יום רביעי, 13 בספטמבר 2017

כלכלת שוק ואחריות חברתית - מה ניתן לעשות בישראל?

נקודת המוצא
נתחיל מהנקודה אליה הגענו ברשימה הקודמת (ראו "כלכלת שוק ואחריות חברתית", 22.8.2017, כאן): 
הרעיון בבסיס השיטה הקפיטליסטית הוא תחרות חופשית בין רבים שתביא להקצאה יעילה של גורמי הייצור ולרווחה כוללת, כשההזדמנות להצליח פתוחה לכולם. הבעיה עם המערכת הכלכלית מוכוונת-השוק אינה שהיא אינה יעילה - להפך - אלא שיעילות זו שלה כרוכה במחיר חברתי: נטייה ליצירת אי-שיוויון בהתחלקות ההכנסה, ופגיעה אפשרית בתעסוקה של מגזרי אוכלוסייה או חבלי-ארץ. כך, העובדה שהגלובליזציה איפשרה לנו ליהנות ממוצרים זולים המיוצרים במדינות בהן כוח העבודה הוא זול - גזרה כיליון על ענפי משק מסוימים ואבטלה לעובדים מקומיים שאין להם תעסוקה אלטרנטיבית. למה שנתערב בתהליך זה, שלכאורה איפשר לכולנו ליהנות מעליית ברמת החיים? הרי התהליך היה גלוי, הוגן והביא לשיפור כולל של הרווחה ע"י הגברה של התמחות וחליפין בינלאומיים? התשובה היא שבחברה שמאמינה בסולידריות ובערכים חברתיים של שיוויון יש צורך לפקח על המשחק של כוחות השוק לא כדי למנוע אותו או לכוון אותו, אלא כדי למנוע תוצאות חברתיות קיצוניות שעלולות לנבוע ממנו.
חברה המושתתת על חזון הנביאים
ישראל היא מדינה ששמה לעצמה למטרה לחיות ברוח חזון הנביאים. מתוך מגילת העצמאות:
מְדִינַת יִשְׂרָאֵל תְּהֵא פְּתוּחָה לַעֲלִיָּה יְהוּדִית וּלְקִבּוּץ גָּלֻיּוֹת; תִּשְׁקֹד עַל פִּתּוּחַ הָאָרֶץ לְטוֹבַת כָּל תּוֹשָׁבֶיהָ; תְּהֵא מֻשְׁתָּתָה עַל יְסוֹדוֹת הַחֵרוּת, הַצֶּדֶק וְהַשָּׁלוֹם לְאוֹר חֲזוֹנָם שֶׁל נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל; תְּקַיֵּם שִׁוְיוֹן זְכֻיּוֹת חֶבְרָתִי וּמְדִינִי גָּמוּר לְכָל אֶזְרָחֶיהָ בְּלִי הֶבְדֵּל דָּת, גֶּזַע וּמִין; …...
חזון הנביאים הוא חזון אוניברסלי, שאומץ גם ע"י אומות העולם. זהו חזון על חברה צודקת, שבה הדאגה לחלש היא אחריותו של כלל הציבור ובה יש גבול להבדלי עושר בין חברי הקהילה. למרות שהיהודים תמיד תמכו ביוזמה פרטית ובכלכלה חופשית - הם היו ערים למחויבותה של הקהילה למנוע עוני מחבריה. הם דאגו לקיומם של מוסדות רווחה קהילתיים שתפקידם למנוע סבל של עניים. הישוב של "המדינה שבדרך" האמין בעקרונות אלו של הקהילה ודאג - עוד לפני שהוקמה המדינה - לקיום מוסדות של דאגה לציבור: חינוך, בריאות, שמירה על תנאים סוציאליים לעובדים ותמיכה בעניים.
