יום חמישי, 16 בפברואר 2017

מה משותף לברקזיט, לבחירתו של טראמפ ולמצבה הפוליטי של ישראל?

לרוב האנשים, רוב הזמן, אין עניין אמיתי בפוליטיקה; הם משאירים אותה לאחרים. חלקם אפילו מזלזלים בעולם הפוליטי, שהוא עולם של משא ומתן, יריבויות ופשרות. ואז, יום אחד, הם מתחילים להתעניין, בעיקר כשחל שינוי פוליטי בלתי-צפוי כמו זה שארע בארה"ב. אלא שאז ייתכן שהם אחרו את המועד: הפור הוטל, ונותר רק להתייחס להכרעה הפוליטית שכבר קרתה - לא לשנות אותה.
אפשר לחוש שמחה ותקוה בגין התוצאות, או לחילופין אכזבה וייאוש. עדיף להימנע מהתייחסויות מוגזמות, כי ברוב המקרים גם שינויים פוליטיים מפתיעים צריכים להתפשר עם מציאות ועם מנגנונים קיימים לפני שהם יכולים לשנות מציאות. ובכלל, כשמסתכלים על תוצאות הבחירות בארה"ב השאלה שנראית לי מעניינת איננה מה קרה, או אפילו מה יקרה בעקבות עלייתו של טראמפ (כנראה שאיננו יודעים…), אלא מדוע הצביע רוב הציבור עבור המועמד הלכאורה-בלתי-סביר: מה גרם לנחשול לחלוטין בלתי-צפוי זה של מצביעים שהביא למהפך השלטוני? אנחנו שומעים פרשנויות שונות, אבל מעבר לכל ההסברים הטקטיים והטכניים, עולה שאלה: אם האירוע הזה אינו מהלך טבעי, צפוי, רציונאלי, מוצדק - כיצד למרות בכל זאת הוא התרחש?
התשובה המקובלת כיום היא שמדובר בהצבעת מחאה של ציבור שחש שהוא ננטש ע"י ההנהגה הפוליטית שלו ומצביע נגדה אפילו במחיר של פגיעה באינטרסים שלו-עצמו. אבל מהו מקור התסכול, העלבון והמשטמה שגרמו לציבורים רחבים תחושה כה חזקה שההנהגה הפוליטית בוגדת בהם? התשובה אינה בהכרח אוביקטיבית אלא אולי בתחום החוויה: לא מה עשו להם, אלא בעיקר מה גרם להם לחוש שהם נבגדו.
התשובה אינה חשובה רק לגבי מה שהתרחש בארה"ב - היא נוגעת גם לנו. כיצד קרה ש-42% מהנשים בארה"ב הצביעו עבור טראמפ אחרי כל מה שהתפרסם לגבי אישיותו והתנהגותו, וזאת כשלעומתו מתמודדת - לראשונה בהיסטוריה האמריקנית - אשה? ומדוע העם הבריטי בחר במשאל-עם היסטורי לפרוש מהאיחוד האירופי למרות שברור לחלוטין שהחלטה זו גוררת את בריטניה להרפתקה כלכלית מסוכנת ומסובכת שיכולה - מעבר לנזק הכלכלי - גם לאיים על המשך קיומה של הממלכה המאוחדת? ואיך קרה בישראל ששכבות אוכלוסייה רחבות מוכנות לסבול מציאות של חוסר תקווה מדינית, שחיתות שלטונית, כפייה דתית מתגברת, הבלחות של לאומנות מפחידה, השתלטות עויינת של הדרג הפוליטי על כלי התקשורת, ריקון מפלגת השלטון מדרג של מנהיגים בעלי שיעור קומה, קעקוע של עקרונות הפרדת הרשויות וכירסום בכוחה של הרשות השופטת והסגת המהלך ההיסטורי של זכויות האזרח בישראל? מה זה - כל העולם השתגע? אף אחד לא רואה לאן פני הדברים?
ייתכן שלא כל העולם השתגע. ייתכן שהתשובה לכל השאלות בכלל אינה 'הם' אלא משהו אחר שפועל ברקע דעת הקהל. את התשובה נחפש בתוכנו - לא בהתנשאות ובהאשמת הזולת. על מה הכעס, ומדוע הוא גובר על שיקולים לכאורה-רציונליים?  
בארה"ב ובבריטניה, החשוד המיידי הוא שילוב של תהליך הגלובליזציה, שדחקה החוצה מקורות תעסוקה מסורתיים אל מעבר לים, עם כניסה ערה של מהגרי עבודה זרים שגורמת לחששות ולהתגברות שנאת הזרים. הבעייה היא פגיעה בתעסוקה של מקומיים - בעיקר עובדי הצווארון הכחול - פגיעה שהתגברה על רקע המשבר הכלכלי העולמי, וכתוצאה מכך תחושה של פגיעה בביטחון הבסיסי של מעמד הביניים. מעבר להתפתחויות הכלכליות יש כאן טעות לוגית של אירועים שמתרחשים סימולטנית ונתפסים לכן כסיבה ותוצאה. אבל אם זהו הסיפור האפשרי בחו"ל - מהו הסיפור בישראל? הרי המשק הישראלי לא נפגע מהמשבר הכלכלי יחסית לשאר המשקים המערביים ודווקא המשיך לצמוח בשנים אלו?
