יום שבת, 14 באפריל 2018

על מה הוויכוח בנושא הדלקת המשואות?

בראש ממשלת ישראל עומד כיום אדם שנלחם מלחמת-מאסף על חייו הפוליטיים. הוא נקלע למצב הזה שלא ברצונו - הוא כנראה תכנן אחרת את השלב הנוכחי בקריירה הפוליטית שלו: מן הסתם הוא רצה להיות אשף כלכלי שהצעיד את המשק הישראלי לקידמה, אסטרטג מדיני שפתר את הפלונטר הקיומי של מדינת ישראל והפך אותה לחברה מקובלת ושוות-זכויות בקרב העמים הנאורים, ואולי גם מצביא צבאי שהבטיח לעמו ביטחון קיומי בר-קיימא, כזה שאינו חשוף לאתגרים קיומיים תכופים. זה לא קורה לו.
המלחמה היומיומית, הסיזיפית, בוודאי קשה לו: מאה שנות סכסוך דמים בין ישראל והפלסטינים, אין-ספור נצחונות טקטיים  - ועדיין הבעיה הפלסטינית מסרבת לרדת מעל במת ההיסטוריה ולאפשר לציונות רגע של התבשמות בהישגיה (ויש כאלה, בשפע). מאה שנות הסברה מאומצת, ריסון עצמי וניסיון אמיתי לשמור על טוהר הנשק ("הצבא הכי מוסרי בעולם") - ועדיין דעת הקהל העולמית (זו הרלוונטית) אינה מקבלת את הנרטיב הציוני ומדינת ישראל מצטיירת ככוח כובש, מרושע, מדכא. ומבפנים, ויכוחים פנימיים על הדרך הנכונה פורמים את התפרים העדינים שאיפשרו לממלכתיות הישראלית להתגבש למרות מיזוג גלויות וחילוקי דעות דתיים ואידיאולוגיים. מדינת ישראל הולכת ונראית כמוטציה של העם היהודי: חברה החיה על חרבה (ולאו דווקא מהכרח), שולטת בעם אחר תוך שלילת זכויותיו המדיניות והאזרחיות, מתנשאת על בני ברית פוטנציאליים, קוראת תיגר על כוחות האור המעטים.
נתניהו הוא מנהיג פוליטי מרשים: מודע לכללי המשחק הפוליטי ושולט בו היטב, עוקב אחר דעת הקהל בהתמדה באמצעות סקרים, מזהה הלכי-רוח, מנצל זרמים ואירועים, בונה תדמית ומנסה לעצב את דעת הקהל. הוא מחסל בשקדנות יריבים פוליטיים שעשויים לאיים עליו, הן במפלגתו והן מחוצה לה. ולמרות כל אלה ועל אף יכולת הישרדות פוליטית מרשימה יחסית לקודמיו - ההצלחה האמיתית אינה מגיעה: ישראל תקועה ללא מוצא באותו סכסוך דמים ארוך-ימים. הכהונה הארוכה אינה מצליחה לקדם את הפתרונות המיוחלים, ושום נאום מבריק בגבעת רם או בגבעת הקפיטול אינו יכול להסתיר את העובדה שאין לנתניהו שום פתרון בשרוולו. אין אור בקצה המנהרה.
לכן, במקום חזון, תכנית פעולה והנעת יוזמה מדינית - שלטון הימין הנוכחי מתחיל להיראות כמשחק טכני נגד השעון, מאמץ הישרדות בשלטון מתוך תקווה שמשהו בסיסי אולי ישתנה (חיצונית כמובן) ויהפוך מצב חסר-תקווה להצלחה: הפלסטינים יתייאשו, המזרח התיכון ימאס בפלסטינים, ההסברה הישראלית תצליח לפתע לשכנע את העולם שלא מדובר בכיבוש סטטי אלא בתהליך אמיתי (גם אם איטי) של חתירה לשלום, מלחמה עולמית חדשה תסיט את תשומת הלב העולמית מהקונפליקט הישראלי-פלסטיני ואולי גם תיצור מרחבי פתרון חדשים שאינם קיימים כיום. כי אולי בכל זאת, למרות שמרחב הפתרונות האפשרי של הסכסוך הישראלי-פלסטיני די מצומצם עד כי אפשר ממש לנחש (וזה נכון כבר 10-20 שנה) את פרטי ההסכם הישראלי-פלסטיני הצפוי - משהו ישתנה לפתע אחרי 100 שנה והפלסטינים יישכחו. נקבל חנינה מההיסטוריה!
איך שורדים פוליטית עד שיתחולל אותו נס, כשקיימים לחצים פנימיים להתקדם להסדר בעוד שכל התוכנית המדינית הקיימת היא לא לעשות כלום? בכל דרך אפשרית. בלהטוטים פוליטיים, בבניית קואליציות קיצוניות, בוויתור על ליכוד לאומי (שהוא כנראה כבר בלתי אפשרי) ובהתמסרות עד-כלות לבעלי ברית פוליטיים תובעניים. ואז אנו רואים אתנן דתי, אתנן כלכלי ואתנן פוליטי - כי הכל כשר כדי לשמר את האחיזה במוסרות השלטון. ולפתע זה לא נראה מוזר שתיקי החוץ, הביטחון, האוצר והמשפטים הופכים מהגה שיש לאחוז בו כדי לנווט את המדינה - לאמצעי תשלום ציניים: יש משהו יותר חשוב מעיצוב דרכה של מדינת ישראל. עצם האחיזה בשלטון.