זה לא שאין דילמות…
יצור הכלאיים הזה, שמנסה ליהנות משני העולמות - מצד אחד משק חופשי המונע ע"י כוחות השוק התועלתניים ומצד שני פועלת בו מערכת מקזזת השואפת לשמור על צדק חברתי מינימלי (מושג חמקמק כשלעצמו) - קרוי בדרך-כלל "מדינת רווחה". זה לא פשוט למזג את השניים, כי כל ניסיון לחלק מחדש את ההכנסה או הרכוש פוגע בהכרח בחופש הכלכלי של הפרטים ועלול להוביל גם לפגיעה במוטיבציה שלהם לפעול ביעילות. מספיק אם תחשבו על דוגמאות פשוטות, כמו בעל דירה שיימנע מלהשכיר אותה אם יושת מס מלא על הכנסתו משכר דירה, או כמו פנסיונר שיבחר שלא לעבוד (אפילו חלקית) אם כתוצאה מעבודתו יאבד את זכותו לחלק מהפנסיה או מקיצבת הזיקנה שלו. ואכן, התערבות ממשלתית יוצרת בהכרח עיוותים כלכליים - זה בלתי נמנע, וצריך רק למנוע מצב שבו הנזקים של עיוותים אלו יתגברו עד למצב שבו הפגיעה במערכת הכלכלית תהיה אנושה. צריך למנוע מצב שבו תיחסם היוזמה הפרטית, שבו משאבים ציבוריים יגרמו לשחיתות-יתר (שאופיינית יותר למשטר חלוקה), לפרזיטיות ולאבטלה סמויה. לכן מדינת רווחה היא מפעל כלכלי-חברתי דינמי, שמחייב הסכמה חברתית של הציבור ונכונות לתחזק אותו לאורך זמן.
האם מדינת רווחה מחייבת כשל משקי?
למרות שקיים ויכוח אידיאולוגי ארוך-שנים בין מצדדי כלכלה חופשית למצדדי המודל של מדינת רווחה, אין בהכרח "מחיר" כלכלי מוכח להגבלת התחרות: מדינות רווחה אינן סובלות מקצב צמיחה רב-שנתי נמוך יותר מזה של מדינות שנוטות להדגיש את היוזמה החופשית.
במשק הישראלי קרה דבר אחר, שמערפל את התמונה: משבר כלכלי שמקורו בכישלון מנהיגותי-כלכלי, שמיוחס שלא בצדק לכישלון של מודל מדינת הרווחה. ניהול מקרו-כלכלי כושל על רקע משברי האנרגיה של שנות ה-70' הכניס את המשק הישראלי לתהליך מתמשך של האטת-צמיחה, גירעון פיסקלי כרוני, חוב ממשלתי תופח בהתמדה ובעיה מחמירה והולכת של גירעון במאזן התשלומים. המשק הישראלי נקלע למערבולת ללא יכולת לחלץ עצמו ממנה. שנים של מחדל גרמו למשבר כלכלי מחריף ולאינפלציה דוהרת, עד שבשנת 1986 קרס המשק והממשלה נאלצה להפעיל תכנית כלכלית חדשה, מהפכנית: "התכנית להבראת המשק".
הצלחה היסטורית של תכנית הבראה
ההצלחה של מהלך זה הייתה דרמטית: המשק הישראלי של שלושת העשורים האחרונים שונה לחלוטין מהמשק המקרטע של שנות ה-70' וה-80'; זוהי הצלחה כלכלית נדירה, כולה פרי התכנית הכלכלית המהפכנית שהונהגה ב-1986. לא מדובר ברשימה של צעדים חד-פעמיים, אלא בתכנית 'מתגלגלת' של רפורמות שהעבירה בהדרגה את המשק ממצב אחד - משק המתנהל ממשבר למשבר ונזקק תדיר לפתרונות פלא באמצעות "גזירות כלכליות" מתחלפות - למצב אחר, חדש: משק יציב, צומח, המתבסס על עקרונות מקרו-כלכליים מקובלים, שקופים וקבועים. נגזרותיה של תכנית ההבראה ההיא נמשכות עד היום: רפורמות הדרגתיות בשוק ההון (שוק ההון הישראלי עבר בהדרגה משוק הון מולאם לשוק הון חופשי), רפורמות בניהול הפנסיוני (מהשקעת כספי הפנסיה במימון החוב הממשלתי - להשקעתם בשוק החופשי), הפרטת האשראי להשקעות (ממימון השקעות ע"י אשראי ממשלתי מוכוון - למימון באמצעות אשראי חופשי), פתיחת הגבולות הכלכליים וביטול הפיקוח על מטבע-חוץ. ניהול מקרו-כלכלי אחראי החליף את ה'שיטה' הקודמת, הגירעון הממשלתי הוגבל בחוק, הונהגה מדיניות של פתיחת המשק לסחר בינלאומי, חלקים מהמשק הציבורי הופרטו, וקיים עידוד ברור ליוזמה הפרטית.