אני חושב שהכעס בישראל אינו תוצאה של התפתחויות כלכליות של שני העשורים האחרונים. הוא היה קיים גם קודם לכן. הוא אפילו פירנס מערכות בחירות קודמות. מקורו בתחושה של קיפוח שקיימת אצל חלק מהחברה בישראל, שיצרה משטמה כנגד מי שנתפסו כאלו שהמערכת הפוליטית פעלה לטובתם. תחושת הקיפוח אינה זקוקה לנרטיב מלודרמטי שיחזק אותה (סיפורי די.די.טי, חטיפת ילדים תימנים וכיו"ב) - מספיק אם נסתכל על מבחן התוצאה: הפערים הכלכליים, ההשכלתיים, הגיאוגרפיים והמעמדיים בישראל נחתכים גם כיום לפי קווי מיתאר עדתיים. גם אם איננו מייחסים מזימה למנהיגי היישוב דאז, נראה שלמרות היותנו ארץ הגירה והבטחתנו להוות 'כור היתוך' לעם השב לארצו - לא השכלנו לקלוט את גלי העלייה באופן שיוויוני, שיבטיח הזדמנות שווה לכולם. לא הנהגנו עקרונות של 'שנת שמיטה', ולא חילקנו מחדש את הרכוש בין כלל התושבים. לא עשינו זאת בשנות העלייה ההמונית ממדינות צפון אפריקה, כשאי-השיוויון היה עדיין קטן יחסית ובארץ שרר משטר צנע כלכלי, לא עשינו זאת בשנות העלייה ההמונית ממדינות בריה"מ-לשעבר, ולא עשינו זאת בעת עליית יהודי אתיופיה. חלק מעליות אלו הצליחו לבסס את מעמדן הכלכלי-חברתי בזכות תושיה עצמית, וחלק נכשלו בכך. אבל העיקרון - מעבר לסיוע הממשלתי בדיור - היה של יוזמה עצמית: 'כל אחד לעצמו'. לכן יש כיום במקומותינו קשישים ממדינות חבר העמים שעדיין עובדים בשכר נמוך ובתנאי תעסוקה נחותים בהעדר הסדרים פנסיוניים סבירים עבורם, ויוצאי אתיופיה מצטופפים בשכונות מגורים נחשלות ומוכות-עוני. ויש גם שיירים קדומים יותר, שכונות ויישובים שלמים, מצבות של הזנחה משנות הקמת המדינה.
שני העשורים האחרונים לא שיפרו את המצב. נכון אמנם שהמשק הישראלי נפגע פחות מאחרים והציג שיעורי צמיחה נאים-יחסית, אבל הסיפור הכלל-לאומי אינו מייצג את הסיפור הפרטי של כל משקי הבית. ההפרטה הנמרצת של שני העשורים האחרונים עודדה אמנם צמיחה כלכלית ועלייה של רמת החיים, אבל היא גם פתחה פערים כלכליים: חלק קטן מהאוכלוסייה נהנה מגיאות כלכלית, בעוד שחלק אחר לא נהנה מהצמיחה ואף התדרדר כלכלית. כיום, יותר מאי-פעם בעבר, הכסף בישראל מדבר: מי שיש לו - נהנה מחינוך פרטי, מרפואה פרטית, מנגישות קלה לרכישת דירה ורכב. מי שאין לו - רואה מנגד את הארץ המובטחת ועיניו כלות. הפרשי השכר הולכים וגדלים, כשחלק מהאוכלוסייה זוכה לשכר מנקר עיניים וחלק אחר אינו מצליח לכלכל את עצמו. מצד אחד חגיגת צריכה - ומנגד משבר קשה בחקלאות ובתעשייה. תל אביב פורחת - והפריפריה דועכת. אלו מול אלו ניצבים אלו שיוצאים בשבתות לבילוי משפחתי במרכזי קניות מול אלו שעובדים בהם, בעלי דירות להשקעה מול חסרי דיור, אלו שנהנים מפנסיות תקציביות מפנקות מול אלו שנאלצים לעבוד גם מעבר לגיל הפרישה. כל אחד חי לעצמו: זה איננו עולם של 'כל ישראל ערבים זה לזה' - זהו עולם אינדיבידואליסטי, מנוכר, מין גירסא פחות-מוצלחת של אמריקה, שמעלה שאלה אם לא עדיף היה לבחור במקור במקום להסתפק בחיקוי.
את השסע ותחושות הקיפוח מנצלים פוליטיקאים ציניקנים, אם כדי להקים ולקיים  מפלגות-שנאה סקטוריאליות חדשות המבטיחות למצביעיהן העדפה מתקנת ואם כדי להניע מהלכים הזויים בתחום המדיני שאין להם שום קשר אמיתי למצוקה החברתית המקורית והם משמשים להסחת הדעת. וכך, מדינת ישראל נעה כבר שנים בתוואי שאינו מועיל לה, לכודה בדפוסי הצבעה המונעים ע"י כעסים ורצון לבוא חשבון עם אויב פנימי מדומיין. והפתרון של המעטים - התבדלות, 'חיי בועה', ואפילו הגירה - אינו פתרון אמיתי. מיותר אפילו להסביר מדוע. ובינתיים הדרג הפוליטי ניזון מהשסע ומטפח אותו, כשהכיוון העכשווי הוא שיסוי לאומני שמתעל רגשות של תסכול כלפי אויב פנימי, תוך העצמת פירוד חברתי ומבלי שיש לכל השנאה הזו איזשהו סיכוי לשפר את המצב לכלל. וכך, אנחנו מדינה עם מדיניות חוץ ימנית הנגזרת משיקולים חברתיים - לא כי רובנו מאמין שהקב"ה באמת אמר לאברהם 'לזרעך אתן את הארץ הזו', ולא כי יש לנו התנגדות אמיתית לפתרון הסכסוך עם הפלסטינים בדרך של פשרה והפרדה.