אבל איך שומרים על דעת קהל אוהדת מול קשיים אלו? איך מתגברים על ההתנגדויות הפנימיות שעלולות להתעורר ואף להתגבר במשטר דמוקרטי? לא צריך להמציא כלום: הדברים כבר כתובים בספר דברי הימים של כל העמים. מתחילים מהחלפת שומרי הסף באנשי שלומנו, כדי להקטין חיכוך עם התנגדות מקצועית אוביקטיבית. ממשיכים בהשתלטות על כלי התקשורת, שהם המשקפיים דרכם רואה הציבור את המציאות: אחיזה ישירה בתיק התקשורת, שליטה בעיתון פרטי שתוכנו מוכתב ע"י לשכת רוה"מ, הטיית הסיקור בכלי התקשורת ע"י הסכמים מושחתים עם חלקם ואיום על המשך קיומם של האחרים. משם - עוברים לתחום התרבות: שר התעמולה הנאצי גבלס הרי בכלל התחיל משם. ואז מגיעים למהלך החשוב באמת - שיסוי של קבוצות אוכלוסייה אחת בשנייה: מזהים בעיה, מזהים "קורבנות", ומסיתים את "הקורבנות" כנגד אויב פוליטי מפוברק. זו התמחות מיוחדת, ליצור דחלילים של 'אויבי מדינה' כדי להפנות כלפיהם רגשות של זעם ותסכול. ונתניהו אינו זה שהמציא את השיטה בישראל: מנחם בגין, שהתהדר תמיד באהבת ישראל, שיסה כבר בבחירות של 1949 את עולי תימן במפלגות הפועלים (יוצאי מרוקו עדיין לא יצאו אז ממרוקו), ואת 'אהבת ישראל' שלו חשנו בבירור בנאומי הככרות גדושי ההסתה של 1981.
השיטה היא תמיד אותה שיטה: למצוא נקודה רגישה, פצע, סדק - ולהרחיב אותו. לזהות 'אויב פנימי', להאשים אותו בכל הרע, ולשסות בו את הציבור. 'האויב' היה פעם מפא"י, אלו היו הקיבוצים, זה היה 'השמאל הקיצוני', וזה כיום 'שוברים שתיקה', 'בצלם', 'הקרן החדשה לישראל', 'המסתננים', ועוד היד נטויה להאשים יריבים פוליטיים מזדמנים בבגידה במדינה. בגידה זה מושג חד: הוא ברור לשומע, וגם עונשו ברור, לא כמו מושגים רכים כמו 'קבלת דבר במירמה' או 'הפרת אמונים'. המודל המזוקק של ההאשמה בבגידה הוא אחד: הסיפור הנאצי על 'תקיעת סכין בגב האומה'. לאחר רצח רבין שמענו הרבה שמדובר היה במעשה בודד של גידול פרא - לא בתוצר טבעי ובלתי נמנע של מערכת ההסתה הדתית-לאומנית שפעלה אז. ואולי אפילו קיבלנו (בחולשתנו) הסבר זה. היום זה כבר נראה אחרת. היום ההאשמות כלפי אויבים פנימיים על חוסר נאמנות למדינה מגיעות ישירות מפיו של ראש הממשלה, ובגלוי. אנחנו נמצאים על סיפה של מלחמת אזרחים.
מלחמת ההישרדות הולכת ונעשית ממוקדת: לרבים כבר ברור שיש לחתור לסיום כהונתו של נתניהו עצמו - לאו דווקא של גוש הימין בכלל או של הליכוד בפרט. לכן הטבעת הולכת ומתהדקת סביבו: תקשורת, רשתות חברתיות, רשויות אכיפת החוק. בתגובה, מחנה נתניהו מצופף שורותיו סביב המנהיג עצמו: מתריע שהמלחמה הציבורית אינה מכוונת לנתניהו עצמו ואינה קשורה לחקירות המשטרה, אלא זוהי מלחמה כנגד המשך שלטון הימין. כולם נקראים לדגל. בהתאם, כל ההתרחשויות סביבנו נשפטות רק במימד הפוליטי שלהן - בעד או נגד נתניהו: חקירות המשטרה, בעיית מבקשי המקלט, חייל שירה למוות במחבל עצור, סדר היום התרבותי. ככל שהטבעת סביב נתניהו מתהדקת - כך הלחימה נעשית תוקפנית יותר, אכזרית יותר, ודקויות הדמוקרטיה מושלכות לפח: ראו יוזמות חקיקה למניעת חקירות פליליות של ראש ממשלה מכהן (החוק הצרפתי), יוזמות חקיקה לאיסור על המשטרה לכלול המלצות בסיכום ממצאי החקירה, ועוד היד נטויה. לא מן הנמנע שנגיע בקרוב ליוזמות להחלפת מפכ"ל המשטרה, להחלפת היועמ"ש, להקדמת הבחירות כדי לסכל את תהליכי החקירה, לייזום חוקים עוקפי בג"צ, לביטולו של מוסד הבג"צ עצמו (אפשר - בהחלטת כנסת) ואפילו לנקיטה במהלך צבאי התקפי בצפון או בדרום.