בעיני המוסדות הכלכליים הבינלאומיים נתפס השינוי כמהפך באיכות הניהול של המדיניות הכלכלית: מעבר מניהול 'מתחכם', ע"י "קונצים" וכלים איזוטריים - לניהול כלכלי מודרני, כזה המקובל במשקי המערב. והתוצאות לא איחרו להגיע: האינפלציה רוסנה, יחס החוב-תוצר של ישראל נמצא בירידה מתמדת, המחלה הכרונית של מאזן התשלומים שליוותה את ישראל מהקמתה - נעלמה ואיתה העיסוק הכפייתי בסגירה 'מכנית' של הגירעון במאזן המסחרי (עידוד מוגזם של היצוא ומיסוי אכזרי של היבוא), והמשק חווה פריחה כלכלית מדהימה. המשק הישראלי הפך בשנים אלו מילד חולני למשק בריא.
מהם הלקחים מההצלחה?
מה למדנו מאירוע זה של משבר והבראה? ישנם לקחים שאינם מוטלים בספק, כמו חשיבותו של ניהול מקרו-כלכלי אחראי, כזה המבטיח שמירה על גירעון ממשלתי נמוך ותוואי יורד של יחס חוב-תוצר, וכמו חשיבותה של חשיפתו של המשק לסחר העולמי, המאפשרת למשק להתמקד במיגזרי הייצור בהם יש לו יתרון יחסי.
האם הלקחים הללו הוטמעו בציבור? כלל לא בטוח: עדיין אנחנו רואים את הדרג הפוליטי מנסה בכל הזדמנות להגדיל את הוצאות הממשלה בתואנות שונות ללא הגדלה מקבילה של שיעורי המיסוי, בטיעון בדבר קדימותם של יעדים חברתיים ותוך המעטת החשיבות של העובדה שמדובר בשל כך בהגדלת הגירעון הממשלתי; עדיין אנחנו עדים ליצרנים מקומיים המבקשים מהממשלה להגביל את היבוא המתחרה בהם בתואנות של הבטחת תעסוקה או הבטחת ביטחון כלכלי.
אבל יש גם לקחים כוזבים מאותה הצלחה היסטורית, כמו האשליה שהפרטה היא חזות הכל, שמחירו ההכרחי של מודל מדינת הרווחה הוא כלכלה כושלת, או שהפחתת שיעורי המיסוי תביא בהכרח לצמיחה כלכלית מהירה יותר שתניב מצידה שיפור של רמת החיים לכלל האוכלוסייה (עיקרון החילחול, או ה- Trickle-down).
יש מחיר לפריחה כלכלית
להצלחה כלכלית המבוססת על פעולת השווקים, זו שמתבטאת בעליית רמת החיים הממוצעת של האוכלוסייה (וזה מה שאנחנו מודדים באמצעות הגודל הקרוי 'תוצר לנפש'), יש כאמור מחיר חברתי: פתיחה של פערים כלכליים בתוך החברה. לא כולם נהנים אוטומטית מהצמיחה, ולפעמים ייתכן שחלק מהאוכלוסייה 'מפרנס את הצמיחה' בכך שהוא נפגע ממנה. עיקרון ה- Trickle-down לא בהכרח עובד. זו אמת שנכונה לכל משק לאומי; השאלה היא רק שאלה של תחלופה (Tradeoff) בין יעילות כלכלית לבין פערים כלכליים בתוך המשק: באיזו מידה החברה מוכנה לקבל תופעה זו ומהו הסיכון הגלום לחברה כתוצאה מהתפתחות זו.