מה יסייע לנו להיחלץ מהמילכוד? לא האשמה נגדית, לא תגובה עוינת, וגם לא ויתור וכניעה. עלינו לחזור לשורשי הציונות המדינית: להחיות את עיקרון הקולקטיב הציוני, להבין את מיגבלותיה של השיטה הקפיטליסטית כשמדובר בבניית חברה צודקת, סולידרית, דמוקרטית. עלינו להכיר בכך שכלכלת שוק חופשי, עם כל יעילותה הכלכלית בהקצאת גורמי הייצור, עלולה ליצור תוצאות חברתיות קשות שאינן מתיישבות עם השאיפה להישגים חומריים לכלל החברה, לצדק חלוקתי. הדברים אינם חדשים: בעבר הופעלה בישראל מערכת מס פרוגרסיבית שניסתה לתקן את תוצאות המשחק הקפיטליסטי לטובת אלו שנפגעו ממנו יותר מידי, ובחלק ממדינות אירופה קיים כיום מודל סביר של מדינת רווחה.
הנקודה החשובה בעיני היא העיקרון של מתן הזדמנות שווה לדור הצעיר. זהו לכאורה עיקרון אוטופי, שכן הדור הבא נולד ומתחנך בסביבות משפחתיות שונות, תומכות יותר ותומכות פחות, אבל זהו פנס אפשרי שינחה אותנו לספק ככל האפשר תזונה בריאה, קורת-גג, בריאות וחינוך תיכוני ואקדמי לכלל הצעירים - לא רק למי שידו (או יד הוריו) משגת. מעבר להזדמנות השווה לדור הצעיר יש לקיים מערכת רווחה שתבטיח רשת ביטחון קיומית לכלל הפרטים, ומנגד לכונן מערכת מיסוי פרוגרסיבית שתמתן את אי-השיוויון בהתחלקות ההכנסה והרכוש.
אני מסתכן אמנם באובדן ההסכמה מצד חלק מהקוראים, אבל אני מאמין שיש להטיל מס גם על רכוש ועל ירושות כחלק מהמאמץ לספק תנאי פתיחה פחות דיפרנציאליים לבני הדור הבא. פרט לכך שזה יהיה מהלך שמקובל במדינות מערביות אחרות (והוא גם נאמן לרוח ההלכה היהודית…) - הוא נשען על ההשקפה שעושר מופלג נצבר ע"י פרטים לא באמת בגלל ערך התרומה של בעליו לחברה (כפי שהכלכלנים היו רוצים בעולם מושלם) אלא בעיקר בגלל צירוף מקרים לא מתוכנן. בנוסף, אני מאמין ששיטת הפנסיה הנהוגה בישראל אינה בת-קיימא, שכן היא מעניקה תנאי פרישה מוגזמים לגימלאים. לא ניתן יהיה להמשיך ולקיים את השורות המתרחבות של הגימלאים בתנאים כ"כ נוחים לאורך זמן: אין מי שישא על גבו את הנטל העצום הזה, ויש לחשוב בזמן על קיצוץ הפנסיות.
זהו מסע  ארוך - לא כזה שניתן לבצע אותו בסידרה של מהלכים ראוותניים. כאן לא יעזרו טריקים, לא יוזמות מפוברקות כמו 'מע"מ אפס' או 'מחיר למשתכן' ולא מאבקים סקטוריאליים לטובת שכ"ד מוגן לחלק מהאוכלוסיה על-חשבון חלק אחר - נדרשת מדיניות חברתית חדשה שתתבסס על אמנה חברתית חדשה. מהלכים אמיתיים של ביסוס העיקרון של הזדמנות שווה, השקעות בחינוך, בתשתיות, חלוקה מחדש של העוגה - אלו יסודות של פרויקט לאומי, לא צירוף של יוזמות חקיקה פרטיות של פוליטיקאים תאבי-פירסום ולא יוזמות של מפלגות סקטוריאליות שכל עניינן להעניק למצביעיהן הטבות על-חשבון אחרים.
זו לא הייתה רשימה שמטרתה להציע מדיניות כלכלית חדשה לישראל - קטונתי. המטרה הייתה רק לחבר בין התופעות הפוליטיות של השנה האחרונה בבריטניה, בארה"ב ובישראל ולטעון שמה שאנחנו רואים הוא תוצאה של תחושה של ציבורים רחבים שהם ננטשו ע"י הנהגותיהם הפוליטיות. תסכול חברתי מניע מהלכים מדיניים בכיוונים שגויים. לכן יש לפעול בכיוונים החברתיים וליצור אמנה חברתית חדשה שתשכנע את כלל הציבור שטובתו נלקחת בחשבון ע"י ההנהגה: הוא אינו צריך לתמוך במפלגת שנאה מגזרית שתדאג לו (על חשבון היתר), ואינו צריך לבסס בחירות פוליטיות על שנאת האחר. זה יכול לאפשר לנו לחפש מחדש את דרכנו כחברה ציונית ודמוקרטית במקום לשלול אחד את זכותו של השני להביע דעה.

