבור האחר. בולטת כאן הדוגמה שהוא מספק מטריית-הגנה פוליטית למאבקו של נתניהו בשלטון החוק בתמורה לפטור משירות בצה"ל ולהטבות מגזריות. לאורך זמן, הציבור החרדי מהווה נטל בלתי נסבל על שאר הציבור, כלכלית וביטחונית. הסטטוס-קוו ההיסטורי עם הציבור החרדי אינו יכול להישמר עוד - הגיעה העת לשנות את כללי השותפות. נראה שההכרה בכך חדרה לציבור הרחב, אם בגלל השותפות של הציבור החרדי עם נתניהו בביצוע ההפיכה המשטרית ואם בגלל נטל הביטחון העצום של המלחמה שהציבור החרדי מסרב לקחת בו חלק.

5. הימין הדתי והמתנחלים

גם מערכת היחסים שבין מדינת ישראל לבין הימין הדתי הגיעה בשנים האחרונות לפרשת דרכים. לאורך תקופה ארוכה ניתן היה עוד להשלים עם סטטוס-קוו בעייתי שאיפשר להכיל את ציבור המתנחלים כשותף למחנה הציוני. כך, נמשכו מצד אחד מאמצי האיכלוס וההרחבה של ישובים יהודיים ביו"ש, כשמצד שני ישראל מכריזה על חתירה לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני בהסכם מדיני שמכיר בזכותם של הפלסטינים להגדרה עצמית. כך, הרשה לעצמו המחנה הפוליטי של המרכז-שמאל להמשיך להכריז על ירושלים השלמה (כולל אזורים כפריים שסופחו אליה לאחר 1967) כבירת ישראל שלא תחולק לעד ועל הרשות הפלסטינית כפרטנר בלתי-קביל למו"מ כשהוא מקבל את קיומו הבלתי-מוגבל-בזמן של משטר אפרטהייד ביו"ש ואת צמיחתו של גל פורעים בקרב ציבור המתנחלים. בשנתיים האחרונות נקרעו המסכות: הציבור הימני-דתי מנצל את חולשת הקואליציה שהרכיב נתניהו להשגת יעדים טריטוריאליים, החל בסיפוח שטחי יו"ש לישראל וכלה בחידוש ההתיישבות היהודית ברצועת עזה. ציבור זה ממחיש בכך את היבדלותו מהמחנה הציוני הלא-דתי: בעיניו, הקדושה טמונה בארץ ישראל - לא במדינת ישראל. החלום שלו איננו מתמצה בהקמת בית לאומי לעם היהודי אלא יישוב ארץ ישראל כולה. בכך, המחנה הימני-דתי מכריז שאיננו עוד אחים לגורל - היינו אמנם שותפים לברית זמנית שהוקמה לצורך המאבק על הקמתה של מדינת ישראל, אבל עכשיו נפרדות דרכינו סביב שאלת גבולות המדינה: מי למדינה יהודית בכל שטח ארץ-ישראל, ומי למדינה יהודית-דמוקרטית ברוח נביאי ישראל (ולא ברוח החומש) בגבולות שייקבעו בהסכמה מדינית. ההבנה הזו חייבת לשקוע אצל כל מי שחלומו הוא מדינה יהודית-דמוקרטית: הימין הדתי איננו עוד בן-ברית. 

6. מיזוג הגלויות

היה פעם חלום ציוני על הקמת מדינה יהודית שאליה ינהר העם היהודי מתפוצות הגולה. בדיעבד, החלום נראה קצת נאיבי: הוא דמיין לוח-זמנים קצר, פריחה כלכלית ותרבותית, וקיבוץ גלויות סוחף. המציאות הייתה קשה יותר: זה לקח חצי-מאה להגיע לעצמאות מדינית, זה היה כרוך במצוקה כלכלית קשה ומתמשכת ובסכסוך בלתי-נגמר עם תושבי הארץ הערביים, ויותר משנמשכה על-ידי זיקה לארץ ולחלום הציוני - ההגירה נדחפה על-ידי הצורר. ונוצרה גם בעייה של מיזוג גלויות, כי המהגרים הגיעו מכל כנפות תבל ודיברו בשפות שונות. הציונות הנלהבת הציעה את חידוש השפה העברית כשפה לאומית יומיומית, ואימצה את ערכי היהדות כבסיס תרבותי/חברתי (לא כמדינת-הלכה!). החזון היה לקיים כור-היתוך, ליצירת עם אחד, חדש, כעבור דור. בדיעבד, הסיפור כולו נראה קצת אירוני: במקום מיזוג גלויות ויצירת טיפוס ישראלי חדש קיבלנו שבטים, מזוהים עדיין (לאחר שלושה דורות!) לפי התפוצות מהן היגרו לישראל, עורגים לסממני התפוצה ההיא, קרועים עדתית ועוינים זה את זה. מה שהיה אמור להיות מפעל אנושי מדהים של סינתזה ויצירת זהות חדשה, משותפת - נראה מוזר כשמסתכלים על התוצאות. צלחת הפטרי הציונית הצמיחה מיגוון מסוכסך של קבוצות הנאחזות בשונותן. זה לא קרה מעצמו: מפוחים פוליטיים חורשי-רע הפיחו רוח בגחלים שאולי שרדו מהעבר, ליבו אש של תחושות קיפוח וזרות ושיסו את הקבוצות זו בזו. וכך, מה שיכול היה להיות גן-עדן של שפות, תרבויות, סגנונות, אמנויות, ניגונים, וקולינריה - הפך לתחנה מרכזית סואנת שבה כל קבוצה ממתינה ברציף נפרד, שלה, להסעה. אבל ההסעה יכולה לקחת אותה רק אל עברה, והוא כבר איננו קיים אלא במיתולוגיה, בתעתועי הדמיון. אני חושב שכולנו כבר מבינים יותר טוב אחרי השנים הללו: עידוד השוני, טיפוח הזרות, ליבוי תחושות של קיפוח ושיסוי הדדי מפעילים צנטריפוגה לאומית שתפריד אותנו לנרטיבים שבטיים - לא דרך להכלה הדדית, לשותפות, לבניית אומה, לחיים טובים יותר.