החיוניות של המשק הישראלי בעשורים האחרונים הביאה לזרם השקעות מחו"ל ולהתפתחות מהירה, ששאבה כוח-אדם למעגלי התעסוקה. בגלל החמרתן של בעיות שקשורות בסכסוך הישראלי-פלסטיני ופגעו באפשרות להישען על כוח-אדם מהשטחים - ישראל פנתה לייבא כוח אדם ממדינות אחרות. בהדרגה הפכנו למדינה של עובדים זרים, בחלקם לא-חוקיים, המועסקים בתנאי העסקה נחותים יחסית למה שהיה נהוג לגבי עובדים מקומיים. רובנו נהנים ממצב זה כשאנחנו מקבלים שירותים בזול, אבל גידול מאגר כוח האדם הזר הביא עוד יותר להגדלת אי-השיוויון בישראל, אם בגלל שהוא הביא לפליטת עובדים מקומיים לא-מיומנים ממעגל העבודה ואם בגלל עצימת העין שלנו מתנאי העסקתם הירודים של אותם עובדים.
חולשתם של העובדים הזרים מידבקת: היא חילחלה גם לכוח העבודה המקומי. כוחה של העבודה המאורגנת בישראל הולך ופוחת, לשמחתם של המעסיקים והצרכנים, ולמגינת ליבם של צעירים שמוצאים את עצמם בתנאי העסקה ירודים לעומת העובדים הוותיקים. שימו לב לתופעה המתרחבת של עובדי 'דור ב' ושל 'עובדי קבלן'. שימו לב לפגיעה ההיסטורית בביטחון הסוציאלי של העובדים בישראל. ועוד לא התחלנו לדבר על השלכות המהלך על הפנסיה העתידית של בני הדור הצעיר.
עולם חדש של אינדיבידואליזם?
בעולם פעלתני של יוזמה פרטית מתחזק האינדיבידואליזם, של 'כל אחד לעצמו', שיש בו כדי לפגוע בסולידריות החברתית. זו יכולה להיות בעיה בכל חברה, אבל יש לה משמעות מיוחדת במדינה צעירה, שטרם הוכיחה לעצמה שקיומה הלאומי מובטח, שטרם החליטה על זהותה הלאומית ועל גבולותיה, ושבה השרות הצבאי הוא חובה אזרחית ואינו כרוך בתמורה כספית. כי אינדיבידואליזם הוא צורך משני, שניתן לענות עליו רק לאחר שהקיום הפיסי הובטח.
בעיה נוספת שליוותה את התפתחותו המהירה של המשק (והיא אינה ייחודית לישראל) היא השתלטות מונופוליסטית על חלקים מהמשק הפרטי, שאיפשרה למעטים להשתלט על ממלכות-ענק עסקיות ולהפעיל את כוחם לעשיית רווחים מוגזמים. ומעבר לכל אלה, אנו עדים כיום לחשיפת ההשלכות השליליות של צבירת כוח כלכלי מוגזם בידי מעטים, שהשתמשו בכוח זה להשתלטות סדרתית ולשינויי חוק לטובתם (שחיתות הגלומה בסיסמא 'הון-שלטון-עיתון'). כמין חזרה על תהליך ההתפרקות של מדינות בריה"מ, בהן המעבר מכלכלה ריכוזית לכלכלה פרטית הביא לצמיחה פתאומית של מיליארדרים חדשים שהשתלטו על משאביה של המדינה, גם בישראל ההפרטה העבירה נתחים שלמים מהמשק לידי מעטים.