המשמעות של כל החקיקות המוצעות היא היפוך היוצרות של מהות הדמוקרטיה: אין יותר מדינה שבה מכהן נבחר המשרת את העם, אלא יש שליט העומד מעל למדינה. מרגע שנבחר - הוא יכול לחוקק, כלומר הוא יכול לשנות את חוקי המשחק, בזמן המשחק, לטובתו. ראו מה קורה ברוסיה, בסין, בהונדורס. הכנסת יכולה לקצץ בסמכויותיה של הרשות השופטת, ויכולה גם לקבוע שחוק מסוים שהיא מחוקקת לא יהיה ניתן לשינוי ע"י כנסת עתידית אלא ברוב שרירותי שתקבע. במקרה הקיצוני מנהיג בעצם כלל לא חייב להיבחר מחדש: מספיק פעם אחת כדי שהוא ייחשב לעד כמבטא את רצונו של העם.
בינתיים, אנו חיים עדיין במשטר דמוקרטי, והמלחמה היא על דעת הקהל: אין הישרדות בלעדיה. לכאורה היא חשובה רק במקרה של הקדמת הבחירות, אבל בפועל היא חשובה גם לפני כן, כבסיס לחישוב מהלכיהם של כל המעורבים במערכת הפוליטית. זהו מקור הריב המוזר על הנוכחות בטקס פתיחת חגיגות העצמאות: הרצון של נתניהו להצטייר כמנהיג ממלכתי בלתי-מעורער לקראת מהלכים פוליטיים אפשריים, במקום כברווז צולע שטבעת החשדות מתהדקת סביבו. יש חשיבות לטקסים, לממלכתיות מופגנת, לסמלי המדינה, לנשיאת נאום ממלכתי, לפוזה, וללקיחת קרדיטים לכל מה שמצליח בישראל. התגובה צריכה להיות באותו מישור עצמו: להפעיל דעת קהל נגדית כדי ללחוץ על כלי התקשורת להפסיק לשמש כערוצי תעמולה מטעם בעזרת קטעי וידיאו מוקלטים וערוכים; להיעדר מטקסים ממלכתיים-לכאורה שהופקעו לצרכים פוליטיים. צריך לכן לפנות למדליקי המשואה ולהציע להם לשקול מחדש את השתתפותם בטקס פתיחת חגיגות יום העצמאות, כי זה איננו יותר טקס ממלכתי - זהו מהלך פוליטי שמנסה לזהות את הממלכתיות הישראלית עם אדם יחיד.
מדינת ישראל נמצאת בסכנה. מחנותיה הפוליטיים כבר התלהטו לנקודת רתיחה. החרדים נלחמים על זכותם לנצל את המלחמה הפוליטית של נתניהו להשגת פטור מגיוס לצה"ל, פטור מהשתלבות בשוק העבודה ותקציבים מוגדלים למוסדותיהם. המחנה הדתי-לאומי מנצל את חולשתו של נתניהו לחיזוק ההתיישבות ביהודה ושומרון ולהרחקת כל סיכוי להשגת פתרון מדיני ישראלי-פלסטיני הנשען על פשרה טריטוריאלית. ציבור גדול של מצביעי ליכוד הולך שולל אחרי הסתה עדתית שמלבה בו שנאה רק כדי שיתפתה להסב עיניו מפרשיות השחיתות של נתניהו ולצופף שורות נגד ה"הם" השנואים. אנו קרובים מתמיד למלחמת אזרחים, כי יש חשש שהדבקים הקיימים בבסיס הממלכתיות שנוצרה כאן  ב-70 שנה לא יחזיקו מעמד בטמפרטורות שאליהן חוממו כולם.
נפנוף הדגלים, ההמנון, המשואות, וכמובן גם השכול ושואת יהודי אירופה - שום דבר אינו נושא ממלכתי, מאחד יותר. אלו הם כיום סמלים ריקים, כלי-עבודה פשיסטיים שמטרתם הצינית היא ללכד קבוצה אחת (שמסומנת "ציונים") כנגד קבוצה אחרת (שמסומנת "בוגדים"). דגל ישראל המתנופף אינו עוד סמל לממלכתיות, לתקומה, לאחדות, לשותפות גורל - הוא סמל הוקעה, התנגדות: נגד זכותם של הפלסטינים לחיות בארץ ישראל, נגד ליברליזם ואחוות עמים, נגד זכויות אזרח, נגד זכותם של עמים אחרים לדרוש מאיתנו להתנהג לפי כללי מוסר מקובלים, נגד כל מי שאינו שייך לקואליציה הלאומנית השולטת. הוא סמל למאבק למען הגבלת שלטון החוק והדמוקרטיה (בשם העם, כביכול), הוא סמל לדרישה לעליונות המוחלטת של השלטון הפוליטי על העם. הוא סמל נגדכם.