7. הקרב על הדמוקרטיה הישראלית

ההפיכה המשטרית ("הרפורמה המשפטית") שיזמה ממשלת נתניהו אמנם לא התממשה במלואה, אבל בעצם השקתה היא הבהירה לנו את חולשתה המבנית של הדמוקרטיה הישראלית. כולנו החכמנו כתוצאה מכך: הסתבר לנו שדמוקרטיה איננה רק לוגו שמעטר את ניסי המשטר אלא תורת-חיים שלמה, ושיש להבטיח את יציבותה של הדמוקרטיה הישראלית על-ידי ביצורה. לשם כך יש צורך באימוץ חוקה, בהקפדה קנאית על העיקרון של הפרדה בין הרשויות, בהבטחת שוויון זכויות לכלל האזרחים, בהגנה על זכויות המיעוט מפני כוחו של הרוב, ובהפרדה מוחלטת של מוסדות הדת מהמדינה. אמנם שום דבר תיאורטי לא התחדש לנו - גם לפני היוזמה להפיכה משטרית היינו מודעים לעקרונות הדמוקרטיה - אבל לאחר ההתקפה הבוטה של הקואליציה הפוליטית על הדמוקרטיה הבנו: הדמוקרטיה בישראל היא חלקית בלבד, וחסרה מנגנונים שיבטיחו את יציבותה. לכן, התיקון החוקתי הנחוץ איננו לוקסוס - הוא בלתי נמנע אם ישראל חפצת-חיים, אם היא רוצה להילחם בדיקטטורה. 

8. המחנה שלנו

בחשכה שירדה על ישראל בשנתיים האחרונות הופיע לפתע אור בוהק אחד, כזה שלא הקדשנו מחשבה לקיומו: הציבור הציוני-ליברלי. הוא כנראה היה שם תמיד, אבל הוא היה סמוי, דומם, עסוק בענייניו הפרטיים. יוזמת ההפיכה החוקתית הדליקה אותו באחת. ובחשכת המלחמה אורו הפך בוהק עוד יותר. מזה שנתיים מאות אלפי אנשים מפגינים בחוצות ישראל בעד שמירה על מדינה יהודית ודמוקרטית ונגד הניסיון של השלטון הנוכחי לרסק את הדמוקרטיה הישראלית כדי לאפשר לו להתגבר על החוק הקיים. הם מפגינים, הם נלהבים, הם שרים וזועקים, הם מתנדבים, הם תורמים, הם מביעים את דעתם באורח דמוקרטי וחוקי. הם בלתי-נלאים. לכשתקום ישראל מהאבק, נזכור: הם היו מגש הכסף שעליו ניתנה לנו (מחדש) מדינת היהודים. וכשפרצה המלחמה הם אפילו העלו הילוך: הם התנדבו להחליף את הממשלה הכושלת במסגרת ארגוני התנדבות אזרחיים, הם תרמו ואספו ציוד צבאי חסר לחיילי צה"ל, הם שינעו אספקה, הם התנדבו לאתר נעדרים וחטופים, הם תמכו במשפחות החטופים, הם נחלצו לשיקום הישובים ההרוסים, הם גידלו מתוכם שדרת הנהגה צעירה, מסורה, מלהיבה. בכל פעם שאני מגיע לאירוע של תנועות המחאה ונוכח מחדש באנרגיות, בנכונות, במסירות ובכוונה הטהורה - אני יודע: זוהי השלהבת האמיתית של הציונות. זהו העם שמרגש להיות חלק ממנו. זוהי אש התמיד שתבטיח את קיומה של ישראל הציונית-ליברלית נוכח כל הקשיים. לא מרחבים, לא כוח הזרוע, לא סיעתא דשמייא - רק אמונה נלהבת בחלום של חברת מופת.