המחאה החברתית שפרצה במפתיע בקיץ 2011 יצרה אמנם מיפנה, שנמשך עד היום. ייתכן שהיא תצליח להחזיר מעט את הגלגל לאחור ולסלק חלק מההשתלטות המונופוליסטית; אולי היא תצליח גם להילחם בשחיתות השלטונית; אבל אין בכוחה לשנות כבדרך-אגב את כללי המשחק הבסיסיים, את השאלה החברתית עצמה. כאן נדרשת הסכמה חברתית. כאן דרושה הכרעה פוליטית. זו אינה שאלה של מלחמה בשחיתות - זו בעיה של בחירה דמוקרטית ערכית: החברה צריכה להחליט על פניה וערכיה.
דרך אחרת
אז מהי השיטה הנכונה - שיטה קפיטליסטית-ליברלית המקדשת את פעולתם החופשית של השווקים, או שיטה סוציאליסטית-חברתית המקדשת את רווחת החברה ומגבילה את חופש הפעולה של כוחות השוק? אין באמת בחירה תיאורטית כזו בין שתי חלופות: קפיטליזם ליברלי הוא כיום גירסא מרוככת של הרעיון המקורי, שמכירה בחשיבותה של מעורבות המדינה בכלכלה ובנחיצותה של מדיניות מיסוי פרוגרסיבית; סוציאליזם "נקי" כבר הוכרע מבפנים ע"י דיקטטורות צבאיות והוא פחות יומרני (בהגדרת מטרותיו) משהיה בעבר. נותרנו עם רצף - לא עם בחירה בין שתי חלופות מנוגדות - שעליו עלינו לבחור לעצמנו מיקום כחברה. כולנו, כבעלי דעה, נמצאים על הרצף - זו רק שאלה של מיקום: גם המאמינים האדוקים-לכאורה ביתרונותיה של כלכלת השוק אינם טוענים עוד לצורך לבטל את שירותי הרווחה, וגם החברתיים ביותר לא יסכימו לוותר על יתרונות היוזמה הפרטית ולא על זכותו של הפרט לנהל את חייו הכלכליים כראות-עיניו.
אנו נותרים עם הבחירה החברתית הרצונית: עד כמה אנחנו מקבלים את חוקי המשחק של השוק החופשי כשמדובר בחלוקת ההכנסה. אבל הבנתי שישנה בעיה: גם 'החברתיים' לא יסכימו להעלות את שיעורי מס ההכנסה, להטיל מיסי ירושה, לחתור לעולם של יתר-שיוויון של השכר, לבטל את הטבות המס של קרנות ההשתלמות או לסגור את מרכזי הערים בפני תחבורה פרטית (סתם אוסף דוגמאות). אז כיצד מגשרים על הפער בין ה'חברתיות' המוצהרת לבין הנכונות לשאת בהשלכותיה?
אפשר לנסות להתחמק משאלה זו, ורובנו טובים בהתחמקות מהשאלה החברתית ומנסים לתלות את האשמה בבעיה אחרת, שלכאורה עד שלא נפתור אותה - אין טעם לגשת לשאלה החברתית הישירה. כך, אפשר לומר שהבעיה היא קודם כל שחיתות שלטונית; אפשר לומר שהבעיה היא בעצם חוסר-יעילות ממשלתית; אפשר לומר שהבעיה היא הנטל הכלכלי של אחזקת השטחים; אפשר לומר שהבעיה היא הצורך שנכפה עלינו לפרנס את המגזר החרדי; ואפשר כמובן לומר שהבעיה היא תקציב הביטחון המנופח שאינו מותיר מרחב סביר לשימושים אזרחיים. אבל מעבר לכל ענני התירוצים הללו עולה שאלה אחת: בהינתן כל הבעיות הללו (וכולן נכונות) - איזו אמנה חברתית אנחנו רוצים בישראל? ואי-אפשר להסתפק כאן בזריקת סיסמאות ובהכרזות חגיגיות - ישנה שאלה פשוטה שדורשת מכולנו תשובה ישירה: מה הייתם רוצים שיתקיים בישראל, ועד כמה אתם מוכנים להקריב לשם כך.
