יום ראשון, 22 ביוני 2014

הפחתת המע"מ על דירה ראשונה: איך זה קרה ומה ניתן עדיין לעשות?

הצעת החוק על הפחתת המע"מ על דירה ראשונה עוברת לכנסת
התבשרנו היום (22.6.14) שהצעת החוק המעניקה פטור מתשלום מס ערך מוסף על רכישת דירות חדשות מסוימות אושרה בישיבת הממשלה והיא תועבר לאישור הכנסת. השתלשלות האירועים ראויה לתשומת לב ציבורית: צעד כלכלי שאין מחלוקת מקצועית לגבי העובדה שהוא חסר טעם, מזיק ואף בלתי צודק - הופך מול עינינו הנדהמות לחוק. יש אמנם כמה כלבים שנובחים על השיירה - הכלכלן הראשי של משרד האוצר הודיע מייד על פרישה מתפקידו על רקע ההחלטה, כמה כלכלנים התבטאו נגד המהלך, והתקשורת נקטה גם היא עמדה שלילית לגביה - אבל השיירה כנראה בכל-זאת עוברת: שום דבר ממה שנאמר ונכתב לא השפיע, והחוק עומד להיכנס לתוקף. הוא יהפוך מרעיון גרוע לנזק ממשי. כעת אין לנו על מי להישען אלא על חברי הכנסת, שאולי יבלמו את המהלך (גם אם 'שלא לשמה', כדרכם).

איך זה קרה לנו?

לא, הבעיה איננה חוסר ידע כלכלי של שר האוצר
מאז ששר האוצר הנוכחי נכנס לתפקידו, הוא חשוף לרדיפה מתמשכת מצד התקשורת על כך שהוא חסר השכלה מקצועית בתחום הכלכלי. זוהי רדיפה שמקורה בטעות או ברשעות. מנהיג פוליטי אינו נבחר ואינו צריך להיבחר על רקע של ידע מקצועי. לא מדובר בממשלת מומחים. שר האוצר אינו חייב להיות כלכלן, ממש כפי ששר השיכון אינו חייב להיות מתכנן ערים ושר הבריאות אינו חייב להיות רופא. הסקטורים היחידים שהצליחו לשכנע את הציבור שקיימות דרישות מקצועיות מקדימות לקבלת אחריות לתיק ממשלתי הם החונטה הביטחונית ("ציפורה אינה בנוייה לקבל טלפון בשלוש לפנות בוקר!") ואולי גם הסקטור החקלאי, ובשני המקרים מדובר בטעות של הציבור. מנהיג פוליטי מייצג ציבור. בשיטת הממשל הנהוגה בישראל הוא יכול למצוא את עצמו מחזיק תיק מיניסטריאלי כחלק מההסכם הקואליציוני - לא כי ועדה ציבורית בחנה את כישוריו המקצועיים ובחרה בו על פני מועמדים אחרים. ואם הוא מייצג ציבור - הוא מייצג גם השקפת עולמו של ציבור זה, והוא אמור ליישם אותה בהשפעה על ניהול מדיניות הממשלה בכלל ובמשרד הספציפי שהוקצה לו בפרט.

אז אמנם נכון שחלק מהמנהיגים הפוליטיים מנסים גם להופיע בכלי התקשורת כמומחים. לכן אולי ראש הממשלה מצטלם באירועים ביטחוניים עם מפות טופוגרפיות וחמוש בסבר פנים קשוח, כאילו ש(חס-וחלילה!) ההחלטות המקצועיות הן פרי שיקוליו, ולכן גם שרים מנסים להצטייר כהוגי דעות וכאנשי-רוח.  אבל זה יותר מעיד על חולשות אנוש, הן שלהם והן של הציבור הרחב שמחפש לשווא דמות סמכותית שתאפשר לו להמשיך להתעלם מהדיון בנושאים החשובים של חיינו ולשקוע בחזרה בעולם הדאגות הפרטיות שלו או בתכניות הריאליטי שלו. למזלנו, יש למערכת הממשלתית מידרג ניהול מקצועי שתפקידו לבצע את עבודת המטה. תפקידו של הדרג המדיני לקבל החלטות-על בשם הציבור שבחר בו - לא לתכנן מבצע צבאי או להכין תכנית בניין עיר או לתכנן ציר של מסילת ברזל.