אפשר כמובן להתנגד פסיבית (כמו ההצעה לכבות את מכשירי הטלוויזיה בעת נאום ראש הממשלה בטקס הדלקת המשואות), אבל נראה לי שאנחנו בנקודה שמעבר לכך, בנקודה שבה כל מי שרוצה להילחם למען הפסקת כהונתו של נתניהו חייב להתגייס להפגנת כוח פוליטי ממשי. כוח של המונים בכיכרות - לא כוח של לחיצה על שלט. אנחנו לא נמצאים במצב סטטי - דברים שליליים קורים כבר עתה, ורעים מהם עוד עלולים לקרות בחודשים הקרובים. לכן לא צריך בימים אלו להתבשם בהישגי המדינה ב-70 שנה, אלא להפנים שזו התמונה של מה שאנחנו עלולים לאבד אם יימשך הטירוף הקיים.

3 תגובות:

YH אמר/ה...

אנחנו נמצאים על סיפה של מלחמת אזרחים.
70 שנות תקומה מופלאה. אנחנו בסוף ההתחלה של קיום לאומי, אבל גם בתחילת הסוף.
אתה רואה את הדברים בראייה מפוכחת, עצובה ואמיתית.

אנונימי אמר/ה...

תשובה הציונית:
טקס המשואות האלטרנטיבי היהודי פלסטיני.
יום שלישי בפארק הירקון. נבוא בהמונינו.

מי שיכול, שיפיץ את הקריאה.


חיים

יוסי דישון אמר/ה...

ניתוח בהיר ומפוכח כולל המסקנה המתבקשת