2 comments:

אנונימי אמר/ה...

נחמני היקר,

האם התוצאות באמריקה ובאנגליה היו אכן "לחלוטין בלתי צפויות"? מדוייק יותר הוא הניסוח: "אנחנו לא צפינו אותן". שלג באוגוסט הוא "בלתי צפוי לחלוטין". לעומת זאת, מחצית מהאמריקאים מצביעים לטראמפ זה לגמרי "צפוי". מתארים את טראמפ כאילו מה שמאפיין אותו שהוא בלתי צפוי. זאת שטות גמורה! הוא כל כך צפוי. כל כך לא מתוחכם. הבעיה שלנו שהיינו רוצים שיהיה אחר, שיתנהג אחרת, וכל פעם מופתעים מכך שהוא פועל בדיוק כפי שהוא מתנהג.
אתה טוען שההצבעה באנגליה ובאמריקה (ובישראל?), היא "בלתי רציונאלית לחלוטין" כלומר "בלתי אינטליגנטית בעליל". לכן היא כנראה נובעת מכעס, תיסכול, מחאה.
ממש לא! פועלי הצווארון הכחול מצביעים לטראמפ כי הם אוהבים אותו. הם נהנים מתנועות האצבע והעוויות השפתיים שלו. הם אוהבים ומזדהים עם האימפולסיביות שלו. הם חושבים שכל הנשים זונות. ה42% מהנשים שמצביעות בשבילו היו רוצות שישפיל אותן, שייגע באבריהן המוצנעים.