סקיצה כדוגמא פרטית: שינוי מדיניות הדיור
לא נפתור כאן את השאלות הללו: זהו רק בלוג צנוע שעוסק בנושאי דיור ומימון השקעה בנדל"ן. אבל לפחות אפשר להציג כאן כמה אמירות שמתוות סקיצה של פתרון בתחום הדיור בישראל, ולהתייחס לסקיצה זו כדוגמא לטיפול בבעיות חברתיות אחרות.
ישראל עברה בעשורים האחרונים ממצב של מדינה שנוטלת על עצמה אחריות לנושא הדיור של משקי-בית למצב של מדינה שהשליכה מעצמה אחריות זו (בדרך של הפרטה) ומותירה את האחריות למשקי הבית. לאורך רוב שנות קיומה, המדינה קבעה לעצמה מטרה לסייע לחסרי-דיור להגיע לפתרון דיור, ככל האפשר באמצעות רכישת דירות למגורים עצמיים. הסיוע הממשלתי נעשה ישירות (מענקים חד-פעמיים או סיוע שוטף בתשלומי שכ"ד) ובאמצעות העמדת אשראי ממשלתי בתנאים מסובסדים. העיקרון המנחה היה סיוע פרוגרסיבי, כלומר סיוע ספציפי (לא אחיד) שהיקפו נמצא ביחס ישר למידת נזקקותו של משק הבית. הלוואות המשכנתא הממשלתיות איפשרו לרוב הזכאים בישראל להגיע לדיור בבעלות עם מעט מאד הון עצמי.
כמעט כל זה הוא נחלת העבר: רוב חסרי הדיור בישראל אינם זכאים כיום לסיוע המדינה, ובכל מקרה הסיוע הממשלתי נשחק במונחי מחירי הדירות. מנגד, שוק אשראי שופע וריביות נמוכות איפשרו לשכבות המבוססות של האוכלוסייה להסיט את החיסכון הצבור מהשקעות פיננסיות לכיוון השקעות בנדל"ן למגורים, לרוב באמצעות מינוף פיננסי (משכנתאות). זהו מקור התמונה המצטיירת בעשור האחרון, של רכישת דירות ע"י משקיעים, התנפחות מהירה של האשראי הבנקאי לדיור, ובועת מחירי דירות. חוסר היכולת של חלק מהאוכלוסייה לעמוד בתחרות על דירות משתקף בעובדה שאחוז משקי הבית המתגוררים בדירות בבעלותם נמצא בירידה - שינוי מגמה היסטורית. בתהליך זה המשקיעים רוכשים דירות לצורך השכרה, ומשקי-בית צעירים מתגוררים בהן בשכירות ללא יכולת להגיע לדירות משלהם, בעיקר בגלל מחסור בהון עצמי.
בעולם של אשראי פרטי כללי המשחק שונים מאלו שהיו בעולם הישן, זה של סיוע ממשלתי: לבעלי הכנסות גבוהות יש נגישות טובה יותר לשוק האשראי בגלל יכולת החזר גבוהה יותר, וחסרי היכולת משלמים לבנקים ריבית גבוהה יותר מבעלי היכולת. כך עובד שוק אשראי פרטי, שבו מטבע הדברים סיכון האשראי מתורגם לתוספת ריבית. ואם תוסיפו גם את ההוראה שקבע בנק ישראל, האוסרת על הבנקים להעמיד אשראי בשיעור הגבוה מ-75% מערך הדירה - תקבלו עוד מחסום ליכולתם של חסרי הדיור להגיע לדירה בבעלות. מאחר שמשרד השיכון לא קם להגן על חסרי הדיור - התוצאה היא פתיחת פערים מתמשכת.
לאן כל זה מוביל? הרעיון הישן לתמוך בבעלות פרטית על דיור עצמי אינו רעיון מופרך. הוא קשור לתפיסת משק הבית כחבר שווה-זכויות בקהילה, כבעל זיקה לחברה, כנדרש לאחריות פיננסית. השאלה נוגעת לריבוי דירות: האם יש לחברה תועלת מצבירה של דירות רבות אצל מעטים, או שיצרנו כאן קזינו לאומי דווקא בשוק הדיור, שוק שלאירועים בו יש השלכות חברתיות? כי דחיקת צעירים מהשכבות החלשות אל מחוץ למעגל הדיור מביאה לניכור, לתחושה של דחייה, לחוסר סולידריות עם החברה, לאי-שקט חברתי, ואולי אף להצטברותו של חומר נפץ פוליטי.