אז מה כן הבעיה הפעם?
התפקיד של מנהיג פוליטי הוא לקבל הכרעות. ההכרעות הן בין חלופות. הצעת החלופות והתכנון המפורט שלהן מקורם בעבודת מטה של אנשי מקצוע. החלופות כבר משקפות את מיטב הידע המקצועי הדרוש לתכנון. האחריות של מנהיג פוליטי נובעת מכך שנדרשת בחירה בין החלופות כי אנו חיים בעולם של מיגבלת משאבים, ומכך שמערכת השיקולים שרואה בפניו המנהיג חורגת מרוחב היריעה של אנשי המקצוע. לכן ישנה הבחנה בין דרג מקצועי, שמציע הצעות, לבין דרג פוליטי, שמחליט החלטות. ואין סיבה אמיתית לדרוש מהשר הבנה מקצועית בכלכלה - יש לו לשם כך מטה מקצועי.

אז עכשיו עולה שאלה לגבי היוזמה להפחתת שיעור המע"מ: מהיכן צמחה הצעה זו? אני מעריך, ללא שום ידע פנימי, שהיא לא יכולה הייתה לנבוע מאנשי מקצוע (כלכלנים, אנשי רשות המיסים, אנשי משרד השיכון) - היא חסרת כל בסיס הגיוני.  מי שמעוניין לקרוא שתי רשימות (מצויינות!) בבלוג זה על הרעיון מוזמן לקרוא כאן וכאן, או לחילופין במאמרים רבים שהתפרסמו באחרונה בעיתונות. אז מאיפה נולדה ההצעה הנואלת הזו - היא פרי יוזמתו של  יחצ"ן פוליטי? וכיצד זה קרה שכל אנשי המקצוע אמרו "לא" - ובכל זאת ההחלטה של הממשלה היא "כן"? והאם אין שום "כיפת ברזל" פוליטית בכנסת שתיירט את ההצעה?

מה תפקיד הכלכלנים ומה אינו תפקידם
ככלכלן אני סבור שהידע של כלכלנים מוגבל. המערכות הכלכליות שבהן מדובר הן מערכות מורכבות. המציאות הכלכלית כוללת הרבה "רעשי רקע" שמקשים על פיענוח הקשרים הכמותיים המדויקים בין סיבות לתוצאות. לכן אין פלא שכלכלנים מהססים להשמיע אמירות חד-משמעיות לגבי צעדי מדיניות ספציפיים שיש לנקוט בהם.

אז מה נשאר לכלכלנים? בעיקר גישה לניתוח בעיות. נותרה היכולת להצביע על קשרי-גומלין בין משתנים, להציע הסבר להתפתחויות. נותרה התובנה על השפעות אפשריות, על השלכות מקרו-כלכליות. נותרה התובנה על מיגבלת המשאבים: על כך שאנו חיים בעולם של ויתור, שבו כל דבר נוסף שנרצה יהיה כרוך בוויתור על דבר אחר. ולכן הכלכלנים נסוגים בדרך-כלל מאיזור קבלת ההחלטות לאיזור של מה שהם מכנים "כלכלה פוזיטיבית" - הבנת התחלופה הקיימת בין בחירות. הכלכלנים מתמקדים במאמץ לשקף למקבלי ההחלטות את העלות של חלופות ואת קשרי הגומלין ביניהן.

מה איננו תפקידם של הכלכלנים? הם אינם אמורים להחליף את מקבלי ההחלטות. מקבל ההחלטות במדינה דמוקרטית מייצג את הריבון - הציבור הרחב. לא כך הכלכלנים. הכלכלנים אינם אמורים לכפות החלטות על מנהיגים. אסור להם גם להסתיר מידע, או להציג את המידע בצורה שתטה בכוונה את ההחלטות. כשהם עושים זאת (ויש לדאבוננו כמה דוגמאות במערכת הישראלית; ראו את ספרי התקציב המובאים לאישורה של הכנסת) - הם פועלים בשיטות לא דמוקרטיות.

על אומץ
הבנת החלופות והפנמת מיגבלת המשאבים היא תהליך כאוב למנהיג פוליטי. היא מנוגדת לתיאבון הטבעי שלו להשפיע, להשאיר חותם. היא גם מנוגדת ללחץ האכזרי המופעל עליו מצד קבוצות האינטרסים בקרב הבוחרים לספק להם "לחם ושעשועים". לכן נדרש מהכלכלן שילוב של מקצועיות ואומץ - מקצועיות להציג נכונה את החלופות ואת משמעותן, ואומץ להתעקש על האמירה המקצועית ועל הצורך לבחור בין חלופות. דרוש כושר שכנוע. דרושה כריזמה.