אתה שואל: "על מה הכעס, ומדוע הוא גובר על שיקולים לכאורה רציונליים?" ואני אולי מחדש לך שהאדם איננו רציונלי בדרך כלל. גם לא אתה ואני. הבטן והלב הרבה יותר דומיננטיים בקביעת ההחלטות מאשר המוח.
למשל: ראה אתמול מאמר בהארץ של שופט מחוזי, עודד מודריק. מה הבעיה - נותנים לפלסטינים אדמה חלופית, מה הבעיה שלהם? אז מדוע כאשר הוא מציע למתנחלים אדמה חלופית, על יד עמונה, הוא מבין את כאבם והתנגדותם?

יש כעס, ויש שנאה, וזה כיף להכות את החלש ממך. אבל זה סוג אחר של כעס. יותר נכון לקרוא לו "זעם". לא על משהו, או מישהו, סתם בשביל הכיף. כמו ההבדל בין פחד (ממשהו ספציפי) וחרדה קיומית. וזה לא תסכול בגלל הכלכלה הגלובלית (בהרי האפלצ'ים לא שמעו על הכלכלה הגלובלית), ובטח לא מחאה נגד וול סטריט. בנברסקה לא יודעים מי היהודי הזה גולדמן סאקס. הם אוהבים את כובע הבייסבול האידיוטי של טראמפ.
וכמו שאני מכיר את העולם, הטראמפ זה הסביר, הצפוי, ה"ערוץ 2", הרייטנגי, ואובמה זה השלג באוגוסט. ואותו הדבר רבין (וגם בגין) מול ביבי. ביבי זה הצפוי. רבין זה הפלא.
אין לנו ברירה, אלא לצפות לאותו צרוף מקרים לא שכיח שעושה את הבלתי צפוי (אובמה, רבין) למציאות.

הערה: אנחנו לעתים קרובות מכלילים וטועים. אני, באופן אישי, חושב שאדם דתי איננו יכול, בהגדרה, להיות מוסרי. בגלל שישנו אלוהים שנמצא מעל ערכי המוסר. כאשר אלוהים אמר לאברהם לרצוח את בנו, למרות שאברהם ידע שזה לא מוסרי לשחוט בן יקר, הוא הלך לבצע. עבור הדתי, אצל אלוהים אין "פקודה בלתי חוקית בעליל". והנה, בשיחה עם חרדי שנמצא בתפקיד ביצועי בעיריה של עיר חרדית, אמרתי לו שלפי מה שאני יודע, עכשיו אפשר לקבל הרבה תקציבים מהטוטו וממפעל הפיס לבניית מוסדות ציבור וספורט. הוא אמר שהוא יודע על כך, אבל בעיר שלו יש התנגדות רבה להשתמש בכסף שלהם. די הופתעתי. בדקתי שאני מבין נכון, והוא אישר, שההתנגדות היא בגלל שזה כסף רע. האירוע הזה מחזק אצלי את הגישה שאומרת שהאנושות מתחלקת לטובים ורעים. הקבוצה הזאת, שאומרת "לא תודה" לכסף שמגיע מהימורים, היא שייכת למחנה הטובים.
אז זה מה שנותר לנו לעשות. לרדוף את הטוב והצדק.
ולדבוק באמת.
בסוף היא תנצח.
ואחר כך תפנה את מקומה לבלוף הבא.

ח.ל.

אנונימי אמר/ה...

אין לי מושג מי הוא האנונימי הנ"ל, אבל דבריו הם דברי טעם.
ואין בכך בכדי להפחית בערך הרשימה שלך. דברי טעם גם הם.
ותודה.

י.ה.