אני סבור שהפתרון המוכרז בשנים האחרונות להתמודדות עם עליית מחירי הדירות - האצת קצב הבנייה - אינו דרוש. כנראה שהיקף הבנייה בשנים האחרונות מספיק לצורכי המשק האמיתיים, הנגזרים מהשינויים הדמוגרפיים. אבל רוכשי הדירות הללו - משקיעים הצוברים נדל"ן ממניעים ספקולטיביים - אינם הרוכשים הנכונים. צריך היה לכונן מחדש מדיניות ממשלתית של סיוע לדיור שתאפשר ליותר חסרי-דיור להגיע לדירה בבעלות. לשם כך צריך יהיה גם להגביל את הנהירה של משקיעים לשוק הדיור.
איך עושים את זה?
כאן לא המקום לפתוח בהתוויית תכנית מלאה של סיוע לדיור. נסתפק בהצעת כמה עקרונות בסיסיים:
  1. יש לנסח מחדש מדיניות ממשלתית לסיוע לרכישת דירה ע"י חסרי-דיור. הסיוע צריך לאפשר לחסרי-הדיור להגיע לדירה בבעלות גם במקרים שעומד לרשותם רק הון עצמי מינימלי, לכלול סולם סיוע פרוגרסיבי (סיוע העומד ביחס ישר למידת הנזקקות), ולענות על צרכים תזרימיים של משקי בית בעלי הכנסות נמוכות מהממוצע (פריסת התשלומים);
  2. יש לצמצם את הנהירה של משקיעים לשוק הדיור ע"י ביטול הטבות המס הגלומות בהשקעה בנדל"ן: השוואת מס השבח לשיעור המס הנהוג בהשקעות פיננסיות, והטלת מס מלא על מלוא ההכנסה מהשכרה. מאידך יש לחשוב על אפשרות לספק לחוסכים אפיקי השקעה חליפיים לרכישת דיור, כמו אג"ח-מדינה הצמודות למדד מחירי הדיור;
  3. עדיף להטיל את המשימה לניסוח מדיניות הסיוע הממשלתית על הדרג המקצועי המצוי במשרדי הממשלה, כדי ליצור מדיניות סיוע קבועה ויציבה ולמנוע את התופעה של מדיניות תזזיתית המתחלפת כל אימת שחל שינוי פוליטי באיוש המשרדים הנוגעים בדבר ונהגית ע"י יועצים פוליטיים ויועצי תקשורת.

3 תגובות:

יוחנן רועי אמר/ה...

מה לגבי בנייה להשכרה ארוכת טווח במחיר מפוקח?

Doron Nachmany אמר/ה...

ראה פוסט קודם: http://doronnachmany.blogspot.co.il/2017/07/blog-post_30.html
רעיון ההשכרה לטווח ארוך "מתלכלך" כשהממשלה מנסה להתערב בגובה שכר הדירה, בעיקר אם הכוונה היא לספק פתרון דיור לציבור הרחב (ולא, לדוגמא, לאוכלוסיית יעד מוגדרת ומצומצמת). כך אנחנו מגיעים להצעות על הקצאת קרקע חינם, הטבות מס וכדומה - הצעות שמנסות ליצור כדאיות מלאכותית (על חשבון משלמי המיסים) לדיור בהשכרה. זה יכול להיות קביל כפתרון נקודתי לאוכלוסייה ספציפית, שאינה מסוגלת ליטול על עצמה התחייבויות פיננסיות, אבל לא כפתרון לקבוצות אוכלוסייה רחבות

Doron Nachmany אמר/ה...

בעקבות הערה שקיבלתי: התכנית להבראת המשק ("תכנית הייצוב הכלכלית") הופעלה ביולי 1985 - לא ב-1986 כפי שכתבתי בטעות