האומץ נדרש כי הכלכלן הוא השליח של בשורות רעות. הוא הבעיה בחדר הישיבות. הוא פשוט הורס את המסיבה. והמנהיגים הפוליטיים מתוסכלים מהצורך להחליט. את התיסכול הם פורקים לפעמים על הכלכלנים. הם קוראים להם בפומבי בשם המקניט "נערי האוצר". בתקופתו של רוה"מ רבין הוא כינה אותם "פוגלים", על שמו של מי שהיה מנכ"ל משרד האוצר באותה עת. לפעמים גם תוקפים את הכלכלנים אישית, אפילו מאיימים עליהם. לכן דרוש כאן אומץ אישי. הנסיבות אינן ייחודיות לכלכלנים: בעיה דומה עומדת בפני כל מי שמנסה, בכל גוף, לשקף "מחיר": קצין המודיעין בצבא, מנהל הסיכונים באירגון, החשב/הגזבר בחברה עסקית, וכו'.

לא כולם ניחנו באומץ אישי. אני מכיר מניסיוני מקרים של העדר אומץ כזה: דירקטורים שחוששים להביע דעה המנוגדת לדעת אחרים, כלכלני אוצר הנכנעים לתכתיבים של הדרג הפוליטי במשרד ומציגים לציבור תמונת מציאות "ורודה" על אף שהם אינם מאמינים בה, ואפילו נגיד בנק ישראל המתיישר עם הממשלה בניגוד לדעת כלכלני הבנק ומאיים אישית על אלו שמנסים להביע דעה עצמאית שונה. אומץ אינו היעדר-פחד - הוא ההתגברות על הפחד. וזה לא קל למי שמסכן את עתידו המקצועי.

אז מה קרה הפעם?
אני יוצא מהנחה שהצעד שבו מדובר - הפחתת מע"מ על רכישת דירה ראשונה - הוא מקרה ברור של צעד גרוע. לכן עולה השאלה מדוע ננקט צעד זה. אני מניח שישנן שתי אפשרויות: או שמדובר בשר אוצר אטום שאי אפשר לפרוץ את חומת התודעה שלו, או שהכלכלנים כשלו בהצגת המציאות המקצועית לשר, ומדובר כאן בכשל שנובע ממורך-לב. הנטייה שלי היא לאפשרות השנייה: שהשר לא נתקל בחומה תקיפה של התנגדות מצד הדרג המקצועי שלו; שנוח לכולם לגלגל עיניים ולקרוץ ולהשתתף בטיפוח הנרטיב שמדובר בשר שלא יודע. אני מאמין שמדובר בדרג מקצועי חסר-אומץ.

אגב: גם ההתפטרות הראוותנית של הכלכלן הראשי של משרד האוצר ופירסום המכתב האישי שלו לשר האוצר בעיתונות אינם סותרים קביעה זו: תפקיד הכלכלנים הוא להילחם על האמת המקצועית שלהם - לא להתאבד עליה. להשפיע על ההחלטות - לא לבסס אליבי למשפט ההיסטוריה.

מה נותר כעת לעשות?
המהלך היחיד שיכול כעת לבלום את הצעת החוק הוא התנגדות ציבורית. התנגדות זו צריכה לגאות מכל הכיוונים, בכל האפיקים: דרך התקשורת, דרך הפייסבוק, ודרך השפעה על חברי הכנסת, שנותרו כעת מפלטנו האחרון משגיאה קשה.

4 תגובות:

נדב כהן אמר/ה...

מאמר מרתק וכתוב היטב.
אם יורשה לי, אז קצת סאטירה בנושא הוזלת הדיור:
http://conadav.com/?p=7317

אנונימי אמר/ה...

המאמר מעניין וכתוב היטב, אבל לא מצאתי את השורה האחרונה - מה לעשות? זה לא קורס באשורית. אלה החיים שלנו.
אם יהיה לי רעיון לגבי מה אפשר לעשות עדי למנוע ולתקן, לא אהסס ואכריז עליו. מי שיש לו תשובה לשאלה האופרטיבית - מה עושים? שיופיע פה מייד!
לוטנר

Doron Nachmany אמר/ה...

הניסיון שלי היה לומר כך: 1) אל תתפתו לאיזור הנוחות להאשים את ההדרג הפוליטי ולהרים ידיים, כאילו זהו גורלנו. הבעיה אינה שר חסר-ידע וזו הסחה מסוכנת; 2)יש דרג מקצועי בממשלה. ממנו נדרוש נאמנות לנו ואומץ להילחם על נושאים - לא רק השלמה בשתיקה עם מהלכים מטופשים כדי להגן על עצמו; 3) יש לנו יכולת להשפיע על הדרג הפוליטי: יש לנו יכולת מחאה, יש לנו כלי תקשורת חופשיים, יש כיום יותר הקשבה לדעת הציבור ויש פוליטיקאים שיירתמו לנושאים שיש לגביהם הסכמה

Moshe Hershko אמר/ה...

תודה על המידע
משה הרשקו
Forward
ייעוץ עסקי